נעים לכם לשאול ולשמוע שתיקה? | הרב נתנאל יוסיפון | בית המדרש

שבת ומועדים
האבילות על החורבן

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

חלווה בת פרחה ז"ל

252

2 דק' קריאה

מוצאי יום כיפור. (לא התבלבלתי, אני יודע שהשבת התאריך הוא תשעה באב, ובכל זאת ברצוני לשתף אתכם בתחושה שצפה ועלה בי במוצאי יום כיפור, ודומני שזו תחושה משותפת לכולנו).
הצום מסתיים. הרגעים הנעלים של תפילת נעילה, והשיא של תקיעת השופר, יפנו מקומם עוד רגע קט לשנה הבאה עלינו לחיים טובים ולשלום.
ב"ה, זכינו ביום כיפור להתאמץ מאד לפני ה'. צמנו כל היום, התפללנו, עשינו חשבון נפש, באמת, השקענו מאד. ב"ה זה היה 'יום שיא' החותם תקופה משמעותית של ימי אלול ותחילת תשרי, בהם עסקנו בקרבה וכיסופים לה'. ימים גדולים אך גם ימים מאתגרים, בהם השקענו והתאמצנו, באמת - השקענו!
וכעת, בעת נעילה, מתגנבת ללב המחשבה – האם נמחלו עוונותינו? האם נענתה תפילתנו? האם חתם ה' את גזר דינינו לשנה טובה ומתוקה? לחיים טובים ולשלום?
וודאי, כל מה שה' עושה הוא עושה לטובה. בכל מקרה, ה' חתם את גזר דיננו לטובה, ובכל זאת – עדיין הרהור חולף בלב – האם התכבסו כתמי עוונותינו? האם זכינו לטוב הנגלה בעיני בשר?
מה? מה התשובה?
ה' פנינו אליך כל היום וכל התקופה, (ואנו פונים כל השנה), ומה תשובתך?
דומני, שרבים מאיתנו שואלים שאלה זו בסתר לבבם).
אני מתבונן במחזור שלי. כתוב שם באותיות קטנות: 'ילך לביתו בשמחה, ויעשה סעודת יום טוב, ויהא ליבו סמוך ובטוח שוודאי רצה ה' מעשיו, ובת קול יוצאת ואומרת – "לך אכול בשמחה לחמך... כי כבר רצה האלוקים את מעשיך".
אני מתחזק בליבי, וליבי לוחש לי - וודאי ה' שמע, וודאי עלינו להאמין שנזכה לראות את הטוב מבצבץ וזורח מבין קרעי המציאות. ובכל זאת, ההרהור העקשני לא מרפה מהלב – אבא, פנינו אליך כל היום, אולי תשיב לנו גלויות ותספר לנו – מה התשובה?
ופתאום, מכה בי כברק המחשבה – בזמן שהמקדש בנוי, הכל היה אחרת. באותם ימים, בעת שהיו משלחים את השעיר לעזאזל, היה לשון של זהורית מלבין, וישראל היו יודעים את התשובה – סלחתי!
בזמן המקדש, כשהיינו פונים לה', היינו גם זוכים לתשובות גלויות.
זה אחד ההבדלים המרכזיים בין עבודת ה' של ימי החורבן לעבודת ה' של ימי המקדש. כיום אנו בהסתר פנים – פונים ומקבלים תשובות נסתרות, בזמן המקדש אנו בגילוי פנים – פונים ומקבלים תשובות גלויות. ידינו המושטת נענית בלחיצת יד גלויה!
גילוי הפנים בזמן המקדש היה כל כך גדול, עד שאפילו בעת החורבן, ברגעים האחרונים, הוא התגלה, כפי שמספרים חז"ל (תענית כט, א): "תנו רבנן: משחרב הבית בראשונה, נתקבצו כיתות כיתות של פרחי כהונה ומפתחות ההיכל בידן, ועלו לגג ההיכל, ואמרו לפניו: רבונו של עולם הואיל ולא זכינו להיות גזברין נאמנים, יהיו מפתחות מסורות לך. וזרקום כלפי מעלה, ויצתה כעין פיסת יד וקיבלתן מהם...". אפילו בשעת החורבן, היד המושטת התקבלה כביכול ביד מלמעלה.
ואף בעת החורבן השני, כשטיטוס הרשע לקח חרב ודקר את הפרוכת, "נעשה נס, והיה דם מבצבץ" (גיטין נו, ב), להראות עד כמה גילוי שכינה היה גדול בבית, עד שנעשה נס גלוי לבטא כביכול את הסתלקות השכינה.
ובימים אלו, ליבנו הומה בתפילה וגעגוע למקדש, לגילוי שכינה, האר ה' פניך אלינו, "השיבנו ה' אליך... חדש ימינו כקדם"!

האבילות על החורבן