שלא להותיר מבשר הפסח. | הרב אלחנן פופקו | בית המדרש

ספריה
חכמת החינוך א'

קטגוריה משנית

282

3 דק' קריאה

שלא להותיר כלום מבשר הפסח למחרתו, שהוא יום חמשה עשר בניסן, שנאמר (שמות י''ב, י') ולא תותירו ממנו עד בקר.
משרשי מצוה זו, מה שכתוב בשחיטתו לזכר נסי מצרים. וזה שנצטוינו שלא להותיר ממנו, הענין הוא כדרך מלכים ושרים, שאינם צריכין להותיר מתבשילין מיום אל יום, ועל כן אמר, שאם יותר ממנו, שישרף כדבר שאין חפץ בו, כדרך מלכי אדמה. וכל זה לזכר ולקבע בלב, שבאותו זמן גאלנו השם יתברך ונעשינו בני חורין וזכינו למלכות ולגדלה.
דין המצוה בפסחים (הלכות קרבן פסח פרק ט')
ונוהגת בזכרים ובנקבות בזמן הבית. והעובר עליה והותיר, עבר על לאו. ואין לוקין על לאו זה לפי שהוא נתק לעשה (רמב''ם שם י', י''א), שנאמר (שם) והנותר ממנו עד בקר באש תשרפו. והלכה היא לאו שנתק לעשה אין לוקין עליו.
מצווה ח–שלא להותיר מבשר הפסח
המצווה הח' היא שלא להותיר מבשר הפסח עד הבוקר, וילפינן לה מקרא ד''ולא תותירו ממנו עד בוקר'' (שמות י''ב י'). וכתב הרמב''ם (ספה"מ מ"ע צא, ל"ת קיז) דאין לוקין על לאו זה משום דהוא ניתק לעשה ד''והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו'' .
והנה יש לחקור באיסור זה של נותר האם הוא איסור שנתייחד בקרבן פסח וכמו שמצינו שיש איסור מיוחד שלא להאכיל ממנו למשומד, או שאיסור נותר בפסח הוא אותו האיסור שלא להותיר מבשר הקרבנות שנלמד מהפסוק שנאמר לגבי קרבן תודה (ויקרא כב, ל) ''לא תותירו ממנו עד בקר''.
והנה הרמב''ם פרק י''ח ה''ט מהל' פסולי המוקדשים כתב: ''אסור להותיר מבשר הקודשים לאחר זמן אכילתן, שנאמר בקרבן תודה "לא תותירו ממנו עד בוקר (ויקרא כ''ב, ל') והוא הדין לשאר הקודשים כולם, והמותיר אינו לוקה שהרי ניתקו הכתוב לעשה, שנאמר "והנותר ממנו עד בוקר, באש תשרופו'' (שמות י''ב, י'), עכ"ל. ומקורו מהתורת כהנים (צו פרשה י''ב) שמרבה את כל הקרבנות לאיסור נותר.
ומבואר בדבריו דאיסור נותר שנכתב לגבי קרבן תודה הוא איסור כללי שלא להותיר משום קרבן, ואם כן קשה מדוע צריכה התורה לכתוב לאו מיוחד שלא להותיר מבשר קרבן הפסח, שאף חוזר ונשנה בפסח שני (במדבר ט', י''ב), ומשמע מזה לכאורה שנתחדש בקרבן פסח איסור מיוחד שלא להותיר את בשרו, שכן אם הוא אותו האיסור מדוע צריכים ללמוד את שאר הקרבנות מתודה ואי אפשר ללמוד מפסח, ואם מאיזה טעם צריך ללמוד דוקא מתודה למה לא נלמד קרבן פסח מתודה ולמה לי קרא לגבי פסח, ועו"ק, שאם הוא אותו האיסור מפני מה נמנו מצות נותר דפסח ותודה כשתי מצוות נפרדות? .
ונראה לומר דחילוק גדול יש בין איסור נותר דתודה לאיסור נותר דפסח, דהנה בכל קרבן רק הבעלים עובר באיסור נותר דכיון דהוא בעלים על הקרבן הוא עובר על איסור נותר, אבל בקרבן פסח, איסור נותר אינו על הבעלים דוקא אלא על האדם האחרון שנשאר עם הפסח, ואם סיים בעל הקרבן לאכול והניח את הפסח ביד מי שצריך עוד לאכול ויצא, הרי הוא פטור, והחיוב הוא על מי שנשאר עם הקרבן ואמור לאכול אותו, כמו שנתבאר במנחת חינוך כאן , וכיון שחלוק קרבן פסח משאר קרבנות באופן זה י''ל שמטעם זה לא כללה אותם התורה בלאו אחד .
ויעויין עוד בספר החינוך שכתב בטעם לאו דנותר בפסח (מצוה ח'): ''משרשי מצוה זו, מה שכתוב בשחיטתו לזכר נסי מצרים. וזה שנצטוינו שלא להותיר ממנו, הענין הוא כדרך מלכים ושרים, שאינם צריכין להותיר מתבשילין מיום אל יום, ועל כן אמר, שאם יותר ממנו, שישרף כדבר שאין חפץ בו, כדרך מלכי אדמה בני חורין וכו' עיי''ש אך מאידך בלאו דנותר דקדשים קלים (מצווה קמ''ב וקמ''ג) כתב דטעמו הוא כדי שלא יתקלקל הבשר ויקוץ האדם בריחו, עיי''ש, הרי דלחינוך אף שאותו לשון נאמר לגבי איסור נותר בפסח ובשלמים מכל מקום טעמיהם שונים.