- ספריה
- חכמת החינוך א'
192
שורש מצוה זו, ידוע ונגלה לכל רואי השמש, כי השם יתברך ברא העולם וצונו לפרות ולרבות כדי לישבו לפניו, ומנענו שלא נחריבהו בידינו להרג ולאבד הבריות שהן המישבות העולם. ואולם הרשעים הגמורים כגון המינים והמלשינים אינן מישבי העולם, ועליהם אמר הכתוב (משלי י''א, י') באבד רשעים רנה. לפי שהם לא יושיבו העולם, אלא יחרבוהו בכל כחם. וזהו מה שאמר חכם מחכמינו ז''ל באבוד הרשעים (בבא מציעא פ''ג:) קוצים אני מכלה מן הכרם, כלומר באבדן אלה יתישב העולם יותר, כמו שפרות הכרם מתרבים וטובים יותר בסלוק הקוצים ממנו.
מדיני המצוה, מה שאמרו ז''ל (סנהדרין פ''ח.) שאחד ההורג את הבריא או את החולה נטוי למות, ואפילו הגוסס בחלי בדי שמים נהרג עליו. ודין משפט הרוצח כיצד, ויתר פרטיה, מבוארין בפרק תשיעי מסנהדרין ושני ממכות.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר עליה ורצח במזיד ויש עדים שהתרו בו, הורגין אותו בסיף (שם ע''א:) בשוגג, למטה נכתב דינו בעזרת השם בסדר אלה מסעי (מצוה ת''ט).
מצווה ל''ד–שלא להרוג נקי

חכמת החינוך א' (49)
הרב אלחנן פופקו
34 - מצות כיבוד אב ואם
35 - שלא להרג נקי
36 - שלא לגלת ערות אשת איש
טען עוד
הנה איסור רציחה נלמד מקרא ד''לא תרצח'' (שמות כ, י''ג) שבעשרת הדברות, ואף שהוא כבר נאמר לנח ולבניו בספר בראשית בקרא ד''שופך דם האדם באדם דמו יישפך'' (בראשית ט, ו).
ויש לחקור באיסור לא תרצח האם הוא איסור על המעשה כחילול שבת ועוד עבירות שעיקר האיסור הוא המעשה שנעשה רק שבלא תוצאה אין בזה מעשה איסור, או שעיקר האיסור ברציחה הוא גרימת המיתה של אדם אחר, ולא המעשה העיקר אלא התוצאה.
ונפקא מינה בזה, דאם הוא איסור על המעשה הרי הוא כפוף לכללים של מעשה כגון גרמא, מתעסק, דבר שאין לו מתירין, וכו', אבל אם הוא איסור על התוצאה אז לא איכפ''ל איך נעשה המעשה והעיקר הוא התוצאה וכל שנהרג אדם על ידו ה''ז חייב על הריגתו.
ויעויין בקובץ שיעורים לגר''א וסרמן (ח''ב, סימן כ''ג, ו-ז) שנקט בפשיטות שעיקר האיסור ברציחה הוא לא המעשה של הרציחה - במובן שמצינו בהלכות שבת שהעיקר הוא גוף המעשה שנעשה על ידי האדם, שהוא נקרא מעשה ושהוא מתיחס לאדם - אלא התוצאה, שהוא עשה מעשה שתוצאתו היא שאדם אחר נהרג, עיי''ש.
אמנם יעויין בדברי הגר''ש שקאפ (חי' הגאון רבי שמעון שקאפ כתובות סימן ג') שכתב דישנם שני ענינים נפרדים לגמרי באיסור רציחה, האחד הוא דחסה התורה על איבוד נפשו של אדם ולכן אסור ליטול את נפשו, אבל גם במקום שלא שייך טעם זה וכגון במקרה של בא במחתרת - שהריגתו יש בה הצלת נפש הבעלים - יש איסור של רציחה, וקים ליה להש''ס דאיסור זה של רציחה אינו נדחה מפני שום טעם שבעולם, ולכן מצרכי' בספרי 1 ילפותא מקרא דמותר להרוג את הרודף, ולא סגי בטעם של הצלת נפש הבעלים, עיי''ש.
ומבואר מדבריו שישנם שני חלקים נפרדים באיסור רציחה, האחד הוא האיסור לאבד נפש, ושורשו משום שהתורה חסה שלא לאבד אף נפש מישראל, והשני הוא גם במקום שלא שייך הטעם של איבוד נפש, וכגון ברודף שאין את הטעם של התורה חסה על נפש הרודף 2 יש את החלק השני והוא איסור מעשה רציחה מצד עצמו שאין לו היתר, ולכן מצרכי' בגמ' קרא שמותר להרוג את הרודף, ולפי זה הן המעשה והן התוצאה הם אסורים ומטעמים שונים.
ויעויין ברמב''ם (פ''ב מרוצח ושמירת הנפש הלכה א-ג) שכתב: "כל ההורג חברו בידו, כגון שהכהו בסיף או באבן הממיתה, או שחנקו עד שמת, או שרפו באש הואיל והרגו מכל מקום, הוא בעצמו הרי זה נהרג בבית דין, אבל השוכר הורג להרוג את חברו, או ששלח עבדיו והרגוהו, או שכפת חברו והניחו לפני הארי וכיוצא בו והרגתו החיה, וכן ההורג את עצמו כל אחד מאלו שופך דמים הוא, ועוון הריגה בידו, וחייב מיתה לשמיים, ואין בהן מיתת בית דין. ג ומניין שכן הוא הדין, שהרי הוא אומר "שופך דם האדם, באדם דמו יישפך) "בראשית ט ו (זה ההורג בעצמו שלא על ידי שליח, "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש'' זה ההורג עצמו, "מיד כל חיה אדרשנו" (שם), זה המוסר חברו לפני חיה לטורפו, "מיד האדם, מיד איש אחיו אדרוש, את נפש האדם" (שם), זה השוכר אחרים להרוג את חברו, ובפירוש נאמר בשלשתן לשון דרישה, הרי דינם מסור לשמיים''.
ומבואר מדברי הרמב''ם וכן ממקומות אחרים ברמב''ם בהלכות רציחה שכתב לחלק שפעמים שאומרים באיסור רציחה שהוא חייב מיתה בידי אדם ופעמים הוא חייב מיתה בידי שמים, שיש באיסור רציחה שני דינים, והיינו שהאופן הפשוט של איסור רציחה הוא כשהורג בידים במזיד ואז חייב מיתת סייף בבית דין, אבל יש אופן נוסף של איסור רציחה כששולח אחרים להרוג או ההורג את עצמו שאף שאינו חייב על כך מיתת סייף מכל מקום חייב מיתה בידי שמים.
ונראה דשני אופנים אלו הם שני ההיבטים של איסור רציחה שהגדיר הגאון רבי שמעון שקאפ הנ''ל, והיינו דיש היבט אחד לאיסור רציחה, והוא שלא לעשות מעשה רציחה, והוא נאסר בפסוק ''לא תרצח'' וחייבים עליו מיתה בבית דין, ויש היבט נוסף לאיסור רציחה והוא שהתורה חסה על נפש האדם ולכן גם אם רצח אותו על ידי שליח או חיה רעה וכדו' יש חיוב מיתה לשמים, דעל ענין זה של איבוד נפש אין עונשים בבית דין אלא הוא מסור לשמיים 3 .
אמנם מלבד זאת נראה לבאר בענין זה יסוד חשוב והוא שמצינו בתורה שני סוגי מצוות או עבירות. האחד, מצוה או איסור הנמנה בתרי''ג וכלליו ופרטיו כלולים בו, כגון מצוות סוכה שכל כלליה ופרטיה כלולים במצוות סוכה, או איסור ריבית אשר כל כלליו ופרטיו כלולים באיסור רבית, והשני, שיש ענין שהתורה לא ציותה עליו במצווה אחת או אסרה אותו בעבירה אחת אלא הוא ענין כללי שהתורה כתבה עליו מערכת שלמה של מצוות ואיסורים, וכגון עבודה זרה, עריות, ועוד, ועניינים אלו יש בהם אופנים שונים של איסור, ופעמים שדיניהם שונים זה מזה.
ונראה בבירור, שאיסור רציחה שייך לסוג השני של מצוות התורה, שאף הוא ענין כללי שיש בו אופנים שונים שנאסרו באיסורים שונים ודינם שונה אחד מחבירו, ואם כן כאשר אדם הרג את חבירו רח"ל, הענין הראשון דמייתינן עליה אינו איסור ''לא תרצח'' בפרטיו, אלא עצם הדבר שהוא הרג את חבירו שהוא ענין שהתורה אסרה אותו באופן מוחלט, ורק לאחר מכן יש לנו להסתפק באיזה אופן הוא הרג ואיזה עונש הוא חייב, גלות, מיתה ביד''ש, מיתה בבית דין וכו', אבל בראש ובראשונה הוא עבר על הכלל שאין ליטול שום נפש בשום פנים ואופן, וכמו אם אדם ח''ו עבד ע''ז, קודם שקובעים על איזה לאו הוא עבר ומה הוא חייב, ראשית כל הוא עבר על הענין הכללי שקוראים לו ע''ז, ורק אח''ז דנים על איזה ענין פרטי באיסור ע''ז הוא עבר.
^ 1.ספרי פרשת כי תצא סי' רצ''ג :"וקצותה את כפה', מלמד שאתה חייב להצילה. מנין שאם אין אתה יכול להצילה בכפה הצילו בנפשה? תלמוד לומר ' לא תחוס עיניך'. ויתרה מזו עיין גמרא סנהדרין ע''ד." דתניא רבי יונתן בן שאול אומר רודף היה רודף אחר חבירו להורגו ויכול להצילו באחד מאבריו ולא הציל נהרג עליו, מאי טעמא דרבי יונתן בן שאול, דכתיב וכי ינצו אנשים וגו' "
^ 2.עי' סנהדרין ע''ב. הדרשא וכי יזרח
^ 3. אמנם אין זה מדוייק ששני הצדדים שהגדיר הגרש''ש הם תמיד כנגד החיוב מיתה, זה בידי אדם וזה בידי שמים, שכן הדוגמא שמביא הגרש''ש מאנסים שאמרו לעיר תנו לנו אחד מכם ונהרגנו שפסק הרמב''ם (יסודי התורה פ"ה ה"ה) דייהרגו כולם ולא ימסרוהו, וביאר הגרש''ש דאע''פ שלא שייך כאן הסברא דמאי חזית [מפני שהם רבים והוא יחיד] מ''מ קים לן שאין שום היתר לאיסור רציחה ולכן אינם יכולים למסרו, ומבואר דדעתו דבאופן זה של מסירתו לאנסים יש איסור לא תרצח ואע''פ שהם לא הורגים אותו בידיים, הרי ששייך איסור לא תרצח ובאופן שמיתתו ביד''ש, אך מ''מ אין זה סותר להנ''ל, דמ''מ י''ל דכל פעם שיש חיוב מיתה ביד''ש הוא משום שהתורה הקפידה על איבוד הנפש הגם שלא שייך איסור לא תרצח באופן שמחייב מיתה, ואכתי צ''ע.
איך התפילה מקשרת אותנו לקב"ה?
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
הלכות קבלת שבת מוקדמת
התלהבות ללא יין
חכמת התורה ומדעים
אם יש הבטחה, למה יעקב ירא?
מה עושים בעשרה בטבת שחל בשישי?
הלכות שטיפת כלים בשבת
האם הניסים שקרו במצרים יכולים לקרות גם היום?
איך מותר לנקות בגדים בשבת?
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?