בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • הזכרת גשמים
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה
undefined
9 דק' קריאה
מאימתי מזכירין גבורת גשמים
המשנה בתענית 1 אומרת:
"מאימתי מזכירין גבורת גשמים? רבי אליעזר אומר: מיום טוב הראשון של חג. רבי יהושע אומר: מיום טוב האחרון של חג.
אמר לו רבי יהושע: הואיל ואין הגשמים אלא סימן קללה בחג למה מזכיר? אמר לו רבי אליעזר: אף אני לא אמרתי לשאול אלא להזכיר משיב הרוח ומוריד הגשם בעונתו. אמר לו: אם כן לעולם יהא מזכיר".
בגמרא מבואר, שהמשנה מתחילה בלשון 'מאימתי' ולא פותחת בעצם הציווי על הזכרת גבורות גשמים, כי חיוב זה נזכר כבר במסכת ברכות, ונשנה כאן רק כדי לברר מתי חל זמן החיוב.
בהמשך מבארת הגמרא, שהגשמים נקראים "גבורות גשמים" משום שהם יורדים בגבורה, שנאמר: "עֹשֶׂה גְדֹלוֹת עַד אֵין חֵקֶר וְנִפְלָאוֹת עַד אֵין מִסְפָּר" 2 , וכן: "הַנֹּתֵן מָטָר עַל פְּנֵי אָרֶץ וְשֹׁלֵחַ מַיִם עַל פְּנֵי חוּצוֹת" 3 , ומפרש רבה בר שילא, שישנה גזרה שווה - בגשמים כתוב: "עֹשֶׂה גְדֹלוֹת עַד אֵין חֵקֶר" 4 ובבריאת העולם כתוב: "הֲלוֹא יָדַעְתָּ אִם לֹא שָׁמַעְתָּ אֱלֹקֵי עוֹלָם ה' בּוֹרֵא קְצוֹת הָאָרֶץ לֹא יִיעַף וְלֹא יִיגָע אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ" 5 , ובבריאת העולם נאמרה לשון גבורה, שנאמר: "מֵכִין הָרִים בְּכֹחוֹ נֶאְזָר בִּגְבוּרָה" 6 .
הגמרא מתאמצת למצוא מהו המקור לכך שהגשמים נקראים 'גבורות', שלב אחר שלב, אך עדיין צריך להסביר למה הגשמים נקראים 'גבורות'.
בהמשך מבארת הגמרא, שהטעם שמזכירים גבורות גשמים בתפילה בברכת 'מחיה מתים', היא משום שכתוב: "לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם" 7 , ועבודה שבלב היא תפילה, וכתוב בפסוק שלאחריו: "וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ".

שלושה מפתחות שלא נמסרו בידי שליח
לאחר מכן מובאת בגמרא שם המימרא הבאה:
"אמר רבי יוחנן: שלושה מפתחות בידו של הקדוש ברוך הוא שלא נמסרו ביד שליח, ואלו הן: מפתח של גשמים, מפתח של חיה, ומפתח של תחיית המתים.
מפתח של גשמים - דכתיב: 'יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו'. מפתח של חיה מנין - דכתיב: 'ויזכר אלקים את רחל וישמע אליה אלקים ויפתח את רחמה'. מפתח של תחיית המתים מנין - דכתיב: 'וידעתם כי אני ה' בפתחי את קברותיכם'".
במבט ראשון נראה, שאין רצף של ממש הקושר בין מימרא זו למה שנאמר לפניה, אך ניתן לומר שעצם העובדה שמפתח הגשמים לא נמסר לאיש מלבד הבורא יתברך, מעניקה לגשמים את אות ה'גבורה'.
המכנה המשותף בין שלושת הדברים שמפתחותיהם מסורים לה' יתברך לבדו, הוא ששלושתם מיסודות החיים. נבקש להעמיק מעט בדברי חז"ל אלה ולהבינם.
גשם, לידה ותחיית המתים רמוזים בראשית הבריאה
בפרק א' בספר בראשית רמוזים שלושת הדברים - גשם, לידה ותחיית המתים.
הגשם נזכר ביום השני לבריאה, וכך נאמר: "וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם" 8 . ראה ה' שיש צורך לעולם גם במים אשר על הארץ, וגם במים שיהיו ממעל לארץ, ושהמים העליונים האלה יהיו נישאים ועומדים ברומו של עולם בצורת ענני גשם, ומפעם לפעם ימטיר את מימיהם עליה להשקותה.
תחיית המתים רמוזה בעצם העובדה שאדם הראשון נועד מתחילה לחיי נצח ללא מיתה, ונקנסה מיתה על העולם רק בשל חטאו.
והלידה רמוזה במצוות פריה ורביה, "וַיִּבְרָא אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹקִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם: וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹקִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹקִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ" 9 .
מלשון הכתוב כאן משמע שהזכר והנקבה נבראו כאחד, ואילו בהמשך נאמר: "וַיַּפֵּל ה' אֱלֹקִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה: וַיִּבֶן ה' אֱלֹקִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה" 10 , משמע שלא נבראו כאחד, אלא תחילה נברא הזכר ואחריו הנקבה?
מכאן דרשו חז"ל 11 , שהזכר והנקבה נבראו כגוף אחד בעל שני פרצופים, ואחר כך חילקם הבורא לשני גופים, על ידי שהפריד אחת מצלעותיו, ועל ידי החילוק וההפרדה נתאפשרה ההולדה.
נמצאנו למדים, שבימי הראשית של הבריאה לא היה צורך כלל באותם שלושה מפתחות המוזכרים בחז"ל, שכן המים טרם הופרדו, חיי האדם היו חיי נצח והזכר והנקבה היו כגוף אחד בעל שני פרצופים ולא יכלו להוליד.

שלב נוסף בתיקון הבריאה ושכלולה
פרק ב' כבר איננו עוסק בבריאה אלא במה שאירע לאחריה. אמנם לפי החלוקה הנוצרית, השגויה, פרק א' מסתיים אחרי "יום הששי" ופרק ב' מתחיל ב"ויכולו השמים והארץ", אבל לפי מסורת ישראל, פרק א' מסתיים במילים "אשר ברא אלקים לעשות", אחרי מעשה היום השביעי, ופרק ב' מתחיל, כראוי, ב"אלה תולדות השמים והארץ".
לאחר בריאת האדם נכנסה הבריאה לשלב נוסף בתיקונה ובשכלולה. אמנם כבר ביום השלישי הוציאה הארץ עשב ועץ פרי בצביונם ובקומתם, אבל מעתה והלאה, המתינה הארץ לגשם שיבוא להשקותה ולאדם אשר יעבד את אדמתה לשם גידול הצמחים, ריבויים וטיפוחם, וכך נאמר: "וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר ה' אֱלֹקִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה 12 .
מה עשה ה', "וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה", התקין ה' בסדר העולם שמן הארץ יעלה אד (הבל, אויר לח רווי במים) אל גובה השמים, שם ייווצר ממנו ענן גשם וישקה את האדמה בטל ובמטר. ומיד אחר כך "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" 13 . מעפר אדמה צר ה' צורת אדם ונתן בו נשמה.

החטא ועונשו
לאחר בריאת האדם מספרת התורה על האדם ואשתו בגן אשר נטע ה' בעדן. שם נצטווה האדם 'לעבדה ולשמרה' והוזהר לא לאכול מעץ הדעת, אך הנחש הסיטו ונכשל ועבר על דבר ה' יחד עם חוה אשתו, ונקבע עונשם לדורי דורות, כמבואר בפסוקים:
"אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ:
וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ: וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה: בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב" 14 .
פסוקי העונש דורשים התבוננות והעמקה. האשה נענשה בצער ההריון. ימי תקופת ההריון אצל האשה יהיו כרוכים בקשיים ובסבל של כאב וצער. ומלבד זאת, הקשר בין איש לאשתו יהיה באופן שהאשה תחפוץ בקרבת הבעל, אך בו יהיה תלוי הדבר אם לרחק או לקרב, הוא ימשול.
והאדם נענש בכך, שהאדמה לא תוציא את תנובת פריה בנקל, אלא יצטרך האדם לעמול על כך בעבודות אדמה שונות עד שתשיג ידו דבר מאכל.
עונשה של האשה הוא בכח הפריה והרביה, בנקודה המשמעותית ביותר של האשה, שם גוזר ה' עצב וכאב. והאדם נענש בנקודה המשמעותית ביותר של האיש, הפרנסה תבוא בקושי ולא בקלות.

המילה 'אדמה'
המילה 'אדמה' חוזרת ונשנית בפרשתנו פעמים רבות. בעונשו של האדם נאמר: "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ", בפרשיית קין והבל נאמר: "אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ: כִּי תַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה לֹא תֹסֵף תֵּת כֹּחָהּ לָךְ נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ" 15 , ואצל נח נאמר: "וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ ה'" 16 .
לאחר האכילה מעץ הדעת נתקללה האדמה, ובא נח והקל את כובד העבודה. וכך כתב רש"י:
"עד שלא בא נח לא היה להם כלי מחרישה והוא הכין להם, והיתה הארץ מוציאה קוצים ודרדרים כשזורעים חטים, מקללתו של אדם הראשון, ובימי נח נחה, וזהו ינחמנו, ינוח ממנו".
אמנם גם אחרי נח היתה עבודת האדמה כרוכה בעמל ובעצבון, אך נח בחכמתו ובכישרון ידיו הכין לבני דורו מחרשות להקל עליהם את המלאכה.
בהמשך מסופר כי רבתה רעת האדם בארץ ונתקלקלו מעשי הדור ונכשלו בעריות ובגזל. בתחילת פרשת נח מבאר רש"י 17 , שהביטוי 'ותשחת הארץ' מורה על קלקול בענייני עריות, וכך נאמר גם בפרשיית ער ואונן, "וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע וְהָיָה אִם בָּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן זֶרַע לְאָחִיו" 18 . גם כאן אנו פוגשים את ה'אדמה' וה'ארץ'.

הטבע הוא גילוי של האלקות
המושג 'טבע' כפי שהוא נתפש בהמון, מוציא את ריבונו של עולם מה'תמונה'. כביכול הטבע מנהל את העולם באיזה כוח עצמי.
ישנה תשובה נפלאה שמובאת בשו"ת "חכם צבי" 19 . רבי צבי הירש אשכנזי 20 היה אחד מגדולי חכמי האחרונים, והוא נשאל שאלה מרתקת.
בקהילת לונדון כִּהֵן באותה תקופה כרב רבי דוד ניטו 21 . בחורף התס"ד פרצה בקהילת לונדון מחלוקת עזה בעקבות דרשה שמסר רבי דוד בבית הכנסת. בדרשתו טען הרב כי הטבע הוא גילוי האלקים בעולם. בקהילה פרצה סערה, ומתנגדיו האשימו אותו בדברי כפירה. המחלוקת באה לסיומה רק לאחר כשנתיים, כאשר הועברה להכרעת בית הדין האשכנזי בהמבורג, בראשות רבי צבי הירש אשכנזי, ה"חכם צבי", שהכריע לטובתו של רבי דוד וטיהר אותו מכל אשמה‏‏. וכה דברי בעל שו"ת "חכם צבי":
"תשובה: רואה אני את דברי החכם המרומם ונעלה נר"ו, שהן דברי הכוזרי במאמר ראשון סימן ט"ו וט"ז, ומפרשו מוהר"י מוסקאטו אחרי הצעות רבות כתב וזו לשונו: והוא יתברך יקרא טבע באמת כמוזכר שמה להיותו טובע בחותמו כל מטבעות היצורים, וזו היא דעת המאושרים באומרם שהקב"ה יושב וזן 'מקרני ראמים ועד ביצי כינים' וכו'. עיין שם. ואפריון נמטייה להחכם הדורש השם ישמרהו, שעם היותו (כאשר שמענו) יודע דעת הפיליסופים האומרים בטבע, מאס ברע ובחר בטוב טעם ודעת קדושים דברי חסידי עמנו ז"ל האומרים הכל בהשגחה מאתו יתברך, ואני שמעתי ולא אבין תלונות העוררין עליו".
כשאדם מתבונן על נפלאות הבריאה, עליו להתבונן גם על 'מי' שמנהיג את הטבע, 'אלהים' בגימטריא זה 'הטבע', הטבע הוא גילוי של האלקות בעולם. כלומר לא מי שחושב שאלקים מנותק מהטבע הוא המאמין, להיפך, האלקים זה הטבע, כל מה שאנו רואים במציאות הטבעית, שייך להתגלות ההנהגה האלקית.

האלקות מנהיגה את הטבע
פרשות בראשית ונח מפגישות אותנו עם נקודת החיבור שבין הטבע לאלקות, ומבררות שהאלקות מנהיגה את הטבע. בראשית הבריאה לא נזקקנו כלל למאמץ ויגיעה, כי הנהגת ה' היתה גלויה וברורה וברכת ה' הגיע בנקל ללא עיכובים. זו היא המציאות המתוקנת והראויה, אלא שמציאות זו הולידה מחשבה מוטעית. מכיוון שברכת ה' הגיעה אל האדם ללא יגיעה, חשבה האנושות שהטבע מנהיג את הבריאה, ולמעשה הכל מתנהל על פי חוקי הטבע בהתאם לכללי הפיזיקה והמדע.
השמש מכה על הים, הים מתאדה, האדים עולים ויוצרים עננים, וכן הלאה. ישנה מערכת טבעית שמנהלת ומסרת את הכל. הגשם שייך לעולם הטבע, ההריון שייך לעולם הטבע, ולמעשה הכל פועל על פי חוקים מוכתבים מראש.
מחשבה זו הפילה את העולם והביאה אותו לקלקולו. מה עשה הקב"ה? גזר כאב וצער על ההריון והלידה ועמל ויגיעה על פרנסת האדם וקנס מיתה על העולם. בכל זאת ביקש ה' ללמדנו, שגשם ולידה ועצם החיים אינם דברים טבעיים.
הגשם הוא נס ופלא, ההריון והלידה הם נס ופלא ועצם החיים הם נס ופלא.

ההריון והלידה הם נס ופלא
בסוף פרשת נח נאמר: "וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד" 22 . ישנה כפילות בפסוק - לכאורה הדבר פשוט, אם שרה עקרה היא, ודאי שאין לה ולד. חז"ל 23 לומדים מכפילות זו ששרה 'אילונית' היתה, אילונית זו אישה שאינה מסוגלת ללדת מִטבע ברייתה, אשה שאין לה בית רחם. זו לא עקרות שאפשר לנסות לפתור על ידי טיפול כזה או אחר, זו מציאות, שרה לא יכולה ללדת וגם לא תוכל ללדת, אין לה ולד וגם לא יהיה לה ולד, כי אין לה בית ולד. ואף על פי כן כח התפילה גבר. כששרה התפללה היא עברה שינוי פנימי מהותי אדיר שנתן את אותותיו גם במבנה הביולוגי של גופה, ללמדנו שההריון והלידה הם נס ופלא, וכך אומרים חז"ל : "שלושה שותפין יש באדם, הקדוש ברוך הוא ואביו ואמו" 24 .
בלי השותפות של ריבונו של עולם, לא יכול להיות הריון ולא יכולה להיות לידה, וככל שדבר מחובר יותר אל האלקיות, האלקיות ניכרת בו ומופיעה דרכו, לכן בפרק א' של ספר בראשית, שכל כולו מוקדש למימד האלקי של הבריאה, אין בו איזכור של גשם או לידה, אלא תנועה בריאה של חיים אלקיים. הירידה של האדם אל הטבע, אל ה'אדמה', הפגישה את הבריאה עם המימד הטבעי וגרמה לחטא האדם.

המושג 'תחיית המתים'
בדומה לזה, גם המושג 'תחיית המתים' שייך לאותו תהליך בראשיתי. חז"ל 25 אומרים: "'כי טל אורות טלך וארץ רפאים תפיל' - כל המשתמש בתורה טל תורה מחייהו, ואי לא לא". תחיית המתים איננה דבר טבעי, לא כל מי שמת חוזר לחיות. תחיית המתים של כל אדם ואדם תלויה ביחס ובחיבור שלו אל האלקים. מושג זה איננו שייך לפרק א' של בראשית, מפני ששם החיבור לאלקות הוא ודאי ומוחלט.


הגשמים יורדים בגבורה
הזכרנו את דברי הגמרא, שהגשמים קרויים 'גבורות' מפני שהם יורדים בגבורה, וכך כתב הריטב"א 26 על דברי הגמרא:
"מאימתי מזכירין גבורות גשמים. מפרש בגמרא, דלהכי קרי להו גבורות גשמים לפי שיורדים בגבורה, שמפתח של גשמים לא נמסרים ביד שליח אלא בידי הקדוש ברוך הוא, כדי לרדות בהם את הבריות, שחיי בני אדם בעולם הזה תלויים בהם".
הגשם איננו טבעי, הוא תלוי בעבודת ה' שלנו ובגודל האמונה שלנו, "'אמונת' זה סדר זרעים - ...שמאמין בחי העולמים וזורע" 27 . ממשיך הריטב"א:
"וקבעוהו חכמים בתחיית המתים, לפי ששקולה כתחיית המתים, שהוא ענין דומה לו, שהזרעים נקברים תחת הקרקע וצומחים על ידי הגשמים ויוצאים בכמה לבושים, ...וגם שבני אדם כשהגשמים נעצרים ומזונותיהם נמנעים, הם נחשבים למתים, והקב"ה מחיה אותם על ידי הגשמים".

יש להבין את המילה 'גבורה' במובן של שליטה, "איזהו גיבור, הכובש את יצרו" 28 . הקב"ה מחזיק בידיו את מפתח הגשמים ופותח לפי הצורך. ניתן לדמות זאת לאדם שנוטל לידו עט ומבקש לכתוב על נייר. אם ישקיע בדבר את כל מסת כוחו, ככל הנראה העט ישבר והנייר יקרע. אבל אם ישקיע במינון הנכון, בגבורה הראויה, הכתב על הנייר יהיה ניכר וראוי.
לגשם יש שני פנים, במקרים מסוימים, הוא ממית ומשחית, אך יחד עם זאת הוא מרווה ומוסיף חיים.




^ 1.תענית פ"א, מ"א.
^ 2.איוב ט, י.
^ 3.איוב ה, י.
^ 4.איוב ט, י.
^ 5.ישעיה מ, כח.
^ 6.תהלים סה, ז.
^ 7.דברים יא, יג.
^ 8.בראשית א, ו.
^ 9.בראשית א, כח.
^ 10.בראשית ב, כא-כב.
^ 11.ראה רש"י בראשית א, כז.
^ 12.בראשית ב, ה.
^ 13.בראשית ב, ז.
^ 14.בראשית ג, טז-יט.
^ 15.בראשית ד, יא-יב.
^ 16.בראשית ה, כט.
^ 17.רש"י בראשית ו, יא.
^ 18.בראשית לח, ט.
^ 19.שו"ת חכם צבי סימן יח. וראה עוד דברי רבי ראובן מרגליות בספרו "תולדות אור החיים" עמ' כב והערה יב שם.
^ 20. רבי צבי הירש אשכנזי (החכם צבי) (טרביטש שבמוראביה-לבוב שבגליציה) הת"כ-התע"ח - בצעירותו למד במורביה. בשנת התל"ו נשלח לסלוניקי כדי לרכוש גם את דרך הלימוד הספרדית. בשנות שהותו בקהילות הספרדיות השונות, קלט את מנהגיהם ואף זכה בתואר הספרדי "חכם". שימש ברבנות בקהילות ספרדיות, וכן בגרמניה, באמשטרדם, בלונדון ובפולין. מתוך תשובותיו עולים מאורעות חייו ונדודיו הסוערים. בנו ותלמידו היה רבי יעקב אמדן (היעב"ץ).
^ 21. רבי דוד ניטו (ונציה-לונדון), התי"ד-התפ"ח - רב, הוגה ורופא. כיהן כרב ודיין בקהילת ליוורנו ובקהילה הספרדית בלונדון. התחנך בוונציה, ועבר עם משפחתו בנעוריו לרג'יו וממנה לרומא. הוא השתלם באוניברסיטת פדובה ברפואה ובפילוסופיה, ובפדובה השלים את לימודיו וקיבל את סמיכתו לרב. לאחר נישואיו התגורר בליוורנו, בה כיהן כדיין, דרשן, וראש ישיבה, ובשנת התס"א התבקש בידי קהילת לונדון לשמש בה כרב. מחבר הספרים: "מטה דן" (כוזרי שני) - הוכחת אמיתות התורה שבעל פה. עיקרו של הספר נכתב נגד טענות הקראים, "אש דת" ו"ההשגחה האלקית".
^ 22.בראשית יא, ל.
^ 23.יבמות סד ע"ב.
^ 24.נידה לא ע"א.
^ 25.ילקוט שמעוני פרשת ואתחנן רמז תתכד.
^ 26.ריטב"א תענית ב ע"א.
^ 27.תוספות ד"ה אמונת שבת לא ע"א.
^ 28.אבות פ"ד, מ"א.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il