נשא התשע"ח מדברי הרב אליהו זצוק"ל | הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל | בית המדרש

פרשת שבוע ותנ"ך
נשא

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב מרדכי אליהו זצוק"ל

8 דק' קריאה

הבכי של רבי עקיבא
וה' יסלח לה
על הפסוק "ואם הניא אביה אותה ביום שמעו כל נדריה ואסריה אשר אסרה על נפשה לא יקום וה' יסלח לה כי הניא אביה אותה" (במדבר ל ו), אומר רש"י: "וה' יסלח לה – במה הכתוב מדבר, באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפר לה, והיא לא ידעה ועוברת על נדרה ושותה יין ומטמאה למתים, זו היא שצריכה סליחה ואע"פ שהוא מופר, ואם המופרים צריכין סליחה קל וחומר לשאינן מופרים".
כלומר, אם אישה נדרה בירושלים להיות נזירה, ובעלה היה באותה שעה בטבריה, וסיפרו לו על הנדר של אשתו להיות נזירה והפר לה את הנדר ואמר "מופר לה", והיא לא ידעה שבעלה הפר לא את הנדר ואחר כך היא שתתה יין או נכנסה לבית קברות ונטמאה למתים, למעשה היא לא עשתה עוון, שהרי נדר הנזירות הופר על-ידי בעלה, אעפ"כ "וה' יסלח לה". כי היא התכוונה לחטא.
מתי רבי עקיבא בוכה ומתי הוא צוחק?
הגמרא (קידושין פ"א ע"ב) אומרת: כשהיה מגיע רבי עקיבא לפסוק זה של "אישה הפרם וה' יסלח לה" – היה בוכה ואומר: "ומה מי שנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה, אמרה תורה צריכה כפרה וסליחה, מי שנתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר על אחת כמה וכמה".
וזה פלא גדול, כי הגמרא מספרת על רבי עקיבא שלא היה ממהר לבכות. ידועים דברי הגמרא (מכות כ"ד ע"ב) על "רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי עֲקִיבָא, מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ, וְשָׁמְעוּ קוֹל הֲמוֹנָהּ שֶׁל אֲרָם מִפַּלְטִיָה, בְּרִחוּק מֵאָה וְעֶשְׂרִים מִיל, הִתְחִילוּ בּוֹכִים, וְרַבִּי עֲקִיבָא מְשַׂחֵק, אָמְרוּ לוֹ, מִפְּנֵי מָה אַתָּה מְשַׂחֵק? אָמַר לָהֶם, לָמָּה אַתֶּם בּוֹכִים? אָמְרוּ לוֹ, עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים הַלָּלוּ שֶׁמִּשְׁתַּחֲוִים לָעֲצַבִּים וּמְקַטְּרִים לָאֱלִילִים, יוֹשְׁבִים בֶּטַח (ושלוה) וְהַשְׁקֵט, וְאָנוּ – בֵּית הֲדוֹם רַגְלֵי אֱלֹהֵינוּ שָׂרוּף בָּאֵשׁ, וְלֹא נִבְכֶּה? אָמַר לָהֶם, לְכָךְ אֲנִי מְשַׂחֵק, וּמַה לְּעוֹבְרֵי רְצוֹנוֹ כָּךְ, לְעוֹשֵׂי רְצוֹנוֹ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה?"
והגמרא מספרת שזו הייתה דרכו של רבי עקיבא. וידוע הסיפור על השועל היוצא מקודש הקדשים, כפי שמספרת הגמרא: שׁוּב פַּעַם אַחַת הָיוּ עוֹלִין לִירוּשָׁלַיִם, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעוּ לְהַר צוֹפִים, קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעוּ לְהַר הַבַּיִת, רָאוּ שׁוּעָל שֶׁהָיָה יוֹצֵא מִבֵּית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים. הִתְחִילוּ הֵם בּוֹכִים וְרַבִּי עֲקִיבָא מְשַׂחֵק, אָמְרוּ לוֹ, מִפְּנֵי מָה אַתָּה מְשַׂחֵק? אָמַר לָהֶם, מִפְּנֵי מָה אַתֶּם בּוֹכִים? אָמְרוּ לוֹ, מָקוֹם שֶׁכָּתוּב בּוֹ (במדבר א) "וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת", עַכְשָׁיו (איכה ה) "שׁוּעָלִים הִלְּכוּ בוֹ", וְלֹא נִבְכֶּה? אָמַר לָהֶם, לְכָךְ אֲנִי מְשַׂחֵק וכו'.
מספרת הגמרא שבסופו של דבר קיבלו התנאים הגדולים את דבריו של רבי עקיבא: "וּבַלָּשׁוֹן הַזֶּה אָמְרוּ לוֹ, עֲקִיבָא נִחַמְתָּנוּ, עֲקִיבָא נִחַמְתָּנוּ".
כך מספרת הגמרא גם "כשחלה רבי אליעזר, נכנסו תלמידיו לבקרו. אמר להן: חמה עזה יש בעולם. התחילו הן בוכין ורבי עקיבא משחק. אמרו לו: למה אתה משחק? אמר להן: וכי מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: אפשר ספר תורה שרוי בצער ולא נבכה? אמר להן לכך אני משחק כל זמן שאני רואה רבי שאין יינו מחמיץ ואין פשתנו לוקה ואין שמנו מבאיש ואין דובשנו מדביש אמרתי שמא חס ושלום קיבל רבי עולמו".
בכי של תיקון
טבעו של רבי עקיבא היה שאינו ממהר לבכות. אם כן, למה רבי עקיבא בוכה כשהוא שומע את הפסוק הזה? למה הוא לא רואה נקודת זכות באותו אדם שרצה לאכול בשר חזיר ובטעות אכל בשר טלה? למה הוא לא רואה נקודת זכות באישה שרצתה לחלל את נזירותה ובאמת כבר הופר נדר נזירותה? למה הוא בוכה ולא מחפש נקודת זכות כמו במקרים הקודמים?
הרי ישנו כלל, שמחשבה רעה – אין הקב"ה מצרפה למעשה. ואם חשב לאכול חזיר ועלה בידו טלה, או אם חשבה האישה לשתות יין ובעלה הפר לה, אין הקב"ה מצרף את המחשבה למעשה. ואם כן, מדוע צריך ש"ה' יסלח לה"?
כל הסיפור הזה בא ללמדנו שרבי עקיבא לא היה מזלזל במעשים ובמחשבות של בני-אדם. להפך, הוא ראה ערך בכל מעשה אדם שיכול לתקן ולא מתקן. ובמיוחד מחשבה רעה שיש מעשה בצדה, אע"פ שבסופו של דבר המעשה הוא מעשה טוב – אם אדם חשב מחשבה רעה ועשה מעשה ולא עלה בידו, הרי שהקב"ה מצרף מחשבה רעה כזאת למעשה.
תחשוב טוב, יהיה טוב
זו הייתה דרכו של רבי עקיבא, לדעת את ערך כל מעשה ומעשה של אדם. וכמו שמובא במעשה "ששאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא איזו מעשים נאים של הקב"ה או של בשר ודם? אמר לו רבי עקיבא: של בשר ודם. אמר לו טורנוסרופוס: הרי השמים והארץ יכול אדם לעשות כיוצא בהם? אמר לו רבי עקיבא לא תאמר לי בדבר שהוא למעלה מן הבריות שאין שולטין עליו אלא אמור דברים שהם מצויין בבני אדם.
אמר לו טורנוסרופס לרבי עקיבא: למה אתם מולין? אמר לו: אני הייתי יודע שעל דבר זה אתה שואלני ולכך הקדמתי ואמרתי לך שמעשה בני אדם נאים משל הקב"ה. הביא לו רבי עקיבא שבלים וגלוסקאות (עוגות ולחמים). אמר לו: אלו מעשה הקב"ה ואלו מעשה ידי אדם אמר לו: אין העוגות הללו נאים יותר מן השבלים? אמר לו טורנוסרופוס: אם הקב"ה חפץ במילה למה הילד אינו יוצא הולד מהול ממעי אמו? אמר לו רבי עקיבא: ולמה שוררו (חבל הטבור) יוצא עמו והוא תלוי בבטנו ואמו חותכו? ומה שאתה אומר למה אינו יוצא מהול לפי שלא נתן הקב"ה את המצות לישראל אלא לצרף אותם בהם" (תנחומא ה').
כל המעשה הזה בא ללמד כמה חשוב מעשה האדם. וכמה ערך יש לכל מעשה או מחשבה שלו.

"יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ" (ו', כ"ד)
יש לבאר ברכה זו.
הנה כתוב (דברים ל"ב, ט"ו): "וישמן ישורון ויבעט", וכן אמר הכתוב (משלי ל', ח'): "ראש ועושר אל תתן לי פן אשבע וכיחשתי". הרי שישנה מרידה הבאה מתוך עשירות; ואמרו חז"ל, כי ניסיון העושר קשה יותר מניסיון העוני (ראה פלא יועץ ערך 'עשירות').
ברכת הקב"ה היא: "יברכך" – בממון, שיהיה לך עושר; אך גם "וישמרך" – שה' ישמור אותך כך שתעמוד בניסיון העושר, ולא יהא בבחינת "וכחשתי" או "ויבעט" חלילה.
"נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ..." (ד', כ"ב)
בפסוק זה ניתן למצוא רמז לדרך בעבודת ה' – נשיאת ה'ראש'.
הנה הכתוב אומר (איוב ב', ד'): "עור בעד עור, וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו". ביאר רש"י: "כן דרך בני אדם, כשרואה החרב באה על ראשו מגן בזרועו לפניו". דרך העולם, שכאשר אדם חושש מפגיעה בגופו, הוא מכסה את ראשו בידיו כדי למנוע מהראש להיפגע, זאת משום שהראש הוא האיבר הרגיש ביותר, ופגיעה בו הינה החמורה ביותר. מה גם שכל הגוף הולך אחר הראש, ופגיעה בראש יכולה לפגוע בשאר חלקי הגוף, לכן יש לשומרו ביותר.
גם יעקב אבינו שם אבנים מראשותיו, על מנת לשמור על ראשו שלא ייפגע ע"י חיות רעות, חלילה, ולא יגיע לידי פיקוח נפש.
כך אפשר לבאר את הפסוק: "נשא את ראש". התורה באה להורות לנו שאצל עם ישראל כל הגוף הוא בבחינת 'ראש' – משום שהאיש היהודי הינו הראש של כל העולם כולו. צריך האדם לרומם את עצמו, בבחינת: "נשא את ראש".
יש שביארו את הנחת האבנים למראשותיו של יעקב כרמז שעל האדם להישמר מאוד ממחשבות שליליות הבאות מהראש. כאשר דבק האדם בתורה הוא מונע מעצמו חיות רעות ומחשבות רעות שעלולות להיכנס לראשו.

הבדלה
בפרשת נשא הפסוק מתחיל כך: )במדבר ד, כב(: "נָׂשא אֶ ת רֹאׁש בְּ נֵי גֵרְּ ׁשוֹן גַם הֵ ם לְּ בֵ ית אֲ בֹתָ ם לְּ מִ ׁשְּ פְּ חֹתָ ם". ובסוף פרשת במדבר כתוב שאמר לו הקב"ה למשה רבנו )שם, ב(: "נָׂשא אֶ ת רֹאׁש בְּ נֵי קְּ הָ ת מִ ּתוְֹך בְּ נֵי לֵוִ י לְּ מִ ׁשְּ פְּ חֹתָ ם לְּ בֵ ית אֲ בֹתָ ם". וצריך להבין, לשם מה התורה צריכה לחלק את זה בשני פרשיות שונות, גם בפרשת במדבר על קהת ובפרשת נשא על גרשון ומררי? למה לא הכל בפרשה אחת? דבר שני: הרי גרשון וקהת ומררי – גרשון היה בכור, אז למה לא מתחילים בגרשון? שהתורה תתחיל בגרשון ואחר כך קהת ומררי? אמרו המפרשים, למעשה, תשובה אחת שהיא שתי תשובות. הקדוש ברוך הוא בא ורצה להראות לעם ישראל מעלה וחשיבות של נושאי התורה. קהת – אמר לו ה' תקח את קהת, וזאת העבודה שלהם, מה העבודה שלהם? זה הארון, בעיקר הארון. ומכיון שהם נושאים את הארון, הם נושאים את התורה, לכן הם בהתחלה. הם הראשונים. ובכדי שלא יהיה כאילו, הם הראשונים – אבל גרשון גם היינו הך, כמו קהת – לכן התורה באה ואמרה שלא, אלא זה בפרשה אחרת וזה בפרשה אחרת. נושאי תורה זה דבר אחר, ואלה שעוסקים במלאכת המשכן בדברים אחרים הם ראשונים, חשובים – נשא את ראש בני גרשון גם הם, אבל לא כמו קהת. ולמה לא נתנו לגרשון באמת שהוא הבכור – לרשום אותו בהתחלה והוא יקח את הארון? אז אם בני גרשון היו לוקחים את הארון, היו אומרים, כן, כיון שהוא בכור לכן הוא לוקח את הארון, ולא היו אומרים שזה בגלל החשיבות של התורה, לכן התורה אמרה לא, אתה גרשון תשאר בכור, אבל קהת הם ישאו את הארון. ולמה דוקא קהת ולא מררי? מפני שמקהת יצא משה ואהרן, שהם – משה ואהרן – הם קיבלו... "משה קיבל תורה מסיני" ואחר כך מסר את זה להלאה לאהרן ולבני אהרן ולזקנים ולכלל ישראל. אז התורה באה לשבח את נושאי דגל התורה. כתוב אצל משה רבנו, כשראה שבני צלחפד לוקחות ירושה, אז הוא רצה, אמר: רבונו של עולם, גם אני רוצה הלאה שהבנים של משה רבנו ימשיכו הלאה במקום משה רבנו. אמר לו למשה, לא, תקח את יהושע שאתה יודע שהוא משרת! למה יהושע? אז קודם כל יהושע הוא משרת, הוא נער ומשרת את משה רבנו, עבד וסידר את הכסאות, הכין את הכל, עשה עבודה! והוא כל הזמן הלך עם משה רבנו. דבר שני, אילו היה נשיא עם ישראל השופר הראשון – במקום אחרי משה – היו בני משה רבנו, היו אומרים היתה הולכת הירושה למשה ולבניו, לנכדים שלו, לשבט לוי! אנחנו לא, אנחנו פטורים! הם העיקר! לא! התורה ניתנה ל"משרת משה", ליהושע משרת משה, לומר לך שהתורה שייכת לכלל ישראל, ולכן אמר לו ה' למשה רבנו – אתה מכיר את יהושע שהוא היה משרת והוא עשה... ההבדלה, להבדיל בין... בתוך השבטים כולם, להבדיל את שבט לוי, הוא – מתוך שבט לוי להבדיל את קהת, זה היה חלק מהתפקיד שחייב משה רבנו לעשות את זה, למרות שהוא לא רצה, אמר, מה אכפת לי שהם יהיו נביאים, וכולם יהיו כהנים.

עִניתי בצום נפשי
הרב, גם בימיו הקשים, לא הסכים לאכול בתעניות והתעקש לצום הן ביום הכיפורים והן בתעניות האחרות. בניסיון לשכנע אותו לאכול אמר לו הרב שמואל זעפרני: הרי אנשים שמצבם היה הרבה יותר טוב ממצבו של הרב, באו ושאלו האם לצום והרב הורה להם לא לצום ואף אמר שזו היא המצווה שלהם. ענה לו הרב: נכון, הם שאלו, אבל אני לא שאלתי! לפני יום הכיפורים התשס"ט ביקש הרב להשתחרר מבית החולים, וכשאמרו שאי-אפשר אמר: טוב, אני כאן בבית החולים, אם יקרה משהו הרי אתם מזומנים ונמצאים, לכן אני צם. וכך היה.
גם בתשעה באב האחרון, כשהרב היה בביתו, הרב צם והתאמץ לשבת ולשכב על מזרן ולא על המיטה, ושלח את ר' אסף שיביא לו אבן לתת אותה מראשותיו. באמירת "נחם" בתפילת מנחה הרב הרכין את ראשו בכאב. עם סיום תפילות היום החל לשיר "הנה אנכי שולח לכם", טעם משהו, יצא לברכת הלבנה והרים את קולו באמירת "והיה אור הלבנה כאור החמה" ובאמירת "והיו מלכים אומנייך".

בשמך יקראוך
יום אחד הגיעו לבית הרב לתפילה אב ובנו שנכנס עתה לעול המצוות. בסוף התפילה אמר הרב: "פלוני והאבא של בר-המצווה, בכבוד לשיר ולרקוד". תמהו כולם, ומה עם חתן בר-המצווה עצמו? למה הרב, שתמיד דואג לשמח את כולם, לא קרא לו לבוא לרקוד לפניו? אנשים ביוזמתם החלו לקדם את חתן בר-המצווה למעגל, ורק אז ירדו לסוף דעתו של הרב: חתן בר-המצווה היה ילד ביישן בצורה קיצונית ולא הסכים לעשות אפילו צעד קטן לכיוון המעגל. הדהדו דברי הרב "האבא של בר-המצווה". הרב, בהיותו מרכבה לשכינה, ידע גם ידע.

על משכבי בלילות
בליל שבת אחד, בחצות הלילה, החל הרב מתעניין: מה עם הבעל קורא לתפילה בבוקר? האם הכינו אותו? מה אתו? וכך שוב ושוב, עד שלוש לפנות בוקר. השיבו לרב שהבעל קורא הוזמן והוכן מראש, כמו בכל שבת, ויגיע בבוקר לתפילה. בבוקר, כשהגיע הבעל קורא סיפרו לו על התעניינותו המופלאה של הרב בו במשך הלילה. ענה ואמר הבעל קורא על רוח קודשו של הרב, שאכן שכח להכין את הקריאה בתורה לשבת וישב אחרי סעודת ליל שבת עד שלוש לפנות בוקר על מנת להכין את הקריאה בתורה! הוא לומד בביתו, והרב מלווהו מערש יצועו.

נשא