הרשעים חיים על חשבון הצדיקים
גם בפרשה זו וגם בפרשה הקודמת, מגלים אנו שיש רשעים מזן אחר. רשעים שחובבים את ברכות הצדיקים, ואולי אף חיים בזכות ברכות אלו, אך עם זאת הם לא מוכנים לתת כלום בעבורן. בפרשה הקודמת היה זה עשיו, שמצד אחד אין בינו ובין קיום תורה-ומצוות שום קשר, אך ברגע שהוא מגלה שברכת האבות נלקחה ממנו – הוא צועק צעקה גדולה ומרה, ונשבע להתנקם ביעקב שזכה באותה ברכה. עשיו מאמין בברכות, אך הוא לא טורח לעשות משהו אמיתי בשביל לזכות בהן.
כך גם בפרשתנו – לבן הארמי זוכה לדבר עם ה', אך הוא לא ממהר לשוב בתשובה מדרכי-הרשעה בהם הוא אוחז והוא אף רודף אחרי יעקב אבינו. הוא לא רוצה שיעקב יעזוב את הבית, שכן הוא יודע כי כל הברכה שלו תלויה ביעקב – "ויברכני אלוקים בגללך". הוא מאמין בברכת אלוקים, ובד בבד מרמה את יעקב.
גם עשיו וגם דודו לבן, לא רואים סתירה כביכול בין דרכם הרעה לבין דרכה של תורה. יתכן מאוד והם בוחרים להתעלם מהסתירה הזו. נוח להם במקום בו הם נמצאים, הם חשים כמי שנהנים ואינם חסרים. יודעים את ה' ומתכוונים למרוד בו. יודעים שהברכה באה ממנו, וכל כוונתם היא לנצל את הברכה, מבלי לשלם עליה. להישאר ברשעותם ולהמשיך ללכת אחרי תאוות ליבם הגשמית – ועם כל זאת גם לקבל תוספת תשלום רוחנית.
בדרכם של עשיו ולבן הולכים רבים. יודעים את האמת, יודעים את ה' ויודעים שיש לו ברכה והיא אצל נאמניו, הם אפילו מוכנים לשלם הרבה כסף בשביל לקבל את ברכת ה', אך את הצעד האמיתי אותו הם צריכים לעשות – לשוב בתשובה – הם לא מוכנים לעשות.
כאן נכנס תפקידם של הצדיקים שלפתחם משחרים אותם רשעים. צריכים אותם צדיקים להראות להם שהכסף שלהם לא נחשב. שהברכה שהם מקבלים היא ללא חשיבות, כל עוד אין לצד כל אלו – גם תשובה ומעשים טובים.

איך לומדים תורה בזמן השינה?
יעקב אבינו מגיע אל מקום המקדש. תחילה הוא מתקן שם לראשונה את תפילת ערבית, ומיד אחר כך הוא רוצה לשכב לישון. מתוך הידיעה כי הוא נמצא במקום הקדוש ביותר.
אחת הפעולות הראשונות שיעקב אבינו עושה הוא לשים שמירה על ראשו. שם אבנים מראשותיו, כדי להגן על עצמו ממזיקים. זו הפעם הראשונה שהתורה מספרת על יעקב שעושה הגנה כזו. יעקב יודע כי רק במקום המקודש ביותר צריך הגנה גדולה מהמזיקים. הוא יודע שכל חיותם של המזיקים היא דווקא במקום הקדושה. וככל שיש יותר קדושה – צריכים יותר הגנה. הם מתאמצים יותר ויותר להאחז והדבק בקדושה. דבר זה קיים עד ימינו שאנו רואים את הישמעאלים מתדבקים דווקא למקומות הקדושה שלנו. ואם היה להם את שלהם – למה הם נדבקים למערת המכפלה, לקבר יוסף או למקום המקדש?
עם כל זאת, יעקב ידע כי לא רק קדושת המקום בה שהה היא שהצריכה אותו להגנה המרובה, אלא אף העובדה כי הוא עצמו היה למד בבית מדרשו של שם במשך ארבע-עשרה שנה, ועל כן גם אליו רוצים המזיקים להידבק, לינק ממנו קדושה וכוחות חיים.
ידע יעקב כי שמירתן של האבנים היא לא בגדר המספיק. "אם ה' לא ישמור עיר, שוא שקד שומר". צריך הוא גם לשמירה עליונה, מעבר לשמירה הגשמית. אך כדי לעורר את השמירה הזאת, צריך הוא לעסוק בתורה, כמו שכתוב בגמרא (סוטה כא.) שבעת שעוסק אדם בתורה – מגינה היא ומצילה. וכשלא עוסק בה - היא אמנם מגינה, אך לא מצילה.
כשיעקב מסיים את אותה שינה, אומר עליו הפסוק: "וייקץ יעקב משנתו" ובמדרש-רבה (פרשה סט) מובאים דבריו של רבי יוחנן על המילה 'משנתו', שיש לקרוא אותה כך: 'ממשנתו'. ולא שרבי יוחנן הפך סתם כך את סדר האותיות, אלא שבדבריו אלו טמן הוא גם עומק גדול.
נוכל להבין את העומק הזה טוב יותר, על פי דברים של רבי יוחנן עצמו במסכת ברכות (נה), שאם אדם התעורר משנתו וגילה כי 'עומד לו על הלשון' פסוק – הרי זו נבואה קטנה. דבר זה ממש הוא מה שקורה ליעקב כשהוא התעורר משנתו. הוא הבין פתאום שהוא עוד עוסק באותם דברי תורה בהם הגה בעת שהלך לישון, ומצא בעת ובעונה אחת – כי בעצם זכה לנבואה גדולה וכן לשמירה גדולה.
מכאן נוכל אף להבין מדוע את המילים "והנה ה' ניצב עליו" אותם מסביר רש"י במילה אחת: "לשומרו". השמירה הזאת לא הסתיימה באותו לילה. השמירה הזאת נמשכת בכל הדרך בה הולך יעקב, כפי שאנו רואים בהמשך הפסוקים: "וּשמרתיךָ בכל אשר תלך". איך זוכה יעקב שהקב"ה יהיה ניצב עליו לשומרו בכל דרכו? מסביר רבי יוחנן, שזה על ידי לימוד התורה.
אך יש לדעת שאין הכוונה ללימוד-תורה שאדם לומד ושוכח בעת שהוא סוגר את הספר, אלא לדבקות בתורה. לימוד שמלווה את האדם כל הזמן. שהוא משנן וחוזר עליו גם כשהוא ישן. שמתוך שהוא מתאמץ לדבוק בתורה בכל רגע – כך הקב"ה מודד לו באותה מידה ודבק בו ומתגלה אליו בשנתו. ולכן הוא למד מהמילה שקשורה לשינה על המשנה שהוא למד דווקא בשינה.
הדבקות הזו, מגלה לנו רבי יוחנן, זו הדרך לזכות למדרגות הגבוהות של גילוי השכינה. זו הדרך לראות את הסולם שמחבר שמים וארץ. זו הדרך לראות את 'שער השמים' שדרכו יורדת התורה לעולם הזה, ה'שער' של כל התפילות שעולות למרומים, ה'שער' לכל הנהגת ה' בעולם.
ויהי רצון שזכותם תגן עלינו. ונזכה גם אנחנו לדבקות זו בתורה, אמן כן יהי רצון.

סימן כו מזוזה במעלית ובמרפסת, היתר עסקא, ועוד
1. חדר מדרגות שיש לו מזוזות ומשקוף כדין, וברחבת חדר המדרגות לבד אין ד' אמות על ד' אמות, ברם בצירוף הפלטה הראשונה של המדרגות יש ד' אמות על ד' אמות, בלי צורך לצרף את המדרגות, האם צריך לקבוע בו מזוזה בברכה? ומה הדין כאשר יש ד' אמות על ד' אמות רק בצירוף המדרגות?
היכן יש לקבוע מזוזה במעלית, בפתח המעלית או בפתח של כל קומה?
היכן יש לקבוע מזוזה במרפסת, בימין הנכנס למרפסת או בימין הנכנס לבית?
2. אשה נשואה שזינתה ברצון ובעלה יודע זאת מפיה. כעבור זמן הם נתפייסו ולאחר מכן היא חזרה בתשובה, האם היא צריכה להתגרש מבעלה? זו בעיה כאובה ובמידת האפשר, אשמח לתשובה מהירה.
3. האם ניתן להשתמש כיום בנוסח "היתר עסקא" המופיע בספר "מעשה ניסים" עמוד קכ"ט? אם יש נוסח "היתר עסקא" מרווח יותר, נא לשלוח לנו העתק. ומה שכתב שם "בבית דין חשוב"- האם ג' אנשים רגילים יכולים להיחשב "בית דין חשוב"?
בעל תשובה שהלווה בריבית בזמן שלא שמר תורה ומצוות, וכעת לאחר שחזר בתשובה, אינו יכול להחזיר את הכסף בפועל, האם הנוסח הנ"ל מועיל גם על זה?
4. האם קופסאות שימורים של בשר או דגים נחשבים כשתי חותמות ומותר לאכול מהן אם יש עליהן הכשר, או שהן נחשבות כחותם אחד, ובבשר ודגים, שזה איסור דאורייתא, יהיה אסור?
5. בתשובה קודמת כתב מעלת כבוד תורתו: "גביעי גלידה עם הגלידה מברכים עליהם 'שהכל נהיה בדברו'", מאי שנא זה מגליליות, שהם דקים עוד יותר מגביעי גלידה וממלאים אותן בשוקולד וכדומה וניכר שעשויים להחזיק את המילוי?

א. בענין מזוזה בחדר המדרגות - דין חדר המדרגות הוא כדין בית שער, שעליו כתב הפתחי תשובה בשו"ע יו"ד סי' רפ"ו ס"ק י"א בשם ה"חמודי דניאל", שאין צריך ד' על ד' כדי שיתחייב במזוזה, כיון שתשמישו הוא כך גם בפחות משיעור זה. ועיין בשו"ע שם, שמרפסת ובית שער - חיובם במזוזה תלוי אם הם פתוחים לבית או לא.
וע"ע באריכות מש"כ בקונטרס היחיאלי דיני מזוזה סי' ג', ושם באות ט' מה שהביא בשם ה"זכור לאברהם".
בענין מעלית - אין חיוב להניח בה מזוזה, כיון שהיא ניידת ואינה קבועה אין זה בית1. וה"ה לגבי היציאה והכניסה של בית המעלית, דכיון שהיא עצמה אינה חייבת גם מקום הכניסה אליה אינו חייב. אמנם, יש להסתפק במקום שבו המעלית נפתחת אל הבית. אך בדרך כלל כל המעליות נפתחות לחדר המדרגות שהוא עצמו בספק כמוזכר לעיל, לכן אין נראה להניח מזוזה לא במעלית ולא במקום הכניסה או היציאה ממנה.
לגבי מרפסת - עיין בקונטרס היחיאלי שם סי' ג' סע' ט"ז, שמצריך שיהא שיעורה ד' על ד' אמות כדי לחייבה במזוזה. אמנם, לפי מה שהזכרנו לעיל בשם ה"חמודי דניאל", אף כאן אין צריך ד' על ד'. וע"ע ב"שדי חמד" מע' מזוזה כלל ק"כ, שכתב לחייב מרפסת במזוזה.
מנהגנו להניח את המזוזה בלא ברכה מימין הנכנס מהבית אל המרפסת2, לאפוקי מדברי החזו"א3 שכ', שחיוב המרפסת הינו מדין כניסה לבית, שאז יש להניחה מימין הנכנס מהמרפסת לבית. וכ"ז הוא בקומה ב' ומעלה, אך בקומה א' יש למרפסת דין של כניסה לבית, ואז יש להניח את המזוזה מימין הנכנס לבית מהמרפסת4.
ב. מצד הדין אשה שזנתה ברצון, אסורה לבעלה. אך אין האשה נאמנת ע"כ שמא עינה נתנה באחר5. על כן, בעיה כזו המתעוררת אצל חוזרים בתשובה וכד', עדיף שילכו לביה"ד שידון בעניינם ולא לפסוק בה לבד. ועיין בשו"ת "רב פעלים" ח"א אה"ע סי' א' מש"כ בזה.
ג. נוסח שטר היתר העיסקא המובא בס' "מעשה ניסים" טוב גם לימינו. וכל בי"ד יכול להיות בי"ד לכך. ועיין בס' "דיני ממונות"6 להגר"ע בצרי שליט"א, שהביא בשם שו"ת "ישכיל עבדי"7 נוסחאות שונות להיתר עיסקא.
מי שהלווה לאנשים בריבית וכעת רוצה לחזור בתשובה, מעיקר הדין צריך לאתר את הלווים ולהחזיר להם את הריבית, וזהו כאשר לא היה עסקם העיקרי בזה בלבד. עי' בשו"ע יו"ד סי' קס"א סע' ז' ובחו"מ סי' שס"ו סע' א'.
כפי שהנני מבין מדבריך, אין הם יכולים להחזיר את הכסף בפועל, כיון שאינם יודעים ממי גזלו. על כן, משום "תקנת השבים", אינם חייבים להחזיר, ויעשו בכסף זה צרכי רבים, אם יכולים בכך8.
ד. בענין בשר ודגים בקופסאות שימורים - עיין בשו"ע יו"ד סי' קי"ח סע' א', שגם בעכו"ם צריך 2 חותמות, שלא כדעת הרמ"א. והטעם הוא, שמא יזייף או יחליף. קופסאות השימורים סגירתן נעשית ע"י מכונה מיוחדת שאינה נמצאת בשימוש פרטי אלא רק בבתי חרושת, לכן אין לחשוש שמא יוריק את תכולת הקופסא,
ויכניס בה תכולה אחרת, ויקחנה לבית החרושת ויסגרנה שוב. וגם בעל בית החרושת יחשוש לנאמנותו. מכל הנ"ל מספיק חותם אחד.
אמנם, ישנו חשש אחר והוא, שמא יחליפו את הנייר העוטף את הקופסא שעליו כתוב ההכשר. ואכן ראוי שייכתב סימון ההכשר גם על הקופסא עצמה. עיין בדרכי תשובה יו"ד סי' קי"ח ס"ק ל"ב, ופת"ש שם ס"ק ג'. ועיין בכה"ח סי' קי"ח ס"ק נ"ד, וב"ערוך השולחן" סי' קי"ח
ה. בדרך כלל קמח שמעורב בו שוקולד או משהו אחר, הוא העיקר אא"כ נעשה הקמח לדבק בלבד. עיין בשו"ע או"ח סי' רי"ב סע' ב' וכה"ח ס"ק ט"ז, וע"ע בסי' ר"ח סע' ב'-ג'. במקרה שציינת הקמח ניתן כדי שיזון את האדם, לפיכך הוא העיקר, אא"כ יאמרו רוב בני האדם שהעיקר הוא השוקולד שבפנים והקמח שעוטפו הינו לדבק בלבד.

יסדיר תפילתו - באור פניך
בליל הזכרת "טל ומטר" הגיע הרב לחתונה, ועד שהתפללו מנחה והגיעו לחופה כבר הגיע זמן ערבית של ליל ז' במרחשוון, ששואלים בו על הגשמים. הרב לקח את הרמקול ושאל האם יש כאן מישהו שבקיא היטב בברכת "ברך עלינו", והזמינו הרב שיאמר את נוסח הברכה ברמקול, לפני תפילת ערבית, כדי שכולם ישמעו. ניגש רב אחד לרב ושאלו: "מה מחדש הרב כאלה דברים?", ואמר לו הרב שזה פסק מרן ב"שולחן ערוך" סימן ק', שתפילה שלא מתפללים שלושים יום צריך להסדירה מקודם, היינו לעיין בה לזוכרה, ומה שלא עושים כך היום זה משום שסומכים על כך שכולם מתפללים מתוך סידורים, ולכן אין חשש שיתבלבלו. אבל כאן, באולם החתונה, שאין לכולם סידורים, ממילא חייבים להסדיר את התפילה כעיקר הדין, ולכן צריך שמישהו יאמר "ברך עלינו" בקול רם לפני התפילה

כחוט השערה
השוחט המומחה, הרב ציון חוכיימא שיחיה, סיפר שהביא לכבוד הרב את סכיני השחיטה שלו לבדיקה, לאחר שהוא, השוחט והבודק המומחה, בדק אותן. הרב העביר אצבעו על הסכין ולחש לו: "ציון, למעלה יש משהו, אבל זה בסדר". נדהם רבי ציון ובדק את הסכין שוב ושוב, עד ששם לב לדקה מן הדקה של מעין פגימה שהייתה בסכין, ואמר שההרגש של הרב בסכינים היה אדיר ומדהים. רבי ציון כל עיסוקו בזה, והרב, שגילו היה למעלה משבעים, שׂם לב יותר ממנו.

בעינא פקיחא
בחתונת רבי שמואל שיחיה, בנו של הרב, ביקש הרב להאכיל את האורחים אוכל שהוא בכשרות כזאת שהוא אוכל בעצמו, ולא ישר בעיניו לסמוך על הנעשה במשחטות. נסע הרב עד לטבריה עם קבוצת מומחים, שם שכרו את המשחטה. ונסעו דווקא רחוק עד טבריה, כדי שלא תהיה קפידא או פרסומת למשחטות בירושלים, שיאמרו: מכאן לקח הרב אליהו ומכאן לא. לפני השחיטה הרב בדק את כל הסכינים וחילק את המומחים שהביא אתו כך שכל אחד ישגיח במקומו. הרב הלך ונעמד ליד השוחט הכי תקיף ועריץ שהיה שם, דווקא אותו לקח הרב לעצמו, וכל חמש או עשר שחיטות, הרב היה עוצר אותו ולוקח ממנו את הסכין ובודק וחוזר חלילה. שאל רבי יהודה גיאת את הרב למה בחר לו דווקא את אותו שוחט, ואמר לו הרב, שהלה לקח סכין טובה, אלא שהייתה בה נטייה קלה לפגימה, ויכול להיות שאחרי עשר שחיטות תיפגם ממש, לכן לקח על עצמו לשמור ולבדוק (לומר להם להשחיז לא רצה, שמא אינם יודעים ויקלקלו).
ושאל רבי יהודה גיאת את הרב למה לא יעשה דגים לחתונה, ושלום על ישראל. אמר לו הרב: לחמיו של רבי שמואל יש חנות דגים במאה שערים, אם יגישו דגים בחתונה יאמרו שכנראה כל מה שנשאר בחודשים האחרונים שלא נמכר בחנות, הביאו לחתונה!

ובדרך חטאים לא עמד
סיפר הרב, שפעם הוזמן להיות סנדק בברית מילה בחוץ לארץ. כשהגיע הרב למקום, ראה לפניו בניין שיש בו שלוש קומות, קומה ראשונה בית כנסת רפורמי, קומה שנייה בית כנסת קונסרבטיבי, ורק הקומה השלישית בית כנסת שלנו, אורתודוקסי. לא הסכים הרב לעלות במדרגות הרגילות ולעבור ליד פתח טומאתם של הרפורמים, ורק כשאמרו לרב שיש מעבר לקומה השלישית דרך מטבח ציבורי אמר שילכו משם.
חביבותא תליא מילתא
באחד השיעורים רצה הרב להמחיש את סדר הנחת התפילין, והושיב לידו בחור לצורך העניין. כשהחל הבחור להדגים סדר ההנחה בתפילין של יד, סימן לו הרב בידו הקדושה: לא בסדר! הלה ניסה להבין מה לא כשורה בהנחת התפילין, והרב סימן, שוב ושוב, לא בסדר! לא בסדר! איש לא הבין למה, עד שאמר הרב: קודם מנשקים את התפילין, ורק אחר כך מניחים...