בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • שבת
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

שמחה בת חנה

פסיק רישיה דלא ניחא ליה

ישנה מחלוקת בכל התורה בין ר' יהודה ור' שמעון ב"דבר שאינו מתכוון", האם מותר לאדם לעשות פעולה שעלולה לגרור איתה איסור. ונפסקה הלכה (לפחות בהלכות שבת) כר' שמעון שמותר. אולם מודה ר' שמעון שאם פעולת האיסור ודאי תתבצע, למרות שהאדם לא מתכוון אליה, הרי זה אסור. וזה נקרא "פסיק רישיה ולא ימות" (זהו משל: אי אפשר לחתוך את ראש התרנגול ולומר – אין אני מתכוון להורגו). מהי סיבת האיסור ב"פסיק רישיה"? ישנן כמה אפשרויות. בשאלה זו, למעשה, תלויים ההבדלים ב"פסיק רישיה" בין איסורי שבת לבין שאר האיסורים בתורה, וגם בתוך שבת עצמה בין סוגי פעולות שונות.

undefined

הרב חיים כץ

י"א חשוון התשס"ה
9 דק' קריאה 62 דק' צפיה
הובא להלכה בשולחן ערוך אורח חיים, סימן ש"כ סעיף י"ח:
"חבית שפקקו בפקק של פשתן לסתום נקב שבדופנה שמוציאים בו היין, יש מי שמתיר להסירו ואע"פ שאי אפשר שלא יסחוט, והוא שלא יהא תחתיו כלי, דכיוון שאינו נהנה בסחיטה הוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה ומותר. וחלקו עליו דאע"ג דלא ניחא ליה, כיוון דפסיק רישיה הוא אסור".
זו מחלוקת הראשונים בין הערוך לבין תוספות (ר"י) בדין אינו מתכוון בפסיק רישיה דלא ניחא ליה.

כידוע נחלקו ר' יהודה ור' שמעון בדבר שאינו מתכוון. כלומר במקרה שאדם עושה פעולה מותרת שעלולה לגרור עמה פעולה אסורה. ר' יהודה אוסר ור' שמעון מתיר. והגמרא אומרת במסכת שבת (קלג.) שאע"פ שר' שמעון סובר שדבר שאינו מתכוון - מותר, מודה ר' שמעון לר' יהודה ב"פסיק רישיה" - כאשר הפעולה האסורה בהכרח תִּגָּרֵר עם הפעולה המותרת, מודה ר' שמעון שאסור. לדעת הערוך, ב"פסיק רישיה" אם לא ניחא ליה בפעולה האסורה - מותר. והחולקים עליו אומרים שגם במקרה זה אסור.

כותב המגן אברהם (שם, סעיף קטן כ'):
כתב הרא"ש בפרק י"ז דשבת, שאפילו לערוך שסובר שפסיק רישיה דלא ניחא ליה - מותר, מכל מקום בשאר איסורים (חוץ משבת) מודה שאסור, והראיה לכך, מזה שמקשה הגמרא בסוף פרק י' דזבחים "והא קא מכבה וכו'".
הגמרא במסכת זבחים (צא:) מדברת על מזלף יין על גבי אישים (וצריך לומר, לפי הבנת הרא"ש, שזה "פסיק רישיה" שהאש שעל גבי המזבח תכבה), ומדובר שם על שאר איסורים. ומכאן הביא הרא"ש ראיה שפסיק רישיה דלא ניחא ליה בשאר איסורים - אסור אף לדעת הערוך, שהרי הגמרא שאלה "והא קא מכבה." ממשיך המגן אברהם: והקשה הגאון בספר ברכת הזבח בשם המהר"ל מפראג, מה הראיה מהמקשן בגמרא בזבחים שהקשה "והא קא מכבה", הרי הגמרא מתרצת אחר כך שלר' שמעון זה מותר ולדברי הרא"ש (בשיטת הערוך) ר' שמעון אוסר בשאר איסורים בפסיק רישיה דלא ניחא ליה. וגם בפרק הבונה מביא הרא"ש את ראייתו של הערוך מאותה גמרא בזבחים (במסקנה) להוכיח שפסיק רישיה דלא ניחא ליה מותר! אם כן לא ברורים דברי הרא"ש.
שולח אותנו המגן אברהם לספר ברכת הזבח, אך לא מקבל את תירוצו. ואומר המגן אברהם תירוץ משלו לקושיית המהר"ל:
"ולי נראה ליישב, דהא קיימא לן דלית הלכתא כשמואל כמו שכתב הרמב"ם בפרק ט"ז ממעשה הקרבנות...(ולהלכה לא מזלפים יין על גבי המזבח) וקשה למה באמת לא קיימא לן כוותיה (דשמואל)? וצריך לומר משום קושיית המקשן "והא קא מכבה", דאע"ג שזה פסיק רישיה דלא ניחא ליה ומותר לדעת הערוך, מכל מקום דווקא גבי שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל בשאר איסורים אסור ולכן שפיר מייתי ראיה מהמקשן".
כלומר אומר המגן אברהם שהרא"ש הוציא את החילוק הנ"ל מתוך קושיית המקשן, שאע"פ שהמקשן יודע שמותר בשבת בכל זאת הוא מקשה שזה דווקא בהלכות שבת אבל בשאר איסורים - אסור. והתרצן סובר שאין הבדל בפסיק רישיה דלא ניחא ליה בין שבת לשאר איסורים. וכיוון שלא פסקנו כשמואל - על כרחנו קיבלנו את דעת המקשן להלכה.

(וצריך לברר מה מכריח אותנו לומר שהויכוח הוא בשאלה האם אומרים פסיק רישיה דלא ניחא ליה בשאר איסורים, אולי הויכוח הוא אם בכלל אומרים פסיק רישיה דלא ניחא ליה או לא).

מדוע מודה ר' שמעון בפסיק רישיה?
מפורסמת חקירת האחרונים ב"פסיק רישיה" לגבי מהו ההסבר לדין - "מודה ר' שמעון בפסיק רישיה". ר' שמעון מתיר במקרה שאדם עושה פעולת היתר ועלולה להיגרר עמה פעולת איסור, מדוע מודה ר' שמעון ב"פסק רישיה" שאסור? ישנן שתי שיטות (לפחות):
1. מכיוון שעושה האדם פעולה מותרת שבהכרח תגרר איתה פעולת איסור, אנו רואים אותו כמתכוון לפעולת האיסור. האדם לא יכול לומר שלא התכוון לפעולה האסורה אלא רק לפעולה המותרת כי הוא יודע שהיא נגררת עמה.
2. אין הכוונה שהאדם באמת מתכוון לפעולת האיסור, אלא כאשר האדם מבצע פעולה מותרת אשר בהכרח תגרור פעולת איסור, ב"הלכות כוונה", הפעולה כולה ביחד מקבלת שם של פעולת איסור . ולמרות שהאדם לא התכוון לפעולת האיסור מצד המציאות, הכוונה שמתכוון לפעולת ההיתר מספיקה כדי להגדיר אותו כמתכוון לפעולת האיסור, כי השם של הפעולה כולה הופך ל"פעולת איסור".

מחלוקת רש"י ותוספות בהגדרת פסיק רישיה
יסוד להבנה הזו מצאנו בכתובות (ה:) בסוגיית "דם מפקד פקיד או חיבורי מחבר". הגמרא שם דנה אם מותר לבעול בתולה בתחילה בשבת. כי בבעילה ראשונה בבתולה יוצא דם והוצאת הדם אסורה מהתורה משם נטילת נשמה. ואומרת הגמרא ששאלה זו תלויה בשאלה האם הדם "מפקד פקיד" - כלומר דם הבתולים כנוס ולא נחשב שהוציא דם, או שמא הדם "חיבורי מחבר" ואסור. ממשיכה הגמרא: ואם תמצי לומר שהדם מפקד פקיד, האם הוא צריך את הדם או את הפתח. אם צריך את הדם - אין בעיה שהרי הדם מפקד פקיד אבל אם הוא צריך לפתח - אסור משום מלאכת בונה. ואם תמצי לומר לדם הוא צריך והפתח נעשה ממילא, האם הלכה כר' שמעון דאמר דבר שאינו מתכוון מותר או הלכה כר' יהודה ואסור משום בונה.

שואל כאן רש"י, הגמרא אמרה שאם הלכה כר' שמעון מותר, והרי זה פסיק רישיה שוודאי יעשה פתח ואסור משום בונה. ומתרץ שהגמרא תקשה זאת לקמן (בדף ו:) והגמרא מתרצת שיש בקיאים בהטיה לבעול בלי לעשות פתח ובלי להוציא דם, ולכן אין זה פסיק רישיה.

שואלים האחרונים, דברי רש"י קשים מאד, הרי הגמרא אמרה שרק אם תמצי לומר שדם מפקד פקיד והוא צריך לדם והלכה כר' שמעון - מותר (והכוונה "צריך לדם" היא כמו שהסבירו תוס', שרוצה לדעת אם היא בתולה או לא) ואומר רש"י שבועל בהטיה בצורה שלא יהיה פתח ולא יצא דם ולכן אין זה פסיק רישיה, אז איך נאמר שהוא צריך לדם, הרי הוא בועל בצורה שלא יצא דם!

מוכרחים לומר שרש"י מבין את דין "פסיק רישיה" כמו ההגדרה השניה שהבאנו לעיל, שכיוון שהאדם מבצע פעולה שודאי תגרור איתה פעולת איסור - שם הפעולה הופך ל"פעולת איסור". ולכן גם אם היהודי הזה בועל כי הוא צריך לדם, כיוון שיש אנשים שיודעים לבעול בהטיה בלי פתח ובלי הוצאת דם, ממילא פעולת האיסור לא בהכרח תתרחש, ועל כן פעולת ההיתר לא מקבלת שם של פעולת איסור (אפילו לאדם שאינו בקי וודאי יעשה פתח ויוצא דם).

והתוספות כאן שלא קבלו את פירוש רש"י אלא תירצו שיש בקיאים בהטיה שיכולים להוציא דם בלא עשיית פתח, הם הבינו את דין "פסיק רישיה" כמו ההגדרה הראשונה שהבאנו, שהאדם נחשב כמתכוון ממש לפעולת האיסור, כיון שיודע שהיא נגררת עם פעולת ההיתר.

וכך גם רואים שרש"י ותוספות הולכים לשיטתם בהמשך הסוגיא (בדף ו:):
"אמר ליה אביי והא מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות. אמר ליה לא כהללו בבליים שאין בקיאין בהטיה אלא יש בקיאים בהטיה. אם כן טורד למה? (למה טרוד החתן בבעילה ראשונה?) - לשאינו בקי. יאמר בקי מותר ושאינו בקי אסור (נחלק בהלכות בין מי שבקי למי שאנו בקי) - רוב בקיאין הן".

ופירש רש"י: "רוב בקיאים - הלכך סתמא לאו פסיק רישיה ולא ימות". כלומר בדרך כלל הפעולה הזו לא גוררת איתה בהכרח איסור, ולכן היא אינה מקבלת שם של פעולת איסור.
ואילו תוספות פירשו: "וכל חד וחד מספקינן ליה ברוב וכולן מותרים", ואז כל אדם יכול לומר שהוא מהרוב, אבל לא מועיל מה ש"רוב בני אדם בקיאים" להתיר פסיק רישיה אלא מצד זה שיש להסתפק שמא אדם זה הוא מאותם הבקיאים.

בדרך אגב, ר' אלחנן וסרמן בקובץ שיעורים (בכתובות שם) רצה לומר שבשאלה זו תלויה מחלוקת הערוך ור"י בפסיק רישיה דלא ניחא ליה. אפשר להבין את הערוך בהנחה שההגדרה של "פסיק רישיה" היא שהאדם נחשב כמתכוון ממש לפעולת האיסור, ואז כאשר לא ניחא ליה בפעולת האיסור, למרות שזה "פסיק רישיה", יש מקום להחשיב אותו כ"לא מתכוון" לפעולת האיסור. אבל אם סובר הערוך שההגדרה של "פסיק רישיה" היא שלמלאכת ההיתר יש שם של פעולת איסור בגלל שנגררת איתה בהכרח פעולת איסור, מה איכפת לי אם ניחא ליה או לא, אין שום נפקא מינה, הרי האדם עדיין מתכוון לפעולה המותרת, ששמה הפך להיות "פעולת איסור" בגלל האיסור הנגרר איתה.

מכל מקום, בשאלה הנ"ל יש מחלוקת בין רש"י לתוס'. ומצאו האחרונים מעין מה שאמרנו ברש"י, בשלטי הגיבורים בשבת (דף לח בדפי הרי"ף אות ג') שכתב : "כל מעשה שאפשר לעשות זולת הפסיק רישיה (כלומר : בלי פסיק רישיה) אז אפילו עביד אותו מעשה אפילו בפסיק רישיה - שרי".

מצאנו ברש"י במסכת זבחים (צא:) בסוגיית "מזלף יין על גבי אישים" שהזכרנו קודם, ששאלה הגמרא: "הוא קא מכבה וכו'", ובהמשך מביאה הגמרא ברייתא שלא מזלפים יין על גבי האש, ומתרצת הגמרא: "לא קשיא הא ר' יהודה הא ר' שמעון". שואל רש"י: הרי זה פסיק רישיה! ומתרץ - "אפשר דמזלף ליה בטיפין דקות מאד, הלכך אפילו אם מכבה בטיפות גסות (שוודאי יכבה) - דבר שאין מתכוון". ושוב זה בגלל שרש"י מבין כמו ההגדרה השניה ב"פסיק רישיה", וכיוון שאפשר בטיפות דקות אין לפעולה (של זילוף יין על גבי המשבח) שם של פעולת איסור.

הסתירה בשיטת רש"י
העירו האחרונים שלכאורה אנו רואים ברש"י במקום אחר שהוא הולך בשיטת הערוך. במסכת שבת בסוגיית צד חילזון (עה.): "הצד חילזון והפוצעו אינו חייב אלא אחת וכו'", שואלת הגמרא: "ולחייב נמי משום נטילת נשמה" ומתרץ רבא "מתעסק הוא אצל נטילת נשמה" (מסביר רש"י שאינו מתכוון לנטילת נשמה). "והא אביי ורבא דאמרי תרוויהו מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות" עונה הגמרא: "שאני הכא דכמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה, כי היכי דליציל ציבעיה". אומר רש"י: "וכי מודה ר' שמעון בפסיק רישיה במידי דלא אכפת ליה" - אבל בפסיק רישיה דלא ניחא ליה לא מודה ר' שמעון (אלא נשאר "לא מתכוון" ומותר).

ולא מובן, אם לדעת רש"י פסיק רישיה זה מצד שם הפעולה שהאדם עושה, הרי הפעולה שעושה בחילזון היא בהכרח פעולת איסור של נטילת נשמה ומודע יתיר ר' שמעון במקרה זה, אז מה אם לא ניחא ליה?

שילוב שתי ההגדרות בפסיק רישיה
אלא כנראה צריך לומר שרש"י סובל את שתי ההגדרות יחד, כלומר יש מקום לדון על שני דינים בפסיק רישיה בשיטת רש"י. יש לדון גם מצד הכוונה של האדם , שב"פסיק רישיה" נחשיב אותו כמתכוון לפעולת האיסור, ומצד שני יש לדון מצד החפצא של הפעולה. שב"פסיק רישיה שם הפעולה הופך לפעולת איסור. ורש"י מחדש כאן שבמצב של ניחא ליה ב"פסיק רישיה" נחשיב אותו כלא מתכוון.

ונסביר את הדברים:
האחרונים העירו על הרא"ש בפרק י"ד בשבת (סימן ט'), שהביא מחלוקת בינו לבין השאילתות בדין שתיית כוס עקרין. מצד אחד יש בעיה של סירוס כשישתה את הכוס, וזה איסור דאורייתא ("ובארצכם לא תעשו") ומאידך יש בכוס רפואה. אך גם אם ישתה לשם רפואה הרי זה פסיק רישיה שיעבור על סירוס. בשאילתות כתב שלר' יהודה אסור לשתות ולר' שמעון מותר כי אינו מתכוון לסירוס, ואע"פ שבשבת קיימא לן כר' שמעון, בשאר התורה קיימא לן כר' יהודה ולכן כאן אסור. וחולק עליו הרא"ש שקיימא לן בכל התורה כר' שמעון, ובכל זאת מודה הרא"ש שבמקרה זה יהיה הדין שאסור בגלל שזה פסיק רישיה. ושואל הרא"ש - ואם תאמר הרי זה פסיק רישיה דלא ניחא ליה והערוך התיר בכהאי גוונא. ומתרץ שדווקא בשבת שצריך "מלאכת מחשבת" אמר הערוך שמותר אבל בשאר איסורים - אסור, והראיה מהסוגיא בזבחים הנ"ל.

הקשו האחרונים, הרי הערוך הביא ראיות ל"פסיק רישיה דלא ניחא ליה" (שמותר) גם משאר איסורי תורה והרא"ש עצמו הביאם לשיטת הערוך לעיל בפרק הבונה (קג.).

שתי פעולות או שתי תוצאות?
אלא צריך לשים לב לעוד נקודה בדין פסיק רישיה. כשדיברנו על "מודה ר' שמעון בפסיק רישיה" לכאורה מדובר על פעולה אחת שמחולקת לשתי פעולות, כמו גרירת ספסל שעימה נעשית גם חרישה בפסיק רישיה, ואז במקרה מהסוג הזה אנו נכנסים לשאלה שהזכרנו קודם האם אני מתכוון לפעולת האיסור או שאני רואה את פעולת החרישה כחלק מפעולת הגרירה והכל מקבל שם של פעולת איסור. אולם בציור שעליו דיבר השאילתות יש רק פעולה אחת שיש לה שתי תוצאות, אין כאן שתי פעולות. הפעולה היא שתיית כוס של עקרין והתוצאות הן רפואה וסירוס. במקרה הזה (של פעולה אחת ושתי תוצאות) חילק הראש בין שבת לשאר איסורים.

היה מקום לומר שהמושג "פסיק רישיה דלא ניחא ליה" (מותר) שייך באופן שהאדם עושה מעשה המכיל שתי פעולות. כאן שייך לבוא ולומר שאמנם בהכרח תגרר פעולת האיסור, אולם בגלל חסרון הניחותא חזר להיות הדין של לא מתכוון ומותר. אבל כשיש רק פעולה אחת, שם קשה להתיר מצד פסיק רישיה דלא ניחא ליה.

הסבר דברי הרא"ש
בא הרא"ש ואומר שהערוך דיבר דוקא בהלכות שבת שבה יש דין "מלאכת מחשבת". כלומר כמו שאמרנו קודם בדעת הערוך אם לא ניחא ליה בפעולה הנגררת - חזר הדין לדבר שאינו מתכוון, כי צריך כוונה גם בפעולה הנגררת כדי להתחייב עליה, שהרי בדעת הערוך אמרנו את ההגדרה הראשונה של פסיק רישיה מצד ה"גברא", שאנו רואים את האדם כמתכוון לאיסור (ואמרנו שגם רש"י יודה לזה). אולם כל זה נכון כשאני בא לדון מצד הכוונה כמו בפעולה המתחלקת לשתי פעולות, אך אם אני בא לדון מצד שם הפעולה, מצד החפצא - אין משמעות לכך ש"לא ניחא ליה". בהלכות שבת מחדש הרא"ש שגם אם יתבצע מעשה שבהגדרת שם הפעולה שלו הוא פעולה אחת ויש לו שתי תוצאות, עדיין נוכל לומר את סברת הערוך ומותר, כי בהלכות שבת יש דין של "מלאכת מחשבת" ודין זה אומר שצריך כוונה גם על התוצאה , ואם חסרה הניחותא בתוצאה - בהלכות שבת זה חיסרון. אבל בשאר התורה לא יעזור ה"לא ניחא ליה" במקרה של פעולה אחת ושתי תוצאות. ומצאנו מקרה כזה - שתיית כוס עקרין. ולכן אמר הראש דווקא על מקרה זה את החילוק בדברי הערוך, שהערוך אמר שמותר רק בשבת ולא בשאר איסורי תורה. ומה שהביא הרא"ש בפרק הבונה את הראיה של הערוך מהגמרא בזבחים (צא:) בסוגיית מזלף יין על גבי אישים, להוכיח שפסיק רישיה דלא ניחא ליה מותר, זה מקרה של פעולה המתחלקת לשתי פעולות, ולכן בין בשבת ובין בשאר איסורי תורה - מותר.

ישוב שיטת רש"י
וזה גם ההסבר לכך שרש"י סובל את שתי ההגדרות של פסיק רישיה, שכאשר הפסיק רישיה הוא בחפצא כלומר בשם הפעולה כמו בפעולה אחת ושתי תוצאות, אזי אין חילוק בין ניחא ליה ללא ניחא ליה, אבל כשהפסיק רישיה הוא בגברא, בכוונה של האדם כמו בפעולה המתחלקת לשתי פעולות, אז כאשר לא ניחא ליה יהיה מותר.

אם החילוק הנ"ל נכון, נוכל להעיר עוד הערה על הגמרא בזבחים הנ"ל בסוגיית מזלף יין, שבתחילה תירצה: "מצוה שאני" ולאחר הקושיא מהברייתא תירצה "הא ר' יהודה והא ר' שמעון". מדוע לא תירצה הגמרא כבר בהתחלה "הא ר' יהודה והא ר' שמעון"? והתירוץ הוא, שבקושיה הבינה הגמרא שהגדרת הפעולה של האדם שמכבה כשמזלף יין על גבי אישים היא "פעולת איסור", יש לה שם של פעולת איסור. כי זה פסיק רישיה שהאדם יכבה, ואי אפשר לדחות שלא ניחא ליה כי יש כאן שתי תוצאות של פעולה אחת. אבל במסקנה מתחדש שכיוון שיכול לטפטף טיפות דקות (כמו שכתב רש"י שם), הרי זה פעולה המתחלקת לשתי פעולות ומועיל ה"לא ניחא" כדי להתיר לדעת ר' שמעון.


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il