- משנה וגמרא
- יומא
961
לעומת זאת המשנה בשבת פו ע"א אומרת: "מנין לסיכה שהיא כשתייה ביום הכפורים - אף על פי שאין ראיה לדבר - זכר לדבר, שנאמר ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו (תהלים קט)".
ובנידה לב ע"א דנים לגבי האיסור של טמא לסוך בשמן של תרומה, ומביאים ברייתא הדורשת את האיסור מפסוק בויקרא (כב, טו) "ולא יחללו את קדשי בני ישראל אשר ירימו לה'" - לרבות את הסך כשותה. ומוסיפה הגמרא אפשרות נוספת למקור "איבעית אימא מהכא: ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו", כמופיע במשנה בשבת לגבי יום הכיפורים.
התוס' בסוגייתנו (עז ע"א ד"ה דתנן) מתייחסים ללימוד בנידה ותמהים על הגמרא שלאחר שהביאה מקור מדאורייתא שבה והוסיפה מקור מדברי קבלה שכדברי המשנה בשבת הוא רק בבחינת "זכר לדבר". הם משיבים על כך בשני אופנים. בתירוץ הראשון מיישבים שכוונת הגמרא לומר שאפילו אם לא היה לנו מקור מהתורה מכל מקום היה לנו לאסור מדרבנן מכח דברי הקבלה. לפי תירוץ זה הדין שסיכה כשתייה הוא מדאורייתא. יש לעיין אם כוונת התוס' דווקא לגבי דין תרומה או שלתירוץ זה אפילו ביום הכיפורים אסור מהתורה, וכך משמע יותר מסתימת התוס'. בתירוץ השני מיישבים שאפילו לפי הלימוד מויקרא הדין הוא רק מדרבנן והפסוק מהווה אסמכתא בלבד.
הרמב"ן מביא גם הוא את שתי האפשרויות, האם דין סיכה כשתייה הוא מהתורה או מדרבנן, אולם בדבריו ברור שביום הכיפורים הדין רק מדרבנן וכל הספק הוא רק לגבי תרומה. הוא מסיק כאפשרות השנייה שגם לגבי תרומה הדין נאמר רק מדרבנן.
רבנו תם מביא הוכחות לכך שדין סיכה כשתייה הוא רק מדרבנן הן לעניין יום הכיפורים הן לעניין תרומה. לגבי יום הכיפורים מוכיח מכך שאם היה מלוכלך בטיט ובצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש וכן מי שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש, משמע שהתירו משום צער, וזה יובן רק אם האיסור מדרבנן. לגבי תרומה מוכיח מהגמרא בכריתות ז ע"א האומרת שכהן שסך שמן של תרומה מותר לבן בתו ישראל להתעגל בו ואינו חושש. אם האיסור היה מהתורה לא היה היתר בכך.
הרמב"ם (תרומות י, ב) כותב לגבי תרומה: "אחד האוכל דבר שדרכו לאכול ואחד השותה דבר שדרכו לשתות ואחד הסך דבר שדרכו לסוך, שנאמר ולא יחללו את קדשי בני ישראל לרבות את הסך, בשגגה משלם קרן וחומש". ר"י קורקוס שם מדייק מכך שהשווה את שלושתם יחד שלדעתו הדרשה שסיכה כשתייה היא דרשה גמורה מהתורה ולא רק אסמכתא. עדיין יש להסתפק אם הדרשה נאמרה דווקא לעניין תרומה או שהיא מדאורייתא גם לעניין יום הכיפורים, ולכן יש לעיין בדבריו לגבי יום הכיפורים אלא שלשונו שם אינה בהירה 1 והאחרונים נחלקו שם בכוונתו, אם סובר שסיכה וכן שאר העינויים (מלבד אכילה ושתיה) אסורים מהתורה או מדרבנן.
הגרי"ז (בחידושיו על הרמב"ם, מכתבים בסוף הספר עמ' 156) מתקשה מדוע הרמב"ם הביא את הדין של סיכה כשתייה דווקא לעניין קרן, חומש ואשם ואילו במקום שכותב את עיקר איסורי הטומאה והזרות לא הביא דין זה. לפיכך הוא מחדש שלגבי תרומה מלבד איסור הזרות והטומאה, שהוא איסור על הגברא של הזר או הטמא לא לאכול תרומה, יש מצווה מצד החפצא של התרומה לאכול אותה כמצוותה בתורת תרומה, ומי שאוכל בטומאה עובר גם על איסור זה שהוא מבטל את מצוותה. ומוסיף ומחדש בדברי הרמב"ם שהדרשה שסיכה כשתייה נאמרה דווקא לעניין מצוות החפצא של התרומה, שאכילתה צריכה להיות בתורת תרומה, ועל כך נדרש שגם הסיכה צריכה להיות בתורת תרומה, ולכן טמא או זר שסך עובר על מצווה זו מדאורייתא ואף מתחייב בקרן, חומש ואשם. אולם לעניין האיסור שעל הגברא, על פעולת האדם, שזר וטמא אסורים לסוך – פעולת הסיכה אינה כפעולת שתיה ואינו עובר על האיסור. לכן אף שלדעת הרמב"ם אסור לזר וטמא לסוך בשמן תרומה מהתורה הוא לא כתב זאת בעיקר האיסור העוסק בגברא אלא בהמשך כשעסק בדיני החפצא של תרומה. לכן האיסור ביום הכיפורים וכד' הוא מדרבנן גם לדעת הרמב"ם, כמפורש במשנה בשבת שהלימוד מ"ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו" הוא רק זכר לדבר, משום ששם כל האיסור הוא רק מצד אכילת האדם ולא מצד החפצא.
בזה מתרץ גם את קושיית התוס' מהגמרא בנידה, מדוע לאחר שהובא מקור מהתורה חזרה הגמרא והביאה מקור מדברי קבלה מ"ותבא כמים וכו'", שהמשנה בשבת כתבה עליו שאינו לימוד גמור אלא רק זכר לדבר, ותירצו שגם המקור מהתורה הוא רק אסמכתא והאיסור הוא מדרבנן, אולם לפי הרמב"ם שהמקור מהתורה הוא לימוד גמור לכאורה חוזרת השאלה. מתרץ הגרי"ז שגם הלימוד מ"ותבא כמים" הוא לימוד גמור לפי הרמב"ם, והמשנה בשבת עוסקת לעניין יום הכיפורים שהאיסור מצד הגברא ולכן כתבה שהלימוד אינו גמור, אך לעניין תרומה מצד החפצא הלימוד גמור.
סיכה בחלב ומשמעות הדרשה
התוס' ביומא כותבים בשם רבנו תם שהאיסור מדרבנן לדון סיכה כשתייה נאמר דווקא לגבי יום הכיפורים, תרומה ואיסורי הנאה, ולכן אין איסור לסוך ביום חול בחלב. ומדייק זאת מן הגמרא בפסחים כד ע"ב האומרת שהמניח חלב של שור הנסקל על מכתו פטור אבל אסור ומשמע דווקא חלב של שור הנסקל בגלל שהוא אסור בהנאה אבל חלב סתם מותר.
התוס' לא פירשו מהו טעם החילוק וכיצד למדים רק לגבי חלק מהאיסורים. התוס' ישנים (ד"ה מנין) כותבים גם הם שלא שייך כלל לאסור סיכה בחלב ושומן אפילו מדרבנן כי לא מצאנו שתהא סיכה בכלל שתיה אלא לעניין יום הכפורים. משמע קצת שאין חילוק מהותי בין האיסורים אלא שחז"ל ראו עניין להחמיר והחליטו לדרוש זאת רק לעניין יום הכיפורים (וכן תרומה ואיסורי הנאה. התוס' ישנים לא הזכירום אך כמפורש במקורות שהובאו בתוס' מוכרחים לומר כך).
אולם מדברי התוס' רא"ש (ד"ה מנין) נראה שיש חילוק מהותי ביניהם. הוא כותב שהדימוי של שתיה לסיכה הוא רק לעניין תענוג אבל לעניין איסור לא ולכן מותר לסוך בחלב ושומן של חזיר. כלומר, משמעות הדרשה והדימוי אינה שסיכה נחשבת כאופן של שתיה, אלא שהסיכה נחשבת לתענוג כמו ששתיה היא תענוג. הרא"ש לא הזכיר ולא התייחס לאיסורי הנאה ונראה שעסק בעיקר בעניין יום הכיפורים, אך מכל מקום על פי סברתו יובנו גם התוספת שבתוס' שאף איסורי הנאה ותרומה אסורים, משום שאם הסיכה נחשבת לתענוג הרי שנהנה מן האיסור.
המרדכי בשבת (רמז שלח-שלט) כותב שביום חול מותר לסוך חטטים שבידו ושבגופו אפילו בחלב ולמרות שדרשנו שסיכה כשתייה אין זה איסור מהתורה אלא מדרבנן ואסמכתא בעלמא היא, וחז"ל לא גזרו אלא סיכה של תענוג אבל משום צער ורפואה לא גזרו. עולה מדבריו שהוא חולק על התוס' ולדעתו אסור לסוך ביום חול בחלב ושאר איסורי אכילה למרות שאינם איסורי הנאה, ורק סיכה לצורך רפואה ומניעת צער הותרה.
נראה שהמרדכי הבין שההשוואה בין סיכה לשתייה אינה רק מצד התענוג אלא הסיכה נחשבת ממש כאופן של שתיה, ולכן שייך לאסור גם במקום איסורי אכילה שאין בהם איסור הנאה. יתכן שגם התוס' ישנים סברו שכך היא משמעות הדרשה אלא שלהלכה חולקים על המרדכי וסוברים שבחול מותר, אך בגלל שהבינו כך את הדרשה לא חילקו כתוס' רא"ש אלא חילקו שחז"ל לא חידשו חומרא זו שסיכה כשתייה אלא באיסורים חמורים יותר.
לכאורה שני האופנים שראינו בהבנת הדרשה תלויים בשתי הדרשות שהובאו בסוגיות. אם המקור הוא מדניאל כדברי סוגייתנו, הפסוק מלמדנו שסיכה קרויה תענוג, וזה שייך רק ביום הכיפורים או באיסורי הנאה, אך אם המקור הוא מתהלים כדברי המשנה בשבת, הפסוק מלמדנו שיש לדמות בין שמן למים, וכדברי המשנה שם שסיכה כשתייה, ואם כן משמע בפשטות שסיכה הינה אופן של שתיה, ואיסור זה שייך גם במקום שיש רק איסור אכילה ושתיה. אולם באמת בלשון הרא"ש מבואר כפי שכתבנו מקודם, שגם אם הלימוד הוא שסיכה כשתייה אין הכוונה שהסיכה היא כאופן של שתיה אלא שהיא תענוג כשתייה.
הרמ"א (שכו, י) כותב שאסור בשבת לנקות את הידיים בחלב שנימוח על ידיו משום איסור נולד. הגר"א (ד"ה או) מדייק מכך שסבר כשיטת רבנו תם שביום חול מותר למרות שאסור לאכול חלב, ואיננו אומרים שסיכה כשתייה, אך כותב שהמרדכי ושאר הפוסקים חלקו ואסרו אף בחול.
הביאור הלכה (ד"ה בשאר) הביא את דברי הגר"א והעיר שמנהג העולם כן לרחוץ בבורית הנעשית מחלב ורק איזה מדקדקים זהירים בזה, ומסיים שאם מצוי להשיג בורית שאינה עשויה מחלב בוודאי נכון לחוש לדעת המחמירים בזה.
המנחת אשר (הגדה של פסח סימן כד) עוסק בדין שימוש בסבון העשוי מחמץ בפסח, וכותב שמדברי הביאור הלכה עולה שיש לאסור, אולם הוא עצמו דוחה דבריו, שאף אם נאמר כשיטת המרדכי שסיכה כשתייה בכל איסורי אכילה, מכל מקום סבון אינו ראוי לאכילת כלב ואין בו איסור אכילה, ואולם אם בפועל אדם יבוא לאוכלו הוא יעבור איסור משום "אחשביה", שגילה שמבחינתו הוא כן חשוב וראוי למאכל, חידוש זה של "אחשביה" נאמר דווקא לגבי האוכלו ממש, אך מי שסך בסבון ואינו אוכלו, לא חודש שגם בכך אומרים "אחשביה" 2 אלא עדיין הסבון מוגדר כמאכל שאינו ראוי לאכילת כלב, ולכן אין איסור לסוך בו. ומוסיף שאין להביא ראיה מדברי הגר"א, משום שהוא לא דיבר על בורית אלא על חלב ממש, ויש לומר שהחלב ראוי לאכילה.
^ 1.זו לשונו (שביתת עשור א, ה): וכן למדנו מפי השמועה שאסור לרחוץ בו או לסוך או לנעול את הסנדל או לבעול, ומצוה לשבות מכל אלו כדרך ששובת מאכילה ושתייה שנאמר שבת שבתון שבת לענין אכילה ושבתון לענינים אלו, ואין חייבין כרת או קרבן אלא על אכילה ושתייה בלבד, אבל אם רחץ או סך או נעל או בעל מכין אותו מכת מרדות.
^ 2.ומציין שכך ראה גם בחזון איש דמאי טו, א.
מה הייעוד של תורת הבנים?
בריאת העולם בפרשת לך לך
מה צריך לעשות בשביל לבנות את בית המקדש?
איך עושים קידוש?
סודו החינוכי של חודש שבט
לקום מהתחתית של התחתית
איך לקשור את הסכך?
איך מותר לנקות בגדים בשבת?
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
הלכות שטיפת כלים בשבת
האם מותר לקנות בבלאק פריידי?

הלכות ט"ו בשבט
הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל | תשס"ב

תפילה לשלום המדינה ולחיילי צה"ל
הסידור המהיר

הלכות ברכות ומנהגי ט"ו בשבט
מתוך "קול צופייך" גיליון 391
הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל
רָאשֵׁיכֶן אַל תִּפְרָעוּ - מהלכות כיסוי ראש לנשים
הרב שמואל אליהו | ב' אייר תשע"ט
"ישלח לקץ ימין", מתים יחיה א-ל"
עולת ראיה – יגדל 8
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | א' כסליו תשפ"ה
