בחינת ארץ ישראל | הרב עזרא כהן | בית המדרש

פרשת שבוע ותנ"ך
לך לך

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אסנת דיל בת יפה

4 דק' קריאה

הפסוקים הראשונים בפרשה אלו מלים כל כך מעטות שמקפלות בתוכן כל כך הרבה: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". כבר עמדו כל המפרשים על האריכות בפירוט "מארצך וממולדתך ומבית אביך", והסביר רש"י על פי המדרש שהדבר הוא כדי לתת לאברהם שכר על כל דיבור ודיבור. כל עזיבה קשה יותר מקודמתה. עזיבה של הארץ קשה, ועזיבה של הארץ שהיא מולדת היא קשה, וביותר קשה היא העזיבה של בית אבא, של הבית שבו גדלת, שיחקת ובו נמצאת משפחתך. וכמו שאומר הרמב"ן: "כי יקשה על האדם לעזוב ארצו אשר הוא יושב בה, ושם אוהביו ורעיו, וכל שכן כשהוא בארץ מולדתו ששם נולד, וכל שכן כשיש שם כל בית אביו, ולכך הוצרך לומר לו שיעזוב הכל לאהבתו של הקב"ה".
ה"שפתי חכמים" מבאר את דברי רש"י ואומר שעשה זאת הקב"ה כדי שיצטער אברהם. הקב"ה הזכיר לו שזוהי ארץ מולדתו ושם בית אביו, ובכל זאת הוא מצווה לעוזבה, כדי להרבות שכרו, שכן "לפום צערא אגרא".
גם בהמשך הפסוק מבאר ה"אור החיים" שטמון נסיון עצום. הקב"ה אינו אומר לאברהם לאן הוא צריך ללכת, אלא אומר לו "אל הארץ אשר אראך". אברהם אבינו גולה מביתו ויוצא למסע נדודים, כאשר הספק וחוסר הודאות באשר ליעד ולמקום מנוחתו הם מנת חלקו. חוסר הודאות הוא נסיון קשה מאוד לאדם. קשה לאדם לחיות בשלוה כאשר הוא אינו במקומו. לגור ולהיות במקום בתחושה שהכל ארעי, כאשר אינך יודע כלל לאן אתה הולך והיכן יהיה ביתך, זהו דבר קשה.
במלים המעטות הללו מקופלים הרבה קשיים, נמצא נסיון גדול ועזיבה של המולדת ויציאה לעבר הלא נודע, ואברהם אבינו עושה זאת ללא שהיות. הליכתו היא כעין הליכתם של עם ישראל במדבר – "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה". היסוד להצליח לעמוד בנסיון שכזה טמון במלים הראשונות: "לך לך" – ומפרש רש"י: "להנאתך ולטובתך". אנו מאמינים שכל מה שעושה הקב"ה הוא לטובה. זה כדי להרבות לנו שכר וכדי להרים אותנו למדרגות חדשות.
אך למה בדרך זו? למה בחוסר ודאות מוחלט? ניתוק מכל זכר לבית ולמולדת ומעבר ל"נע ונד", למצב ארעי?
גם כשעם ישראל יצא ממצרים והיה בדרכו לאותו המקום, לארץ ישראל, הוא היה באותו המצב. גם הוא היטלטל בחוסר ודאות כאשר הם אינם יודעים כמה זמן ישארו במקום זה וכמה זמן יהיו בדרך. השפת אמת מבאר שהקב"ה לא גילה לאברהם היכן הארץ "כי זה עצמו בחינת ארץ ישראל" (תרל"ב). בשביל להגיע לארץ ישראל, ארץ שבה ניתן "לראות את פני ה'" ולהדבק בקב"ה, צריך ללכת. צריך לצאת מעצמך, לצאת מהארציות שלך, לעזוב את בית אביך ואת כל הנכסים הגשמיים שיש לך, ולהתבטל לחלוטין לקב"ה. היעד הוא "לך לך", היעד הוא להגיע אל "המקום אשר אראך". אנו כל הזמן רוצים להרגיש קבועים בעולם הזה ולמצוא את מקומנו, אך האמת היא שאנחנו ארעיים. מסופר על רב אחד, גאון וצדיק, שבא פעם אורח לביתו והתפלא על הדלות העצומה שבבית ושאל את הרב היכן כל הרהיטים שלו. והיכן הרהיטים שלך? ענה לו הרב בשאלה. ענה לו: אני הרי איני אלא אורח שבא ללון כאן? וגם אני כאן איני אלא אורח, ענה לו הרב.
זהו היסוד להגעה ולקניית ארץ ישראל. זוהי אינה ארץ שמכוחנו הטבעי אנו בונים אותה, שותלים בה ומצמיחים בה דברים. זוהי ארץ ש"עיני ה' אלוקיך בה". הקב"ה הוא המצמיח, והוא הקובע שגם אדמת חול שאינה ראויה כלל לגידולים, תצמיח יבול בשפע יותר מכל מקום אחר. בארץ ישראל אנו צריכים להשליך הכל ולהרגיש שהמשענת היחידה שלנו זהו הקב"ה.
במדרש רבה קראו על כך את הפסוק בתהלים: "שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך". אברהם נדרש לשכוח את עמו ואת בית אביו ונדרש לשמוע ולראות. האור החיים הקדוש מקשה שבכל פעם שדיבר הקב"ה עם הנביאים קודם נתגלה להם במראה ואחר כך דיבר אליהם, ואילו באברהם היה להיפך – קודם דיבר ("ויאמר ה' אל אברם לך לך...") ואחר כך נתגלה לו. מדוע? הסביר האור החיים שאצל אברהם ההכרה בבורא הגיעה מבפנים, אצלו פנימה. הוא לא קיבל את האמונה במסורת אלא הגיע אליה בכוחות עצמו. הוא כבר פגש את הקב"ה מתוך עצמו, ויכול מיד לשמוע אותו. האמונה בבורא היתה טבועה בקרבו ושתי כליותיו לימדו אותו תורה – מתוכו פנימה. שאר הנביאים לעומת זאת, היו צריכים קודם "לראות" ולפגוש את הקב"ה, שעליו שמעו וקיבלו במסורת, ורק לאחר מכן לשמוע את דבריו. לכן, מסביר האור החיים, נאמר קודם "שמעי" ואחר כך "וראי" ובאמצע מפסיקה המילה "בת" להורות שהיתה הפסקה ביניהם.
הרמב"ן הקשה כיצד זה פותחת התורה בציווי אל אברהם "לך לך" ללא הקדמות מי הוא היה, מה חביבותו ולמה נבחר דווקא הוא. השפת אמת תירץ שזה עצמו השבח של אברהם, כיצד עזב הכל והלך אחרי הקב"ה. שבחו של אברהם הוא שהוא איש של לך לך. הוא התבטל כל כולו כלפי האלוקות. הוא לא צריך לראות את הקב"ה לפני הדיבור, הוא כבר פגש אותו בלי לראות, כיוון שהוא נמצא בתוכו. הבחירה באברהם היא לא מכח חיבתו, היא מכח סגולתו – מכח האלוקות הנמצאת בתוכו, ובעצם מהווה את כל ישותו.
השפת אמת מבאר שזוהי הדרישה הנדרשת מאיתנו – לשמוע ולראות תוך התבטלות לקבל מה שלמעלה מאיתנו בבחינת "בת". בת זוהי המידה של הקבלה, המלכות, המידה המקבלת מכל שאר המידות האחרות – בת היתה לאברהם ו"בכל" שמה. מידת הבת, הנקבה, היא המידה של הקבלה, של ההתבטלות. הבת הזו היא ביתו של אברהם, הוא הוליד את המידה הזו.

לך לך