- פרשת שבוע ותנ"ך
- אחרי מות
- פרשת שבוע ותנ"ך
- קדושים
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
'בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ' (טז, ג). המדרש (ויקרא רבה כא, ה) דורש את הפסוק 'בְתַחְבֻּלוֹת תַּעֲשֶׂה לְּךָ מִלְחָמָה' (משלי כד, ו) על הכהן הגדול הנכנס אל קודש הקודשים:
ר' יודן פתר קריא בכהן גדול בכניסתו לבית קדשי הקודשים, חבילות חבילות של מצוות יש בידו.
'תחבולות' מלשון חבילות של מצוות. והמילה 'בזאת' מזכירה לנו חבילות של מצוות, שבכולן נזכרה המילה 'בזאת': בזכות התורה, שנקראה 'וְזֹאת הַתּוֹרָה' (דברים ד, מד); בזכות המילה, שנאמר עליה 'זֹאת בְּרִיתִי' (בראשית יז, י). בזכות השבת, שנזכר בה 'אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה זֹּאת' (ישעיה נו, ב), בזכות ירושלים – 'זֹאת יְרוּשָׁלִַם' (יחזקאל ה, ה) ועוד דוגמאות.
אהרן בא אל הקודש, אך אי אפשר לבוא בכל עת אל הקודש אלא בזמן המתאים ואחרי ההכנות הנכונות והמתאימות. ומהן אותן הכנות מתאימות, באיזו זכות אפשר להכנס אל הקודש - אומר לנו המדרש: בזכות התורה, 'זאת התורה', מתוך גישה תורנית, וכן בזכות המילה, ואין הכוונה רק לזכות של המצווה הזו, אלא למהות של המצווה - מצוות המילה מבטאת את הסגולה הישראלית. עם ישראל הוא עם סגולה, והקב"ה כרת אתנו ברית על כך, ברית המילה. גם על התורה הקב"ה כרת אתנו ברית בהר סיני. ועוד אומר המדרש : בזכות השבת, שמגלה את קדושת הזמנים.
כל הזכויות הללו סובבות סביב עניין הקדושה. יש לעם ישראל קישור עם מדרגות שונות של קדושה: קדושת הזמן, קדושת הסגולה הישראלית, וגם זכותה של ירושלים, שהיא תמצית של זכות ארץ ישראל, כיוון שירושלים היא עיקרה של ארץ ישראל. אנחנו נכנסים אל הקודש עם כל הצדדים הללו של הסגולה: עם ארץ הסגולה, עם הזמנים המקודשים, עם התורה הקדושה, ועם הסגולה הישראלית. ארץ ישראל, עם ישראל ותורת ישראל, אלו שלושת היסודות העיקריים שאיתם ניגשים אל הקודש.
וכך כל אדם שניגש ללמוד תורה, צריך לזכור שהתורה היא עליונה, קדושה ונישאה מאוד, וכל היכולת שלנו לגשת אל התורה היא רק מפני שהקב"ה טבע בנו סגולה עליונה אלוקית, סגולה ישראלית. רק מכוחה של הסגולה האדם יכול לגשת אל קדושת התורה. התורה היא שמיימית, והחיבור שלנו אליה הוא רק מפני שאנחנו מקושרים עם ארץ ה', עם המגמה העליונה, עם ירושלים. אנחנו מקושרים עם סגולת הזמנים והמקומות, סגולה עצמית, ומתוך כל זה אפשר לבוא אל הקודש.
רב חובל
ר' יוחנן במדרש מפרש את הפסוק 'בְתַחְבֻּלוֹת תַּעֲשֶׂה לְּךָ מִלְחָמָה' באופן אחר:
ר' יוחנן פתר קריא בקברניטין - לעולם יעשה אדם עצמו קברניט איך יכול לעשות מצווה.
ר' יוחנן מפרש תחבולות מלשון רב חובל. על האדם להיות כמו רב חובל שמתכנן את הספינה שלו. במלחמה על קיום המצוות כל אחד צריך להיות רב חובל. הוא מנהיג את עצמו, בראש ובראשונה שולט על כל כוחותיו שהם הספינה שלו, ספינה עם הרבה מלחים, ועל רב החובל לדאוג שכל אחד עושה את תפקידו.
זאת אומרת שיש לאדם שליטה על הכוחות שלו, הוא בעל הבית על עצמו, ואף אחד אחר לא יכול להכתיב לו מה לרצות ומה לעשות. הוא בעל חופש בחירה, והוא נדרש להנהיג את עצמו בדרך הנכונה. זו המשמעות של 'לעשות תחבולות' איך לקיים את המצוות. כמו שרב החובל צריך להנהיג את הספינה בבטיחות, ולדעת להתמודד עם כל המכשולים, הגלים והסלעים וכדומה, כך האדם צריך לשבת עם עצמו ולחשוב 'איך אני מסדר לעצמי את סדר היום, סדר השבוע, סדר החודש, איך אני מתכנן לנצל את הזמן שלי בצורה הכי נכונה, איך אני מתמודד עם כל הרוחות המנשבות, איך אני מתמודד עם המכשולים שיש בדרך'. היצר הרע נקרא מכשול (סוכה נב.), ועל כל אדם לתכנן איך להתמודד איתו. לפעמים הוא מופיע מולי ואני צריך לעקוף אותו, ולפעמים צריך להתמודד אתו ולשבור אותו. צריך לתכנן נכון, להיות מנהיג טוב, רב חובל מעולה.
כאשר אנחנו ממשיכים בפרשה, אנחנו יכולים ללמוד תחבולה חשובה למלחמת היצר. אחד הנושאים המשמעותיים שבא מיד אחרי הציווי על מלאכת יום הכיפורים, הוא התגברות על העריות. כך גם הסדר ביום הכיפורים עצמו: בבוקר אנחנו קוראים את פרשת יום הכיפורים, ובמנחה קוראים את פרשת העריות. יש שואלים: למה נבחרה פרשת העריות לקריאה במנחה של יום הכיפורים - יש הסבר פשוט שאומר שכיוון שספר התורה כבר פתוח במקום הזה, אנחנו ממשיכים מהיכן שהפסקנו לקרוא בבוקר, אבל עדיין זה לא מסביר למה נסמכו הפרשיות בתורה.
חשבתי בליבי להסביר, שהסדר הוא שמתוך קדושתו של יום הכיפורים מסתעפות המצוות. קודם כל אנחנו נכנסים אל הקודש, לומדים איך קונים את מדרגת הקדושה, ואחר כך באה פרשת העריות. כלומר, התורה מדריכה אותנו כאן להתמודד עם הקשיים והתאוות 'מלמעלה'. יום כיפור הוא יום מרומם שבו ניתן להגיע לדבקות שלמה. כל אדם מיטהר ומזדכך בו, ומגיע למעלה נוספת, וממילא אין לו בעיה להתמודד עם כל המשיכות והתאבות. אם אדם נמצא במקום כזה גבוה - היצר בורח, נעלם. התורה מדריכה אותנו - תשמור על גובה רוחני, וממילא לא תבוא לידי כישלונות.
לתקוף מלמעלה
יסוד דומה לזה ישנו בדברי הרב זצ"ל על פרשת ציצית, בה נאמר: 'וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם' (במדבר טו, לט). אפשר לקרוא את זה כציוויים נפרדים שמופיעים בפרשה. הרי יש כמה מצוות בפרשה זו, יש מצוות ציצית, מצווה לזכור את המצוות, מצוות קבלת עול מלכות שמיים, זכירת יציאת מצרים, וביניהן יש גם מצוות לא תעשה – 'לֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם', להישמר מהרהורי זנות, עבודה זרה או מינות. אבל הרב מבאר את הדברים באופן אחדותי. אם תראו את הציצית, 'וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם' - ממילא 'לֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם'. אם אתה נמצא במקום גבוה, במקום של קדושה שזוכר את כל מצוות ה', אם אתה מסתכל על הציצית ונזכר בכיסא הכבוד, ואתה חי בעולם גבוה רוחני, לא יעניינו אותך כל השטויות, כל ההרהורים הרעים, הרהורי עבודה זרה חס ושלום או זנות, כי הראש שלך לא נמצא במקום הזה.
אור החיים אומר, שהציווי הזה של איסורי העריות הוא איסור קשה, ולכן התורה פותחת את הפרשיה הזו במילים 'אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם' (יח, ב). שוב, זהו הסבר באותו כיוון רעיוני. זכרו ש'אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם', זכרו שיש בכם ניצוץ אלוקי, אני אלוקיכם ואתם עמי, עם ישראל. יש בכם מדרגה מאוד גבוהה, ולכן לא שייך שתהיו כשאר העמים, 'כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ' (שם, ג). הם שטופים ביצר הרע, בקלקולים, עיוותים, אבל בכם יש ניצוץ אלוקי, ויש לכם את הכוח להיות במדרגה גבוהה. אתם יכולים לנצח את כל התאוות, היצרים, את מה שהעיניים רואות והלב חומד. אתם שייכים למדרגה עליונה שממנה אתם יכולים להדוף את כל זה.
אומר אור החיים:
הוא מה שנתכוון לומר דוד המלך עליו השלום במה שאמר: 'לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ אֱלֹהַי חָפָצְתִּי וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי' (תהלים מ, ט), הכוונה היא שמרוב דבקותו באדון האדונים יתברך שמו לעד עד שגם הלב נתהפך לעשות כמעשה הנשמה, שבא החפץ בו והתאווה לעשות רצונו יתברך.
אומר דוד המלך: הטבע שלי הוא לעשות רצונך, אלוקי. זו התאווה שלי, זה מה שחפצתי. התורה היא כבר טבע שלי.
שאינו מהכת החפצים דברים המרוחקים מהקדושה וצריכים למונעם בשלילות הרצון, שמעצמו חפץ ברצונו יתברך לשנוא דברים אשר הלב חפץ וחושק בהם.
דוד לא במצב כזה שיש לו נטיות לא טובות והוא צריך לנצח אותם, אלא נמצא במדרגה כזו שהנטייה הטבעית שלו היא לעשות את רצון ה',
והוא מה שדקדק לומר 'חָפָצְתִּי', כי אפס חפץ המרגשת. וזה אמר במקום אחר (שם קט, כב) 'וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי', ואומרו 'וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי', פירוש - לרוב חשק עבודת הקודש עד שמרגיש בלומדו תורת ה' כאלו אוכל וממלא בני מעיו ממזון טבעי.
כמו שיש לאדם צורך לאוכל, ובאופן טבעי מרגיש רעב והוא נמשך לזה, כך הוא רעב לתורה, 'לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה'' (עמוס ח, יא). אדם יכול להגיע למדרגה כזו. דוד המלך אומר את זה על עצמו כי הקב"ה נתן לנו את הטבע הזה, 'אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם'. זו התחבולה הטובה ביותר לנצח את התאוות – להיות מעליהן, להיות מלא בקודש ובטוב, שלא משאיר מקום בלב לדברים לא טובים.
ארוחה מרוממת
בהמשך מביא אור החיים רעיון נוסף על פי דברי האר"י ז"ל. יש לפעמים מצב שאדם אוכל מאכל שיש בו כוח שלילי שמרבה אצלו הרהורים רעים ותאוות:
יתהפך האדם וישתנה מטוב לרע בטבעו ומזגו, ולא ידע מאיזה סיבה, והוא עצמו יתמה איך נהפך בדעתו, ואמר כי זה יסובב לצד שלפעמים יאכל אדם מאכל שיש בו חלק מחלקי הרע או יש בו נפש רעה מהגלגולים לסיבת תחלואיהם, וכאשר תכנס הנפש הרעה או ניצוץ הרע בקרבו, תטהו מטוב לרע ותגבר בו בחינת הרע.
האר"י הקדוש מדבר כאן על דברים עמוקים, רוחניים ופנימיים. יש לפעמים באוכל שהאדם אוכל דברים שיכולים לגרום לו השפעות לא טובות. במאכלות האסורות יש קלקול רוחני מסויים בטבעם, איסורי מאכלות האסורות אינם מפני שזה לא בריא פיזית, אלא שזה פוגם בנפש מבחינה רוחנית.
למעשה, גם במאכלים המותרים יש קלקול - משיכה גשמית ונמוכה. והפתרון לכך הוא הברכה. אם אדם אוכל, ומברך ברכה לפניה, ולא רק 'אומר' את הברכה, אלא גם חושב על הברכה: 'עכשיו אני ניגש לאכול דבר שהקב"ה מזמן לי, שהוא מאת הקב"ה, ואני מודה לקב"ה על שהיטיב לי בזה', וכדומה. על ידי הברכה בכוונה מסתלקת מהמאכל אותה בחינה נמוכה. הברכה מרוממת את המאכל שהוא בין הברכה שלפני האכילה ובין הברכה שלאחריה, וכך לא רק שמאכל זה לא יגרום לו השפעות לא טובות אלא שהוא גם ירומם אותו - הוא אוכל מתוך ההכרה שהמאכל הזה הוא מאת ה'.
במקום אחר האר"י ז"ל אומר שהאדם מרים את המאכל, אך גם המאכל מרים את האדם. המאכל הוא של ה', ועל ידי הברכה הוא מתעלה ואוכל על שולחנו של בורא העולם. לכן בפרקי אבות נאמר, שכשהאדם יושב ואוכל ומדבר דברי תורה - הוא יושב על שולחנו של הקב"ה. אם כן יש כאן נקודה חשובה נוספת שהאדם צריך לדעת כאשר הוא רוצה להיות 'רב חובל' של עצמו - עד שאתה חושב איך לשמור על גבהים רוחניים, תזכור שאת המעשים הגשמיים שאתה עושה ניתן ונדרש לעשות בקדושה, ואדרבה, על ידי זה אפילו האכילה שלך תרומם אותך.
עשייה פסיבית
הפתיחה לפרשת עריות היא: 'וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם'. וקשה, משום שהתורה לא עוסקת כאן בעשיית מעשים, אלא בהישמרות ומניעה ממעשים. צריך היה לכתוב 'אלו המעשים אשר אם לא יעשה אותם האדם וחי'! המהר"ל מבאר זאת ('דרך חיים' על מסכת אבות, ב, א; ועוד), שיש דבר כזה קיום של מצוות לא תעשה. כשהאדם נשמר מאיסורים: 'ישב אדם ולא עבר עבירה - מעלה עליו הכתוב כאילו עשה מצווה' (קידושין לט:). אם האדם התאמץ מאוד ונמנע מלעשות עבירה, התגבר על יצרו - מעלה עליו הכתוב כאילו עשה מצווה. לא 'מעלה עליו הכתוב שהוא בסדר', מעלה עליו כאילו עשה מצווה. על יוסף נאמר שקידש שם שמים (סוטה י.), למרות שבסך הכול נמנע מעבירה. המניעה הזו הייתה מתוך התאמצות גדולה, הוא התגבר, אז הוא קידש שם שמיים בסתר, ואומרת לנו התורה, שיש מצוות לא תעשה שהקיום שלהן הוא הדבר שיעשה אותם האדם וחי. אתה מתגבר ולא נכשל, לא נותן ליצר הרע להתגבר עליך, מנצח אותו ועושה את דבר ה' - אלה הדברים אשר יעשה אותם האדם וחי. ההתגברות ממלאת את האדם חיים רוחניים.
קדושה היא מציאות!
אנחנו עוברים לפרשת קדושים, הפותחת בציווי: 'קְדֹשִׁים תִּהְיוּ' (יט, ב). ראשית כל אני רוצה לבאר את עניינה של הקדושה. השבת קדושה ועם ישראל קדוש. אנחנו צריכים להבין שהקדושה היא לא מין מושג אוורירי שיש לו רק השלכות דיניות. קדושת השבת היא לא רק כי יש בה דינים ואיסורים, וקדושת ארץ ישראל היא לא רק בגלל המצוות שבה, אלא קדושה זו מציאות. כאשר האדם נכנס לשבת הוא ממש נכנס לאטמוספירה רוחנית של קודש. לא רואים את זה אבל לא כל מה שלא רואים לא קיים. להפך! הדברים הרוחניים, שלא רואים אותם במציאות הגשמית, הם עצומים וגבוהים כל כך עד שהעיניים הגשמיות לא מסוגלות לראות אותם.
הקדושה היא עוצמתית, אינסופית, היא קיימת, ואנחנו מוכרחים לחיות את המציאות הזו. השבת אינה דומה לשאר הימים, וארץ ישראל אינה דומה לכל הארצות. אנחנו נמצאים כל הזמן בארץ ישראל, וקשה לנו להבחין במעלה הזו, כי כולנו או רובנו לא היינו מעולם בחוץ לארץ. וגם מי שהיה בחוץ לארץ לא יכול תמיד להבחין בין מעלתה של ארץ ישראל למעלה של חוץ לארץ. צריך בשביל זה עיניים מיוחדות. ישנה איגרת שבה הרב אומר שככל שאדם ישבח את ארץ ישראל, הוא לא יגיע לאחד מני רבבה משבחה של ארץ ישראל, אפילו אם הוא יגזים בסיפור שבחה של ארץ ישראל... הקדושה של הארץ היא רוחנית, עליונה, לכן זו ספירה אחרת לגמרי. הרב אומר 'ואני יודע ועד בדבר'. זה ביטוי מיוחד: לחוש את הקדושה, לא סתם להגיד 'למדתי על תורת ארץ ישראל ואני יודע שיש מעלות גדולות לארץ ישראל', אלא 'נוכחתי בעובדה הזו, הרגשתי את הארת ארץ ישראל'.
בכל אופן, הדגש החשוב כאן הוא להבין שקדושה היא מציאות. מצווה אותנו התורה: 'קְדֹשִׁים תִּהְיוּ'. לנו יש סגולה, עם ישראל הוא קודש, 'קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה' (ירמיה ב, ג), וצריך לגלות את הסגולה הזו. כך יש להבין את הציווי שהתורה מצווה אותנו. במהות שלכם אתם קדושים, 'כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ' (דברים ז, ו), ואת הקדושה הזו מוטל עליכם להוציא מהכוח אל הפועל, להתנהג בהתאם למהות שלכם. אתם קדושים, ותהיו קדושים. זו גם מצווה, גם קביעת עובדה, וגם ברכה - אתם תהיו קדושים. המציאות הזו של הקדושה קיימת בכם.
מתוך ההבנה הזו, בכל פעם שאנחנו עוסקים בקודש אנחנו צריכים להתייחס למציאות הזו. כאשר אנחנו נכנסים לבית המדרש, צריכים לדעת שזהו בית מקדש מעט. אמנם מדרגת בית המקדש היא מדרגה גבוהה שבגבוהות, כמובן, עד כדי כך שיש בה הגבלות, ולא בכל עת אפשר להיכנס לכל מקום במקדש, אבל גם לבית המדרש ובית הכנסת יש גדר של מקדש מעט. ולכן אדם צריך להתרגל שכשהוא נכנס לבית כנסת ולבית מדרש הוא נכנס למקום שיש בו קדושה מציאותית. לפתח את החוש של הקדושה. וכמו כן, בכל פעם שאנחנו הולכים לקיים מצווה, אנחנו הולכים להיפגש עם דבר ה'! וכן להפך, 'לא תטמאו בכל אלה' יש מציאות של טומאה. זה לא רק איסורים מופשטים, אלא שאם אדם חס וחלילה נכשל בעבירה הוא מתעטף ברוח של טומאה. וכן לטובה – כאשר הוא עושה מצווה הוא מתעטף ברוח של קדושה. אם אדם חי את הדברים הללו, כמובן שהוא סולד מכל העבירות, הוא לא רוצה להתלכלך. זה לכלוך רוחני, לא סימפטי, זיהום שהאדם סולד ממנו. ואילו אל המצוות הוא ממש נמשך כי המצוות הן קודש והן מרוממות אותו.
קדושת התורה
הזוהר אומר (קדושים, פ.):
תני רבי אבא: פרשה זו היא כלל התורה, והיא חותם טבעת האמת, בפרשה זו התחדשו סודות עליונים של התורה - בעשרה מאמרות, וגזירות ועונשים, וכאשר היו מגיעים החברים לפרשה זו היו שמחים שמחה גדולה.
ר' יוסי היה הולך בדרך, ופגש את ר' חייא. אמר לו: על בית עלי נגזר 'וְלָכֵן נִשְׁבַּעְתִּי לְבֵית עֵלִי אִם יִתְכַּפֵּר עֲוֹן בֵּית עֵלִי בְּזֶבַח וּבְמִנְחָה עַד עוֹלָם' (שמואל א, ג, יד). אין כפרה לבית עלי. אך דרשו חכמים: בזבח ומנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר בדברי תורה, כי דברי תורה עולים על כל הקרבנות, שנאמר 'זאת התורה למנחה ולחטאת וכו''. התורה שקולה כנגד כל הקרבנות, ומי שנגזר עליו עונש מלמעלה אך משתדל בתורה - עונשו נקרע (ראה ראש השנה יח.). התורה גדולה מן הקרבנות משום שהקרבנות הם מעשה גשמי ואם אדם עושה חטא ומביא קרבן חטאת או אשם - מתכפר לו. אבל התורה היא פנימית ועליונה ותמיד נשארת טהורה וקדושה. עד כדי כך, שאפילו חטאים חמורים כל כך שהקב"ה נשבע שלא תהיה להם כפרה על ידי הקרבנות – מתכפרים על ידי דברי תורה.
דברי תורה מטהרים ובהם נטהר האדם. הם אינם מקבלים טומאה כמו מים וכמו אש שאינם מקבלים טומאה. כל הדברים שהתורה נמשלת בהם הם דברים שלא מקבלים טומאה, כיון שהתורה היא תמיד בטהרתה 'יִרְאַת ה' טְהוֹרָה' (תהלים יט, י), ויראה היא התורה כיון שהתורה מקורה מצד הגבורה, ונאמר 'רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה'' (שם, קיא, י).
התורה נקראת קדושה כי כתוב 'כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי' (ויקרא יט, ב). הקב"ה נקרא קדוש, ושמו של הקב"ה היא התורה. לכן כל מי שמשתדל בתורה - נטהר, ואחר כך מתקדש שנאמר 'קְדֹשִׁים תִּהְיוּ'. 'תהיו' ודאי, זו הבטחה, לא רק ציווי. ועוד נאמר (שמות יט, ו) – 'וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ' ומיד אחר כך כתוב 'אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל', דברי התורה. כלומר שעל ידי הדברים האלה תהיו גוי קדוש.
כל אלו דברי הזוהר הקדוש.
כולכם קדושים!
לכאורה, מדרגת הקדושה גבוהה מאוד ומי יכול להגיע אליה - רק יחידי סגולה. לא כך הדבר, 'וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם' (דברים ד, ד). פעם שמעתי פירוש לפסוק הזה מהרב צבי יהודה, ואחר כך ראיתי אותו באחד מהראשונים. למה הפסוק הזה כל כך מפורט, משום שאם היה כתוב רק 'ואתם הדבקים בה' אלקיכם', היינו חושבים - דבקות בה', מי יכול, הרי הוא אש אוכלה! כנראה שמדבר על מדרגה ששייכת רק אחרי החיים, לא בזמן החיים. לכן הפסוק אומר 'ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים '. ועדיין היינו חושבים שרק יחידי סגולה יכולים להידבק בקב"ה, ולא כל אחד ואחד, לכן אמרה התורה: ' כולכם '. ועדיין, זה בוודאי תהליך ארוך מאוד, עד שמגיעים לדבקות בה'. לכן אמר הפסוק ' היום '. זה קיים בכל אחד ואחד, ממש היום. יש בישראל מדרגה מיוחדת תמידית, וגם אצלנו בפרשה הקב"ה פונה לכל ישראל ואומר – 'קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם'.
להיות קדוש – להיות כללי
בהקדמתו לספר שערי יושר מבאר ר' שמעון שקופ את הפסוק הזה באופן נוסף. הקדש זה לקיחה של דבר פרטי אל הציבור, לבית המקדש. אומרת לנו התורה, תהיו אנשים שמקדישים את עצמם לציבור. תהיו קדושים, תהיו מתנדבים, תתרמו, תעסקו בענייני ציבור, תקרבו אחרים לאמונה, תרוממו אנשים נוספים, תסייעו להם, תנו את עצמכם לציבור. התפקיד של כל אחד ואחד הוא לא רק לדאוג לעצמו, שיצא שלם ומתוקן, שיעשה את כל רצון ה', וכך יזכה לעולם הבא, התפקיד הוא שכל אחד ואחד צריך לראות את עצמו אחראי ותורם לכלל. ומה המשך הפסוק 'כי קדוש אני'. גם הקב"ה מסור לעולם, לבריאה, נותן כל הזמן חיים לנבראים, מסייע כל הזמן. תהיו כמו ריבונו של עולם. ועל זה תמה המדרש: יכול כמוני ממש - קדושתי למעלה מקדושתכם. לא תצליחו לעולם לתת כמו שאני נותן לכם, כי כמובן שריבונו של עולם הוא במדרגה אחרת לחלוטין. אבל אתם צריכים להשתדל להיות קדושים כמה שאתם יכולים.
התחלנו את הזמן הזה עם שבוע מרומם, מלא בשמחה של כלל ישראל, שמחת הגאולה של הדור שלנו. שמחה של תודה לריבונו של עולם, על הזכות להיות בדור הזה, להיות בארץ ישראל, לראות בתקומת ישראל. הזכות להיות בתקופה שבה מדינת ישראל הולכת ומשתחררת מעול הגויים, אחרי שארץ ישראל כבר השתחררה מהשלטון הזר והטמא ששלט בה. אנו עדים לכך שהמדינה שלנו והעם שלנו הולכים ומתקדמים כל הזמן, וכמה שאנחנו נודה לקב"ה, 'אילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רינה כהמון גליו אין אנחנו מספיקים להודות'. כל העולם כולו עומד ומשתאה מול ההתקדמות של מדינת ישראל מראשיתה ועד היום.
ביום העצמאות היה אתנו בצלאל סמוטריץ', והוא הביא איזה סיכומים ומדדים של ההתקדמות של מדינת ישראל בשלושים השנים האחרונות בתחומים שונים. אבל זה לא מספיק. הוא הביא סיכומים של לפני שלושים שנה ביחס לשנה הזו, הוא צריך היה להראות לנו סיכומים ביחס ללפני שבעים שנה, שהם פי כמה וכמה ממה שהראה לנו. הרי לפני שלושים שנה מדינת ישראל כבר היתה חזקה יחסית. אבל איך נראתה מדינת ישראל כאשר היא קמה - היא הייתה כמו תינוק שלא יודע ללכת.
עשיתי חשבון, שבמשך שבעים השנה האלו, כמות היהודים במדינה הוכפלה פי עשר. בהקמת המדינה היו כאן כשש מאות אלף איש, וכעת יש למעלה משישה מיליון. זאת אומרת, שאם נעשה חלוקה ממוצעת של העלייה לישראל, בכל שבע שנים באו שש מאות אלף איש למדינת ישראל. אמנם זה לא היה בדיוק כך, כיוון שכידוע היו גלי עליה גדולים מאוד סביב אירועים שונים, בכל אופן הגידול הזה הוא מדהים! אין דבר כזה. מדינה לא יכולה להתמודד עם כל כך הרבה עולים. אך מדינת ישראל, במקום שתיחלש מהעלייה הזו, נהנית ומתחזקת עם כל עליה חדשה, הולכת ומתפתחת עוד יותר. 'אילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רינה כהמון גליו, אין אנחנו מספיקים להודות' אפילו רק על מה שה' עשה לנו בדור הזה, לנגד עינינו. גם בלי להזכיר את כל מה שה' עשה לנו מיציאת מצרים ועד הנה.
הידיעה הזו וההכרה הזו בטוב ה', והחיבור שלנו לארץ ישראל שזכינו להיות בה, יחד עם החיבור לעם ישראל שהולך ומתקבץ ולא מפוזר ומפורד כמו שהיה בגלות - היא פתיחה גדולה לעסק התורה. ארץ ישראל קדושה, ובבחינה מסויימת שייך לומר עליה 'בזאת יבוא אהרן אל הקודש', כפי שהזכרנו, מתוך כל חבילות המצוות התלויות בה. אנחנו ניגשים לזמן קיץ מתוך יום העצמאות, יום ההודאה, יום ההתחברות לעם ישראל ולארץ ישראל, מתוך הסגולה, אנחנו באים אל התורה. הקב"ה יעזור לנו שהזמן הזה יהיה זמן מרומם לנו ולכל הישיבות ולכל עם ישראל, ובעזרת ה', נזכה לעלות במעלות הקודש עד בואנו אל חג השבועות הבא עלינו לטובה.
֎ ֎ ֎
לקבלת השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת [email protected] , או למספר 0547881227
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
ראש מוסדות ישיבת בית אל, לשעבר רב הישוב בית אל, מייסד ערוץ 7. מתלמידיו הקרובים של מרן הרצי"ה זצ"ל לקורות חייו המלאים לחץ כאן.
נתיב העבודה - המשך פרק י"ח (9)
שיעור מס' 73
י"ח אייר תשפ"ג
מהו התוכן האמיתי של העולם?
לנתיבות ישראל - סיום מאמר "והנצח זו ירושלים"
ג' אב תשפ"ג
דרישת המדינה היהודת מישראל ומאומות העולם
לנתיבות ישראל - עמוד קכא - "נצח אומתנו"
ח' שבט תשפ"ב
נתיבות עולם - נתיב העבודה – סיכום פרק יח (6)
שיעור מס' 117
כ"ב תמוז תשפ"ג
אם יש הבטחה, למה יעקב ירא?
האם מותר לפנות למקובלים?
לאן שבים ולמה מתוודים?
למה ספר דברים נקרא ''משנה תורה'' ?
איך ללמוד אמונה?
חידוש כוחות העולם
הלכות שטיפת כלים בשבת
איך מכניסים את ה' אל תוך הלב?
הנס של השמן המיוחד של יעקב אבינו
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
ראיית המבט השלם