דרשת שבת הגדול תשע"ח | הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | בית המדרש

שבת ומועדים
שבת הגדול

קטגוריה משנית

10 דק' קריאה

השנה פסח חל בשבת. ונחלקו המנהגים האם במוצאי שבת זה אומרים ויהי נועם ד' אלקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו. מנהג הספרדים לומר תמיד ויהי נועם במוצאי שבת גם אם חל יו"ט בימי השבוע, ומנהג האשכנזים אם חל יו"ט בימי השבוע ואין ששת ימי המעשה, אין אומרים ויהי נועם. השנה שפסח חל בשבת ובערב פסח יש אומרים שאסור לעשות מלאכה מחצות היום, ולדעת התוס' משמע שהאסור מהתורה, ויש אומרים רק מדרבנן. נחלקו הדעות בין האשכנזים אם אומרים ויהי נועם או לא אומרים. בלוח הרב טיקוצ'נסקי שרבים נהגו לפי הוראתו, אין אומרים ויהי נועם במוצאי שבת זה.
חשוב מאד לשמור על מנהגים. וגם חשוב לשמור על השלום ויש אומרים שיותר חשוב לשמור על מנהגים מאשר על השלום, והם מוחים ומקניטים ופוגעים במי שנוהג אחרת. ואני אומר שהשלום יותר חשוב, ויש לי ראיה מהתורה. התורה אומרת בפרשת סוטה למחות את שם ד' על המים כדי לעשות שלום. ק"ו שלא לעשות מחלוקות בשביל מנהגים. הנו"ב או"ח מהדורא קמא סי' ד' נשאל: נחלקו בבית הכנסת אם לקרוא את שם ד' מלעיל או מלרע ופרצה מריבה בין האנשים ושלחו לנו"ב והוא השיב את שם ד' יש לקרוא מלרע. וחלילה לעשות מחלוקות בדבר. התורה אמרה למחות את שם הקדוש בשביל השלום. ולכן כל אחד מהצדדים יהיה נוח לרצות. על כן אני מציע שבתפלת מוצאי שבת זו ינהג כל מנין לפי שליח הצבור. וכן תמיד לרדוף את השלום ולהיות נוחים זה לזה.
הכנות לחג הפסח
לפנינו שבוע של התכוננות לקראת החג. כגודל עניינו של החג כך רוב ההכנות לקראתו. להכנה יש ערך גדול. חסידים אומרים שההכנה למצוה היא חשובה יותר מהמצוה במובן מסוים. ההתכוננות, הרצון לקיים את המצוה בהידור, השאיפה אל המצוה גדולה, היא בלתי גבולית. והמצוה בעצמה היא מוגדרת בגבול, בגבול המעשה, אבל הכנות אפשר לעשות עוד ועוד הכנות נפשיות, וכיסופים אל המצוה. ולכן יש לגשת לכל העבודה של הנקיון בשמחה. מנקים את הבית ויחד עם זה מנקים את הנפש. מכינים את המאכלים והמלבושים ומתרוממים לקראת המצוה, לקראת הלילה הגדול המיוחד ליל השימורים שבו אנו נפגשים עם השכינה, עם ההופעה האלקית, ביציאת מצרים המלווה אותנו עד היום הזה.
יציאת מצרים לידה וקדושין
ביציאת מצרים נולד עם ישראל. במצרים היינו כעובר במעי אמו בלועים בתוך העם המצרי, עבדים מושפלים מנוצלים, תלויים במצרים תלות גמורה, והקב"ה בא והוציא אותנו מקרבם ככתוב: "הניסה אלקים לקחת לו גוי מקרב גוי". ביציאת מצרים עם ישראל היה פסיבי הכל היה מעשה אלקים. ועל כן כל היציאה היתה באותות ובמופתים, באצבע אלקים וביד הגדולה האלקית. והשיא היה במכת בכורות 'והכיתי כל בכור אני ולא מלאך אני ד' ולא שליח' (אנחנו היינו כתינוק הנולד ללא כל יכולת לעשות דבר). ועל כן היציאה היתה בבת אחת. עם ישראל לא גדל בהדרגה, אלא בבת אחת מעבדים נרצעים לבני חורין, לעבדי ד'. זה היה תהליך אלוקי גלוי.
וכך בכל שנה רבש"ע מרים אותנו אליו ומזמין אותנו לאכול משולחנו ולחגוג את יום הולדת האומה, יום היותנו בנים לד' 'בני בכורי ישראל', ועל כן בלילה הזה בבת אחת כאז ביציאת מצרים, כן בכל שנה ושנה ללא הדרגה, רבש"ע מעלה אותנו לקדושה עליונה וכל החיים מתרחבים בקדושה.
המקובלים אומרים שליל הסדר שונה מכל החגים ואף משבת כי בו בבת אחת מתעלים הכוחות הרוחניים שבתוכנו לספירות העליונות, לקדושה גבוהה ביותר.
יציאת מצרים הוא בחינה של לידה, אבל גם בחינה של קידושין. "קול דודי דופק פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי". ההבדל בין קידושין ללידה - בקידושין צריך גם את דעת המתקדשת. בלידה אין צריך דעת הולד. שני הדברים היו ביציאת מצרים יציאה מעבדות לחרות ויציאה מע"ז לעבודת ד'. היציאה לחרות בחינה של לידה. הכניסה לעבודת ד' בחינה של קידושין. מתחיל בגנות ומסיים בשבח. ונחלקו רב ושמואל: רב אמר מתחילה עוע"ז היו אבותינו ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו, ושמואל אמר עבדים היינו לפרעה במצרים. אלו שני הדברים גם יחד. וניתן לומר שהמצות הם זכר לחרות, וקרבן פסח הוא זכר לפרישה מע"ז וההתקרבות לעבודת ד'.
בירושלמי בפרק ערבי פסחים כתוב שאסור לאכול מצה בערב פסח כמו כלה שאסורה לבעלה כשהיא בבית אביה. והגר"א אומר כשם שכלה בלא ברכה אסורה לבעלה, כך יש שבע ברכות בליל הסדר עד אכילת מצה. א"כ ליל הסדר הוא בחינה של קידושין. אמנם שלא כדברינו המצה מסמלת את הכלה.
(פתחי לי אחותי רעיתי פתחי לי פתח כחודו של מחט. רבש"ע מבקש מישראל - שאין להם כל זכויות במצרים הם שקועים במ"ט שערי טומאה ואני ערום ועריה מן המצוות. והקב"ה מבקש שתי מצוות מילה ופסח. ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם).
מצות הזכירה ומצות והגדת לבנך
את יציאת מצרים מצוה לזכור בכל יום ויום. ככתוב: "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך". ומצוה לזכור גם בלילות כדברי המשנה בברכות יב:
מַזְכִּירִין יְצִיאַת מִצְרַיִם בַּלֵּילוֹת.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה:
הֲרֵי אֲנִי כְּבֶן שִׁבְעִים שָׁנָה,
וְלֹא זָכִיתִי שֶׁתֵּאָמֵר יְצִיאַת מִצְרַיִם בַּלֵּילוֹת,
עַד שֶׁדְּרָשָׁהּ בֶּן זוֹמָא,
שֶׁנֶּאֱמַר: "לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ".
"יְמֵי חַיֶּיךָ" – הַיָּמִים,
"כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" – הַלֵּילוֹת.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
"יְמֵי חַיֶּיךָ" – הָעוֹלָם הַזֶּה,
"כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" – לְהָבִיא לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ.

משמע מהתורה שעיקר מצות הזכירה היא ביום. לזכור את יום צאתנו ממצרים כל הימים. וראב"ע דרש לרבות אף בלילות. ולפי זה לכאורה היה צריך לקבוע את סעודת ליל הסדר ביום ולא בלילה. א"כ מדוע אמרו חכמים והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ד' לי בצאתי ממצרים. ודרשו בעבור זה בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. זאת אומרת שצריך לספר ביציאת מצרים בלילה? ר' יעקב מליסא בפרושו על ההגדה שואל על מצות זכירת יציאת מצרים, מדוע אנו מצווים בכל יום להזכיר מה שהיה בעבר הרחוק והלא הקב"ה מטיב לנו כל הדורות ועד היום הזה ולא רק הוציא אותנו מארץ מצרים. והוא מביא משל.... ומתרץ שאדרבא ענין הזכירה הוא לזכור שהקב"ה ביציאת מצרים לקח אותנו להיות עמו ונחלתו, ומזה כל הטוב שהוא מיטיב לנו מאז ועד היום הזה. על כן מצות הזכירה עיקרה ביום כי ביום יצאנו ממצרים. ואילו מצות והגדת לבנך אינה על היציאה, אלא על הניסים הגדולים שעשה ד' לנו בצאתנו ממצרים, והנס הגדול ביותר היה במכת בכורות וזה היה בלילה. כלומר מצוות זכירת יציאת מצרים ומצות והגדת לבנך הם שתי מצות נפרדות אחת לזכור שביציאת מצרים ד' בחר בנו להיות עמו ונחלתו. ומצות והגדת לבינך לספר על הניסים והנפלאות שעשה ד' עמנו ביציאת מצרים.
שעבוד מלכויות עיקר ויציאת מצרים טפל
וחכמים אומרים ימי חייך העולם הזה. כל ימי חייך להביא לימות המשיח. ובברייתא בגמ' תניא: 'אמר להם בן זומא לחכמים: וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח? והלא כבר נאמר (ירמיהו כ"ג ז'): "לכן הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם וישבו על אדמתם"?! אמרו לו: לא שתיעקר יציאת מצרים ממקומה, אלא שתהא שעבוד מלכויות עיקר ויציאת מצרים טפל לו. ויש לומר שהגאולה האחרונה תהיה עיקר במובן הרוחני, כי היא תביא אותנו למעלה עליונה, לגדולה רוחנית, להופעה אלוקית שלא היתה כמוה. ואולם המעלה העליונה העתידה בנויה על המעלה הבסיסית שקנינו ביציאת מצרים.
וממשיכה הגמ' בדף יג. וכן הוא אומר (ישעיהו מג, יח): "אל תזכרו ראשונות וקדמוניות אל תתבוננו". אל תזכרו ראשונות - זה שעבוד מלכיות, וקדמוניות אל תתבוננו - זו יציאת מצרים, (ישעיהו מג, יט) הנני עושה חדשה עתה תצמח- תני רב יוסף זו מלחמת גוג ומגוג. משל למה הדבר דומה לאדם שהיה מהלך בדרך ופגע בו זאב וניצל ממנו והיה מספר והולך מעשה זאב, פגע בו ארי וניצל ממנו והיה מספר והולך מעשה ארי, פגע בו נחש וניצל ממנו שכח מעשה שניהם והיה מספר והולך מעשה נחש. אף כך ישראל צרות אחרונות משכחות את הראשונות. הפסוק הזה בא ללמדנו על גודל הגאולה האחרונה שתיהיה יציאה מעומק הצרות לישועה נפלאה באותות ובמופתים גדולים. כגודל הצרות כך גודל הישועה.
ואולי הגודל הזה לא מתבטא בניסים גלויים, אלא דוקא בתוך סדר הטבע. הדברים מתגלגלים באופן נפלא שרואים בעליל את יד ד' הגדולה המכוונת את הטבע, כמו שהיה בימי מרדכי ואסתר. מעין תופעה זו מתחילה עכשיו. אחשוורוש של ימינו טראמפ ובתו וחתנו ועוזריו וביניהם דוד פרידמן – הם מרדכי ואסתר של ימינו.
קרבן פסח רמז לעתיד לבוא אחדות
המעלה הגדולה של הגאולה העתידה היא: "והיה ד' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד". ומעלה זו תחילתה ביציאת מצרים. בקרבן פסח. הזוהר אומר: בגאולת מצרים נאמר: "ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל וגו'". מעשה זה של שחיטת השה (שהוא היה אליל מצרים) הוא זיכרון לזמן שיבוא בגאולה העליונה שיבוא הקב"ה וישחוט ליצר הרע. כאן כתוב והיה לכם למשמרת ויימסר בידכם עד שתשחטו אותו ותעשו בו דין. לעתיד לבוא כתוב (ישעיהו ס"ג): "מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה", וכתוב (ישעיהו ל"ד ו'): "כי זבח לד' בבצרה וטבח גדול בארץ אדום", וכתוב: "והיה ד' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד".
כלומר שחיטת קרבן פסח, שחיטת אלילי מצרים, היא שחיטת יצר הרע של ע"ז. יש בזה תחילה של ביטול יצה"ר מהעולם, ולעתיד לבוא ביטול יצה"ר לחלוטין. אז יהיה ד' אחד ושמו אחד. וזה ענינו של קרבן פסח, כל קרבן פסח מכוון להראות שהקב"ה יחיד בעולמו, כל המעשים הנעשים בקרבן פסח מכוונים לזה:
א. הוא נאכל צלי אש על ראשו ועל כרעיו. אין לאכול ממנו נא שאינו צלי אש ואין לאכול ממנו מבושל במים, כי הבישול מפרק את החלקים וצלי אש מקשה ומאחד. כלומר כולו שלם כולו אחד.
ב. בבית אחד יאכל אסור לחלק לשני חבורות, או לאכול בשני מקומות. נאכל בחבורה אחת ובמקום אחד.
ג. בן שנה אחד בשנים.
ד. דווקא שה ולא עגל שהוא לדקותו נחשב לאחד, ואמרו במדרש רבה (ויקרא ד', ו'): תני חזקיה "שה פזורה ישראל" (ירמיה נ'), נמשלו ישראל לשה, מה שה הזה לוקה על ראשו או באחד מאבריו וכל אבריו מרגישין, כך הן ישראל אחד מהן חוטא וכולן מרגישין.
["האיש אחד יחטא"(במדבר ט"ז) תני ר' שמעון בר יוחאי משל לבני אדם שהיו יושבין בספינה, נטל אחד מהן מקדח והתחיל קודח תחתיו. אמרו לו חבריו: מה אתה יושב ועושה, אמר להם: מה אכפת לכם, לא תחתי אני קודח?! אמרו לו: שהמים עולין ומציפין עלינו את הספינה. כך אמר איוב: "ואף אמנם שגיתי אתי תלין משוגתי" (איוב י"ט). אמרו לו חביריו: "כי יוסף על חטאתו פשע בינינו יספוק" (שם ל"ד), אתה מספיק בינינו את עונותיך, ]
החילוק מצד החומר וישראל מאוחדים ברוח, והשה מבטא אחדות.
ה. תמים שלם אחד.
ו. צריך להימנות עליו להתחבר יחד.
ז. עצם לא תשברו בו. אסור לחלקו.
המהר"ל מונה אחד עשרה דברים שנוהגים בקרבן פסח המבטאים את עניינו של הקרבן שהוא מרמז על אחדות. ד' אחד ישראל אחד. קרבן פסח הוא זכר ליציאת מצרים זיכרון לאשר פסח על בתי ישראל במצרים. והוא גם מכוון אל המגמה העתידה אל הגאולה השלמה שבה עם ישראל יתאחדו בארץ ישראל ועל ידם יתגלה ד' אחד ושמו אחד. כמו שאמרנו זה עתה בתפלת מנחה אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ.
אליהו יבוא להרבות שלום
וזה תפקידו של אליהו הנביא זכור לטוב כמו שקראנו בהפטרה השבת: "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם".
עדויות פ"ח מ"ז אמר רבי יהושע: מקובל אני מרבן יוחנן בן זכאי, ששמע מרבו ורבו מרבו, הלכה למשה מסיני שאין אליהו בא לטמא ולטהר, לרחק ולקרב, אלא לרחק המקורבין בזרוע, ולקרב המרוחקין בזרוע. משפחת בית צריפה היתה בעבר הירדן - וריחקה בן ציון בזרוע, ועוד אחרת היתה שם - וקרבה בן ציון בזרוע, כגון אלו - אליהו בא לטמא ולטהר, לרחק ולקרב. רבי יהודה אומר: לקרב, אבל לא לרחק. רבי שמעון אומר: להשוות המחלוקת. וחכמים אומרים: לא לרחק ולא לקרב, אלא לעשות שלום בעולם, שנאמר (מלאכי ג' כ"ג-כ"ד) "הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא וגו' והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם".
ר' יהודה אומר לקרב אבל לא לרחק- לדעת ר' יהודה מידתו של אליהו זכור לטוב רק לטובה לקרב בלבד. ר' שמעון אומר להשוות המחלוקות להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם- האבות ממשיכי מסורת התורה. הבנים מבקשים לשוב אל הטבע הבריא. בלשונו של מרן הרב בספר אורות: משה מאיר את אור התורה ואליהו את אור הטבע הישראלית הנקיה. באבות מתגבר אור תורה ובבנים אור הטבע הישראלי הקדוש. וזה יוצץ באחרית הימים בחיבורם והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. משה ואליהו יתחברו יחד באומה ובכל אחד מישראל בפני עצמו (ישראל ותחיתו כ"ט).
כיצד מיישבים את המחלוקות? מדברים אחד עם השני לא מפרשים אותו, אלא שומעים אותו ויורדים לסוף דעתו, ונוכחים שיש גבולות לחלוקי הדעות, והם לא רחוקים כפי שהיה נראה קודם שדברו זה עם זה. אם לא מדברים זה עם זה האחד משוכנע כי האמת איתו והוא לא מבין איך אפשר לחשוב אחרת, אלא אם כן משיקולים לא עניניים. וכשמדברים מתברר שהשני חולק לגופו של ענין לשם שמים כמוהו. ואז מבינים את היסוד של כל דעה, מסירים את כל הכיסויים החיצוניים, ומגלים שיש נקודת אמת בשורש של כל דעה ומתברר שאלו ואלו דברי אלוקים חיים בשורשם.
כדברי הגמ' בחגיגה ר' אלעזר בן עזריה אומר ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ (דברי הימים א יז, כא), ואף הוא פתח ודרש דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים בעלי אסופות ניתנו מרועה אחד (קהלת יב, יא).
[למה נמשלו דברי תורה? לדרבן, לומר לך מה דרבן זה מכוין את הפרה לתלמיה להוציא חיים לעולם, אף דברי תורה מכוונין את לומדיהן מדרכי מיתה לדרכי חיים. אי מה דרבן זה מטלטל אף דברי תורה מטלטלין? ת"ל מסמרות. אי מה מסמר זה חסר ולא יתר אף דברי תורה חסירין ולא יתירין? ת"ל נטועים, מה נטיעה זו פרה ורבה אף דברי תורה פרין ורבין.]
בעלי אסופות אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה. הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין, שמא יאמר אדם היאך אני למד תורה מעתה? תלמוד לומר כולם ניתנו מרועה אחד. אל אחד נתנן, פרנס אחד אמרן, מפי אדון כל המעשים ברוך הוא, דכתיב: וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר (שמות כ, א). אף אתה עשה אזניך כאפרכסת וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי המטמאים ואת דברי המטהרים, את דברי האוסרין ואת דברי המתירין, את דברי הפוסלין ואת דברי המכשירין.
חכמים אומרים אליהו יבוא להרבות שלום ביניהם, שנאמר: הנה אנכי וגו'. לפעמים אין מחלוקת אבל גם אין שלום. ואליהו בא להרבות שלום.
ואנו מבקשים ללכת בדרכו של אליהו ועל כן אנו מבקשים לארגן כנס של כל רבני הציונות הדתית בעזרת ד' לקראת יום ירושלים.... ..וכן אנו זקני הרבנים פועלים להפגיש את רבני צהר אם הרבנות הראשית על מנת לסלק את המחלוקות ולהביא את השלום.
יעקב לקח עירבון משמו של אליהו
וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק וגו'. רש"י מביא מדרש: בחמשה מקומות נכתב יעקב מלא כלומר באות ו' ובחמישה מקומות נכתב אליה חסר אות ו'. בחמישה מקומות יעקב לקח אות משמו של אליהו, עירבון שיבוא ויבשר גאולה לבניו. כלומר יעקב אבינו שהוא אבי האומה, האומה נקראת בית יעקב, הוא מחזיק עירבון על חוב שאליהו חייב לגאול את ישראל, ואז יחזיר לו ערבונו ושמו של אליהו יהיה שלם. וכיצד ימלא אליהו את חובו? הוא אשר אמרנו מקודם, ישכין שלום בישראל כי בזה תלויה הגאולה "שאין ישראל יוצאין מן הגלות עד שהם עם אחד לגמרי" (לשון מהר"ל).
משה ואליהו ביחד ככתוב בהפטרה: "זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב חוקים ומשפטים. הנה אנכי שולח לכם וגו'. משה רבינו ואליהו וכן יעקב אבינו המחזיק עירבון וזה ה-ו' המרמזת על התורה, וו החיבור, האחדות.
אחדות יכולה להיות מתוך עוצמה של אמונה ובטחון ללא מורא שמא היא מטשטשת את האמת. כי האמת חזקה דיה מלפחד מפני הטשטוש. המביט השטחי הקיצוני שאינו רואה לעומק, סבור שרדיפת השלום נובעת מאי עמידה על עקרונות. כאילו מריחה. אכן יש גם תופעה כזו של רדיפת שלום מתוך גישה שטחית. אך זה אינו שלום, כי שלום משמעותו שלמות, משמעותו חבור ואיחוד כל העומקים כל הגוונים המחודדים. זה שלום של שלמות ועל זה נאמר ד' עוז לעמו יתן ד' יברך את עמו בשלום. ת"ח מרבים שלום בעולם כל אחד מתלמידי החכמים עומד על דעתו והתורה מופיעה בעושר של דעות תלמידי חכמים שבארץ ישראל מנעימים זה לזה ובזה יוצאים מהגלות רק כשישראל מאוחדים הם נגאלים.

שבת הגדול