בית המדרש

  • מדורים
  • רביבים
קטגוריה משנית
  • שבת ומועדים
  • י"ז בתמוז
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אברהם בן מכלוף

undefined
5 דק' קריאה
דין הצומות הקלים
כשתיקנו הנביאים לאחר חורבן בית המקדש הראשון את ארבעת צומות החורבן, תיקנום כדוגמת צום יום הכיפורים, שיימשכו יממה ויהיו אסורים בחמישה עינויים. כשחזר ונבנה בית המקדש השני נתבטלו הצומות והפכו לימי שמחה, כדברי הנביא זכריה על הצומות שיהיו "לששון ולשמחה ולמועדים טובים, והאמת והשלום אהבו" (זכריה ח, יט). כלומר, על ידי האמת והשלום יתקיים בית המקדש וימים אלה יישארו ימי שמחה. אולם שנאת החינם גברה, האמת והשלום בטלו ובית המקדש השני נחרב. שוב חזרו לצום בכל הצומות הללו צום שלם כדוגמת יום הכיפורים.
יותר ממאה שנה נמשכה תקופת הגזירות הקשות, ולאחר מכן בימי רבי יהודה הנשיא נחו ישראל מהגזירות ונכנסו לתקופת ביניים. מצד אחד בית המקדש נותר בחורבנו, ומאידך כבר לא היו על ישראל גזירות קשות. במצב כזה רק בתשעה באב חייבים להמשיך לצום, אבל בשאר שלושת צומות החורבן רשאים ישראל להחליט כיצד לנהוג. "רצו - מתענים, רצו - לא מתענים" (ר"ה יח, ב). ישראל החליטו לקיים בהם צום קל שנמשך ביום בלבד, ורק אכילה ושתייה אסורים בו. כך קיבלו לנהוג עד שייבנה בית המקדש במהרה בימינו (פניני הלכה זמנים ז, א ב, 1).

מיניקות ומעוברות פטורות
מעוברות ומיניקות פטורות מהצומות הקלים (שנמשכים ביום בלבד), מפני שכאשר ישראל קיבלו על עצמם לצום בצומות הקלים, לא קיבלו זאת על מעוברות ומיניקות, משום שהצום קשה להן יותר. אומנם באשכנז נהגו רבות מהמעוברות והמיניקות להחמיר על עצמן ולצום גם בצומות הקלים, ואולי היה זה מחמת הגזירות הקשות שסבלו באשכנז. אולם כיום גם יוצאות אשכנז, מעוברות ומיניקות, נוהגות שלא לצום בצומות הקלים (פניני הלכה שם ז, ח).

שנתיים אחרי הלידה
יש אומרים שדין מינקת הפטורה מהצומות הקלים חל על כל מי שלא עברו 24 חודשים מלידתה, שזה משך זמן ההתאוששות השלמה מהלידה (מהרש"ם ויחו"ד א, לה). אך לדעת רוב הפוסקים, כל אישה שפסקה להניק חייבת להתענות בצומות הקלים, וכן המנהג הרווח. והרוצה להקל יש לה על מי לסמוך. וכן מי שחשה חולשה, אף שאינה נחשבת לחולה ממש, רשאית להקל (שם ז, ח, 11).

חולים פטורים
כשתיקנו הנביאים והחכמים את הצומות, תיקנום לאנשים בריאים, אבל על החולים לא גזרו לצום. בזה שונים צומות אלה מיום הכיפורים, שבו גם החולים חייבים לצום, ורק כשהצום עלול לגרום לסיכון הנפש - אין לצום. גם אז, אם אפשר, יש להסתפק באכילה מועטת לשיעורים. אבל בשאר הצומות שתיקנו חכמים, ובכלל זה תשעה באב - חולים פטורים, ואינם צריכים לאכול ולשתות לשיעורים, אלא יאכלו וישתו כדרכם, אבל לא יענגו עצמם במאכלי מותרות (שם ז, ז).

מי נחשב חולה
ככלל, מי שכאביו או חולשתו אינם מאפשרים לו להמשיך בשגרת חייו והוא נאלץ לשכב על מיטתו – נחשב חולה. לדוגמה, החולים בשפעת או באנגינה ומי שחומו גבוה - פטורים מהצום.
אומנם כמעט כל אדם סובל בצום מכאב ראש וחולשה, ולאנשים רבים קל יותר בצום לשכב במיטה מאשר להמשיך לתפקד, ולעיתים הרגשת המעונה אף קשה מהרגשת אדם שחולה בשפעת. אולם תחושה זו אינה נחשבת כמחלה אלא כתחושה טבעית של צום, שתחלוף בתוך שעות ספורות אחרי הצום. ולכן דווקא חולה שנאלץ לשכב על מיטתו מחמת מחלתו פטור מהצום, אבל מי שסובל מהצום עצמו אינו נפטר מהתענית. רק מי שנחלש כל כך מחמת הצום עד שיצא מגדר מעונה המצטער מחמת התענית והתחיל להיות חולה – פטור מן הצום.
וכן אדם חלש או זקן מאוד שמצטער בצום וחושש שאם יתענה ייחלש ויחלה, פטור מן הצום. וכן חולה שהתרפא, אבל עדיין מרגיש חולשה וחושש שאם יתענה תחזור מחלתו - פטור מהצום.
וכן כל אדם שיודע שאם יצום עלול לחלות – פטור מהצום. למשל, מי שסובל מאולקוס פעיל או מיגרנה חזקה פטור מהצום, מפני שהצום עלול לעורר את המחלה. גם חולה בסוכרת שנאלץ לקחת אינסולין פטור מהצום, ופעמים שחולי סוכרת אף פטורים מצום יום הכיפורים. גם מי שסובלים מאבנים בכליות, שצריכים לשתות הרבה מים, פטורים מהצום. מי שסובל מלחץ דם אינו נחשב חולה ויכול להתענות, אלא אם כן קיבל הוראה רפואית אחרת. בכל מקרה של ספק יש לשאול רופא ירא שמיים (שם ז, ז).

בליעת תרופות
חולים שצריכים ליטול תרופות באופן קבוע, כמו מי שהחל ליטול אנטיביוטיקה או חולים כרוניים אחרים, צריכים להמשיך ליטול את התרופות גם בימי הצום. עליהם לבלוע אותן בלא מים, ואין בכך חשש, מפני שבכל התרופות כמעט, כולל אנטיביוטיקה, לא ייגרם נזק למי שיבלע אותן בתענית בלי מים. מי שאינו יכול לבלוע תרופה בלי מים, יערב במים טעם מר עד שלא יהיו ראויים לשתייה - ובעזרתם יבלע את הגלולה.

קפאין נגד כאב ראש
רבים רגילים לשתות כמה כוסות קפה ביום, ובצום הם סובלים מכאבי ראש חזקים. כדי למנוע זאת, רצוי שיצטיידו בגלולות שיש בהן קפאין (יש גלולות של אקמול ודקסמול וכיוצא בהם עם קפאין), ויבלעו אותן בצום בלא מים. כך יוכלו לקיים את הצום בלא כאבים קשים. ואם לא הצטיידו בגלולות כאלה, יוכלו לבלוע אבקת קפה נמס בלא מים, שהואיל ולבדה טעמה מר ורע – אין איסור באכילתה לצורך מניעת כאב.

אכילה לפני עלות השחר
אף שהצומות הקלים מתחילים בעלות השחר (השנה ב-3:50), מי שהלך לישון על דעת שכבר לא יאכל יותר, נחשב כמי שקיבל עליו את הצום, וגם אם יקום לפני עלות השחר יהיה לו אסור לאכול. לפיכך מי שרוצה לקום מוקדם כדי לאכול ולשתות, צריך לחשוב על כך מראש בליבו. אם לא חשב, לא יאכל אבל ישתה, שהואיל ומקובל שאדם שקם לפני תחילת הצום שותה מעט, הרי הוא כמי שחשב על כך (ראו פניני הלכה זמנים ז, ד, 5).

שטיפת הפה במים
לכתחילה אין לשטוף את הפה במים, שמא יבלע טיפות מים, אבל כדי להסיר ריח רע או כדי למנוע מעצמו צער - מותר. וכן מותר למי שמצטער מכך להשתמש במשחת שיניים כדי לנקות היטב את פיו ולהסיר ממנו ריח רע.
בתשעה באב, שהוא צום חמור יותר ואף רחיצה אסורה בו, רק מי שמצטער מאוד מכך רשאי לשטוף את פיו ולצחצח את שיניו בלא משחה. וביום הכיפורים, שבו חיוב הצום מהתורה, גם מי שמצטער מאוד אינו רשאי להקל בזה (פנה"ל זמנים ז, ה).

השותה בטעות בצום
גם מי ששתה או אכל ביום הצום חייב להמשיך לצום. ואף שכבר שבר את הצום, ולא יוכל לומר בתפילתו "עננו", איסור אכילה ושתייה ממשיך לחול עליו. הסיבה היא שימים אלו נקבעו לצום, ומי שעשה עבירה אחת אין לו היתר לעשות עבירות נוספות. אין צורך להתענות ביום אחר תמורת הצום ששבר, מפני שחיוב הצום הוא דווקא באותו יום שבו תיקנו חכמים לצום (שם ז, ו).
נחלקו הפוסקים בדין מי שטעה ובירך על מים "שהכול" ולפני ששתה נזכר שזהו צום. למעשה נראה שלא ישתה, "שב ואל תעשה עדיף" (שם ז, ו, 7).

קטנים שלא הגיעו למצוות
קטנים שלא הגיעו לגיל מצוות פטורים מן הצומות שתיקנו חכמים, ומאכילים אותם מאכלים פשוטים כדי לחנכם להתאבל עם הציבור. אבל אין מצווה לחנכם לצום, כי רק ביום הכיפורים שבו הצום מהתורה, יש מצווה לחנכם להתרגל לצום. אם הילדים הגדולים והבריאים רוצים להתענות עד הצהריים, מנהג יפה בידם, אבל לא יתענו כל היום (שם ז, ט).

חיילים, חתנים וכלות
חיילים שעוסקים בפעילות ביטחונית, שעלולה להיפגע מחמת הצום, יאכלו וישתו כרגיל כדי שיוכלו למלא את תפקידם כראוי. אבל חיילים שעוסקים באימונים חייבים בצום.
חתן וכלה שאחד משבעת ימי המשתה שלהם חל ביום צום - חייבים לצום, מפני שאבלות הרבים דוחה את שמחת היחיד. אומנם כשהצום נדחה משבת ליום ראשון, כמו השנה, מותר לחתן ולכלה לשבור את הצום לאחר תפילת מנחה גדולה בצהריים (פנה"ל זמנים ז, ט, 12).

תפילת עננו
תיקנו חכמים שיוסיף כל יחיד לומר את תפילת "עננו" בברכת "שומע תפילה" שבתפילת הלחש (מלבד אמירת "עננו" בחזרת הש"ץ). למנהג עולי תימן וחלק מעולי צפון אפריקה, בכל שלוש התפילות - ערבית, שחרית ומנחה - אומרים "עננו". ואף שבלילה אין צמים, הלילה כבר שייך ליום הצום. למנהג רוב הספרדים, אומרים "עננו" רק בעת התענית בפועל - בשחרית ומנחה. למנהג האשכנזים אומרים "עננו" רק במנחה, כי בשחרית עוד אין ודאות שהמתפלל יזכה להשלים את הצום (שם ז, י).

נשיאת כפיים במנחה
בכל השנה אין הכהנים נושאים כפיים בתפילת מנחה, מפני שזמנה לאחר זמן הסעודה ויש חשש שיהיו כהנים שיעלו לדוכן שתויים. אבל בתענית אין חשש, ולכן נושאים כפיים. זאת בתנאי שתפילת מנחה מתקיימת בשעת הנעילה, שהיא התפילה המיוחדת שתיקנו חכמים לתענית, היינו חצי שעה לפני השקיעה (ובדיעבד 72 דקות זמניות לפני השקיעה). אבל אם מתפללים מנחה לפני כן, אין נושאים בה כפיים. אם התאחרו ועברה השקיעה, בדיעבד אפשר עדיין לשאת כפיים עד צאת הכוכבים (שם ז, יב, 16).

לתגובות: [email protected]

מתוך העיתון בשבע.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il