בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • שופטים
לחץ להקדשת שיעור זה

מה יצא לנו מזה?

undefined

הרב נתנאל יוסיפון

אלול תשע"ח
3 דק' קריאה
רבי צדוק הכהן מלובלין, (יום ההילולא שלו ב- ט' אלול), היה מגדולי הדור בנגלה ובנסתר, ואחד מגדולי ההוגים והמחדשים בתורת החסידות בדורות האחרונים.
מספרים, שפעם הגיע אליו רבי יוסף רוזין – הרוגוצ'ובר, שהיה גם הוא מגדולי הגאונים והחריפים, וביקש לפלפל עימו בדברי תורה. הרוגוצ'ובר, היה באותה עת אברך צעיר, ורבי צדוק היה מבוגר ממנו בעשרות שנים.
קיבל אותו רבי צדוק בסבר פנים יפות, אך סירב לפלפל עימו. וכך אמר רבי צדוק: "מה יצא לנו מן הפלפול? הרי אני אשתדל להראות שאני יודע יותר מכבודו, וכבודו ישתדל להראות שהוא יודע יותר ממני, ומה ירוויח הקדוש ברוך הוא מכך?"
הרוגוצ'ובר המשיך להפציר בו, ואז השיב לו רבי צדוק: "יודע אני שברכת 'אתה חונן לאדם דעת', שתיקנו אנשי כנסת הגדולה אינה מכוונת למי שיש לו כוח בפלפול. אבל אם כבודו בא אלי, אז בוודאי שליחותך היא מהקב"ה. יכול אני לומר לכבודו, שגם אני הייתי עילוי בנעורי וניצחתי את כל הגדולים ממני בפלפול, ובכל זאת ראיתי אחר כך שאי אפשר לזכות לכתרה של תורה עד שלא מגיעים אל פתחם של תלמידי הבעל שם טוב זצ"ל". (לפי ספרו של הרב ברומברג על רבי צדוק).
יש כאן יסוד חשוב בלימוד תורה ועבודת ה', המופיע אצל ר' צדוק, ומופיע גם בפרשת שופטים. להיות קשוב ובטל לנותן התורה, ולא לחשוב שהדעת והחכמה הם מאיתנו.
מחד – רבי צדוק ממאן לפלפל, כי בפלפול ובהתחדדות ההדדית, האדם יכול להפוך את התורה לקרדום להוכחת חכמתו שלו, ואין זה מעניינה של תורה שכל מהותה להתבטל לדבר ה'. לכן הוא שם את הדגש על ההקשבה לתלמידי הבעל שם טוב הקדוש, שהדגיש את הלימוד בתורה לשמה – לשם החיבור עם הקב"ה נותן התורה.
וכדברי ר' צדוק (צדקת הצדיק קפו'), ש"עיקר החברה לחדד זה את זה, שיתחדשו דברי תורה על ידם", אך צריך שההתחברות תהיה דווקא ליראי ה'. ומוסיף – "כי כל חידוש יש יראה שמא חס וחלילה הוא שוא... ולכן התנו במחדדין שיהיה לשמה ובענווה אז מצליחין". כלומר, לא מספיק לחדש בתורה, צריכים לחדש מתוך יראת שמיים, לשם שמיים ובענווה והתבטלות.
מאידך – דווקא מפני החיפוש אחר דבר ה', הוא מציין ש"אם כבודו בא אלי, אז בוודאי שליחותך היא מהקב"ה", כלומר – לעיתים דברי האדם גם כשהם דברי חול, הם שליחות מה'. וכעין זה מצינו (צדקת הצדיק נג') – "דיבור של חול, המורגל בפי האדם, ומרגלא בפומיה, הוא דברי תורה ממש אפילו אצל איש המוני מישראל... כי כל נפש מישראל יש לו אחיזה בדבר תורה מיוחדת כנודע, ובדבור שמרגלא בפומיה זה שורש נפשו". (כאן ר' צדוק מדבר דווקא על דיבור ששגור בקביעות בפי האדם, שממנו יכול ללמוד על עניינו בזה העולם).
ועניין זה מצינו בפרשת שופטים. בפרשת המלך מופיעים גם האיסורים המיוחדים שיש למלך. לא ירבה לו סוסים, לא ירבה לו נשים, ולא ירבה מאוד כסף וזהב. התורה חורגת כאן ממנהגה ומציינת את הטעם לשניים מהאיסורים" לא ירבה לו סוסים, כדי שלא ישיב את העם למצריים, (שבה היו כנראה סוסים רבים). לא ירבה לו נשים, כדי שלא יסור לבבו (יז, טז - יז).
והנה, מספרת לנו הגמרא (סנהדרין כא, ב) - "ואמר ר' יצחק: מפני מה לא נתגלו טעמי תורה, שהרי שתי מקראות נתגלו טעמן נכשל בהן גדול העולם. כתיב: 'לא ירבה לו נשים', אמר שלמה: אני ארבה ולא אסור, וכתיב: 'ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו'. וכתיב: 'לא ירבה לו סוסים', ואמר שלמה: 'אני ארבה ולא אשיב', וכתיב: 'ותצא מרכבה ממצרים בשש'".
שלמה המלך נקרא כאן גדול העולם, מפני שהוא החכם מכל אדם. התורה כאן גילתה טעמיה, וממילא יכולה החכמה האנושית לומר כאן: הנה, יודעת אני כאן הכל, ולפיכך יכולה אני לפעול כאן לפי שיקול דעתי.
אך זה לא כך, החכמה האלוקית תמיד תישאר רחבה יותר, והמציאות תהיה כפי חכמתו של נותן התורה, ולשם עלינו לכוון ולהתבטל ביראה, ענווה וחיפוש שם שמיים.
ואכן, המלך מצטווה בפרשתנו, שיהיה לו ספר תורה, שימצא תמיד עימו, "וקרא בו כל ימי חייו, למען ילמד ליראה את ה'" (יז, יט). ללמוד תורה לשם היראה.
ויהי רצון, שנלך בדרכי הצדיקים, ונזכה להקשיב ולהתבטל לדבר ה'!
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il