לב הלימוד -הלכות תפילין מזוזה וספר תורה ב' | הרמב"ם היומי | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
רמב"ם יומי – הלכות תפילה ונשיאת כפיים – 90 שניות על הרמב"ם היומי

קטגוריה משנית

123

4 דק' קריאה

פרק ח – פרשה פתוחה וסתומה

כשמגיעים לפרשה פתוחה יש להשאיר רווח של שורה עד שמתחילים את הפרשה הבאה (או להשאיר את סוף השורה ריקה אם נשאר שם מקום ליותר מתשע אותיות). כשמגיעים לפרשה סתומה יש להתחיל את הפרשה הבאה מסוף השורה, או מאמצע השורה הבאה אם לא נשאר מספיק רווח עד לסוף השורה.

נקודה להרחבה:

רמב"ם יומי – הלכות תפילה ונשיאת כפיים – 90 שניות על הרמב"ם היומי (19)

הרמב"ם היומי

18 - לב הלימוד -הלכות תפילין מזוזה וספר תורה א'

19 - לב הלימוד -הלכות תפילין מזוזה וספר תורה ב'

טען עוד

הרמב''ם כותב כאן את כל הפרשיות הפתוחות והסתומות כפי שהעתיקם מתוך הנוסח שהגיה המסרן בן אשר, שהרמב''ם מעיד שכתב את ספר התורה שלו על פיו. כתב היד של בן אשר, מבעלי המסורה במאה העשירית, הוא ככל הנראה כתב היד המכונה ''כתר ארם צובה'', שנשמר במשך שנים בבית הכנסת בעיר חלב. כתר ארם צובה נחשב לכתב היד המדויק ביותר בשל ההתאמה הפנימית המדויקת בין הנוסח עצמו לבין הערות המסורה שבו. בעקבות פרעות של הערבים ביהודי חלב נעלם חלק גדול מכתב היד, וכיום הגיע לידינו רק כ65% ממנו, והוא מוצג בהיכל הספר במוזיאון ישראל. החוקרים מנסים באמצעים שונים לשחזר את חלקי הכתר החסרים.

פרק ט – הכנת ספר התורה

לכתחילה יש להכין את ספר התורה כך שיהיה שיעור היקפו (לאחר שנגלל) כשיעור אורכו (גובה היריעות). כמו כן יש להשאיר גיליון ריק מעל הכתב מלמטה ארבע אצבעות, מלמעלה שלש אצבעות, ובין דף לדף שתי אצבעות. ביריעה אחת יש לכתוב בין שלושה לשמונה דפים.

יש לתפור את היריעות בגידין של בהמה או חיה טהורה. אם תפר בגידי בהמה או חיה טמאה הספר פסול. התפירה צריכה להיות במרכז היריעה ולא למעלה או למטה, כדי שלא תקרע היריעה באמצעה כשיגלול את הספר. אם נקרעה היריעה ונקרעו שתי שורות מתוך הכתב (או שלוש אם הספר חדש), ניתן לתפור את היריעה בגידין. אולם יש להיזהר שלא תחסר אות אחת או תשתנה צורתה ע''י התפירה.

פרק י – קדושת ספר התורה

אסור למכור ס''ת, אלא לצורך נשיאת אשה או לימוד תורה. אסור להניח חומשים על גבי ס''ת, וכן אסור לשבת בספסל שמונח עליו ס''ת. אין להיכנס עם ס''ת לבית המרחץ, לבית הכסא, או לבית הקברות, וכן אסור לשמש מיטתו בחדר שנמצא בו ס''ת. הרואה ס''ת כשהוא מהלך חייב לעמוד מפניו.

ס''ת שבלה או שנפסל שמים אותו לגניזה בכלי חרס הקבור ליד תלמידי חכמים. וכן הדין בתשמישי קדושה, כגון התיק של ספר התורה, הבמה שעליה מונח הספר, או הרימונים שעושים לספר לנוי.

נקודה להרחבה:

הרמב''ם כותב כאן שספר תורה שיש בו כתיב מלא במקום חסר פסול, ואין קורין בו ברבים. אולם בתשובה לשאלה כותב הרמב''ם שמותר לברך בקריאת התורה גם על ס''ת פסול. הבית יוסף מסביר שכאן מתייחס הרמב''ם רק למצוות כתיבת ס''ת, ולאיסור הקריאה בו לכתחילה, אך בדיעבד אין זה פוסל את הס''ת מלקרות בו בבית הכנסת. לכן כאשר נמצאת טעות בספר התורה, ומוציאים ספר תורה אחר, אין מתחילים את הקריאה מתחילת הפרשה, שסומכים בזה על שיטת הרמב''ם.

הלכות ציצית

פרק א – קשירת הציצית
קושרים את הציצית ע''י כריכת חוט התכלת על חוטי הלבן. מן התורה אין שיעור למספר החוטים או למספר הכריכות, אך מדברי חכמים יש לעשות ארבעה חוטים הכפולים על הבגד, וכך הופכים לשמונה חוטים (חצי חוט, שהופך לחוט שלם, צבוע בתכלת), ולכרוך את חוט התכלת ביחידות של שלוש כריכות בכל פעם, ולעשות בין שבע לשלוש עשרה יחידות כאלו (כאשר הכריכה הראשונה ביחידה הראשונה, והאחרונה ביחידה האחרונה נעשית בחוט לבן). לכתחילה יש לעשות את הכריכות עד שליש מאורך החוטים.

חוטי הציצית צריכים טוויה לשם ציצית. גוי שעשה ציצית הציצית פסולה. בציצית יש דין ''תעשה ולא מן העשוי'', ועל כן אם הביא כנף שיש בה ציצית ותפרה על הבגד – פסולה. אם נתמעטו חוטי הציצית ונשתייר מהם כדי עניבה כשר, אך אם נפסק מעיקרו אפילו חוט אחד – פסולה.

קשירת חוט התכלת והחוטים הלבנים הינם מצווה אחת. אעפ''כ, מי שאין לו תכלת חייב לעשות ציצית מחוטים לבנים בלבד.

נקודה להרחבה:

דעת הרמב''ם שחוט אחד מתוך השמונה צריך להיות צבוע בתכלת. הראב''ד לעומתו סובר שיש לצבוע שני חוטים בתכלת, וראשונים אחרים סוברים שיש לצבוע ארבעה חוטים בתכלת. גם בקשירת הציצית שיטת הרמב''ם ייחודית בכך שמצריך לכרוך שלוש כריכות בכל יחידה ולעשות בין שבע לשלוש עשרה יחידות. לדעת רוב הראשונים יש לעשות חמישה קשרים ובין קשר לקשר – בין שבע לשלוש עשרה כריכות.

פרק ב – התכלת
צבע התכלת הוא כ''דמות הרקיע הנראית לעין השמש בטהרו של רקיע''. הצביעה נעשית ע''י הרתחת הצמר יחד עם דמו של דג החילזון המיוחד ממנו מפיקים את התכלת. צביעת הצמר בתכלת צריכה להיות לשמה, ועל כן יש לקנות את הצמר הצבוע רק מן המומחה.

טלית שצבועה כולה בצבע מסוים, יש לצבוע את חוטי הלבן שלה באותו צבע של הטלית, אלא אם כן הטלית צבועה בתכלת, שאז יש לצבוע את חוטי הלבן בצבע צבעוני אחר.

נקודה להרחבה:

השימוש בתכלת בציצית פסק מסיבות היסטוריות שונות, כנראה כבר בתקופת הגאונים. החל משלהי המאה התשעה עשרה נעשו ניסיונות לחידוש הפקת התכלת באמצעים שונים, והועלו כמה אפשרויות לזיהוי חילזון התכלת. האדמו''ר מראדזין זיהה את החילזון עם 'דיונון הרוקחים', הרב הרצוג זיהה אותו עם ה'סגולית', אולם כיום מקובל על רוב הרבנים והמדענים העוסקים בנושא, הזיהוי של התכלת עם החילזון 'ארגמון קהה קוצים'. יש מן הרבנים שמתנגדים לרעיון חידוש התכלת בטענה שאין לנו מסורת ודאית על זיהויו, וההוכחות לזיהוי אינן מוחלטות. לעומתם רבנים אחרים תומכים בחידוש המצווה וטוענים שההוכחות לזיהוי הן כמעט ודאיות.

פרק ג – החייבים במצווה
מן התורה רק בגד צמר או פשתן חייבים בציצית, ומדברי חכמים גם שאר סוגי הבגדים (חוטי צמר ופשתן פוטרים את כל סוגי הבגדים, אך בשאר הבגדים ניתן לקשור גם חוט ממין הבגד עצמו). שיעור הבגד הוא כדי שיתכסה בה ראשו ורובו של קטן ההולך לבד בשוק. הבגד החייב הוא בעל ארבע כנפות או יותר. בגד שאול פחות משלושים יום פטור מציצית. טלית של שותפים חייבת בציצית. נשים, עבדים וקטנים פטורים מן המצווה מן התורה.

אדם שחייב במצווה הלובש בגד שחייב במצווה ואין לו ציצית – עבר על מצוות עשה. אולם אם לא לובש את הבגד אינו חייב לקשור לבגד ציצית. אף שאין חיוב ללבוש בגד החייב בציצית, ''אין ראוי לאדם חסיד שיפטור עצמו ממצוה זו'', ו''בשעת התפלה צריך להזהר ביותר''.

נקודה להרחבה:

הרמב''ם כותב כאן שכל מצות עשה שהנשים פטורות מהן אם רצו לעשות אותן בלא ברכה אין ממחין בידן. לעומתו סובר ר''ת שנשים רשאות לברך גם על מצוות שהן פטורות מהן, משום שהמילה ''וציוונו'' מתייחסת לכלל העם, ולאו דווקא לאדם המברך, וכן נוהגים האשכנזים.

רמב"ם יומי – הלכות תפילה ונשיאת כפיים – 90 שניות על הרמב"ם היומי