בית המדרש

  • מדורים
  • חמדת האנציקלופדיה התלמודית
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

שולמית בת צביה

undefined
5 דק' קריאה
"וַיְצַו יוֹסֵף אֶת עֲבָדָיו אֶת הָרֹפְאִים לַחֲנֹט אֶת אָבִיו וַיַּחַנְטוּ הָרֹפְאִים אֶת יִשְׂרָאֵל... וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ בָנָיו אַרְצָה כְּנַעַן וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בִּמְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה" (נ, ב. יג)

האם מותר לחנוט מת?
האם מותר לנתח גופת מת לצורך לימוד רפואה?

בכלל החיוב להיזהר בכבוד כל אדם יש חיוב מיוחד לנהוג כבוד באדם אחרי מותו - בין במובן חיובי, היינו במצוות או דינים או מנהגים לכבודו; ובין במובן שלילי, היינו למנוע ממנו בזיון, והאיסור לנוולו.

במצוות, קבורה: מצות קבורת המת, למדוה ממה שנאמר בהרוגי-בית-דין:כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ וגו' (דברים כא כג). נסתפקו בגמרא אם הטעם הוא משום בזיון - שלא יתבזה לעין כל, שיראוהו מת ונרקב ונבקע (רש"י סנהדרין מו ב ד"ה משום בזיונא) - או משום כפרה (סנהדרין שם), שתהא לו כפרה בהטמנה זו, שמורידים אותו ומשפילים אותו בתחתיות (רש"ישם ד"ה כי היכי). שאם הטעם משום בזיון, אפילו צוה שלא יקברוהו אין שומעים לו (סנהדרין שם), שבזיון הוא לקרוביו (רש"י שם ד"ה לאו כל), או שחשו חכמים לכבוד המת אפילו בעל כרחו (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג דפוס פראג חלק ד סי' תתקכו). אבל אם הטעם הוא משום כפרה, שומעים לו, שהרי אומר שאינו רוצה בכפרה (סנהדרין שם), ואף אם יקברוהו אינו מתכפר (רש"י שם ד"ה הא אמר); או שכיון שאינו רוצה אין אנו מצווים לעשות לו כפרה (יד רמ"ה שם). ולא נפשט הספק (רמב"ן בתורת האדם ענין הקבורה; רא"ש סנהדרין שם). וכיון שהוא ספק דאורייתא, הולכים בו להחמיר, ואין שומעים לו (רמב"ן בתוה"א שם; כ"מ ורדב"ז בדעת הרמב"ם הל' אבל פי"ב ה"א). והיד רמ"ה (שם) הוכיח שהספק נפשט שהקבורה היא משום בזיון, ממה שאמרו: סימן יפה למת שנפרעים ממנו לאחר מיתה, שלא נספד ולא נקבר (עי' סנהדרין מז א), שאלו הקבורה היתה משום כפרה, הרי אין לומר שסימן יפה לו שלא תהא לו כפרה.

הלנת המת: כבוד המת נאמר אף במניעת בזיונו, וכן אמרו בספרי (דברים פיסקא כג) באיסור הלנת-המת, היינו השארתו בלילה ללא קבורה: מנין למלין את מתו שעובר בלא תעשה, תלמוד לומר: לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי (דברים כא כג). כלומר, זלזולו של מלך הוא, שאדם עשוי בדמות דיוקנו, וישראל הם בניו (רש"י שם). וביאר החתם סופר (יורה דעה סי' שלו), שישראל אף במותו נקרא אדם, שהיה נרתק לנשמה ונשארה בו לחלוחית קדושה. ומכל מקום אמרו בספרי (שם): הלינו לכבודו להביא לו ארון תכריכים יכול יהא עובר עליו? תלמוד לומר: עַל הָעֵץ - מה עץ מיוחד שהוא ניוול לו, אף כל שהוא ניוול לו, יצא המלין לכבודו שאינו ניוול לו.

איסור ניוול המת: ניוול המת בידים, אסור (עי' בבא בתרא קנד א וקנה א וחולין יא ב: הא קא מינוול) מן התורה (כן הוכיחו האחרונים מחולין שם, עי' שו"ת אור המאיר סי' עד ועוד). וכן אמרו אפילו לגבי חייבי מיתות בית-דין, שאין ממיתים אותם במיתה מנוולת (עי' סנהדרין מה ב ונב ב וערכין ז א), ולמדו כן ממה שנאמר: וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ (ויקרא יט ח), ודרשו: ברור לו מיתה יפה (עי' סנהדרין שם ושם) ועי' ריטב"א מכות ז א שנראה מדבריו שמכאן הלימוד לאיסור ניוול המת, ועי' שו"ת אור המאיר שם שפירש שלמדו כן מאיסור הלנת המת ושו"ת אמרי שפר סי' פב שלמדו כן ממצות קבורה, שהיא משום בזיון.

ניוול לכבודו . בניוול שהוא לכבוד המת או לתועלתו, כתב הרדב"ז (חלק א סי' תפה, ועי"ש ח"ב סי' תריא בהולכת עצמות המת לקבורה בא"י) שאין בו משום בזיון המת, ושמטעם זה כתב הרשב"א (ח"א סי' שסט, וכן פסק הרמ"א יורה דעה שסג ב) במי שמצוה בשעת פטירתו שישאו אותו אל מקום קברי אבותיו, שמותר ליתן על גופו סיד כדי לעכל הבשר מהר ולהוליכו למקום שציוה. וכן בחניטה, שקורעים את כרסו ומוציאים את בני מעיו, אין כאן לא משום צער ולא משום בזיון (רשב"א שם). וכן דנו אחרונים להתיר פתיחת קבר, לבדוק בסימני המת, להתיר את אשתו מכבלי העיגון, ושזהו כבודו שיתאבלו עליו בניו ויאמרו קדיש (עי' שו"ת פני יהושע ח"ב אבן העזר סי' נג; שואל ומשיב מהדורה קמא סי' רלא, ועוד), או פתיחת קבר של מת שנקבר בין גוים, להוכיח שהוא מהול, כדי שיתנו רשות לפנותו לקבר ישראל (עי' שו"ת בנין ציון סי' קסב), או פתיחת קבר של מת להלבישו תכריכים (עי' סוף שו"ת חוות יאיר; שו"ת שבות יעקב סי' קג, ועוד), או קבר של תינוק כדי למולו (עי' שו"ת נודע ביהודה תניינא ח"ב סי' קסד; כנסת יחזקאל אבן העזר סי' מו). ועוד דנו אחרונים אם יש איסור ניוול במת נכרי (עי' שו"ת אור המאיר סי' עד; שו"ת מהרש"ג סי' רי, ועוד, ועי' תחומין כרך ד עמ' 97, על קבורת חללי אויב).

לצורך רפואת אחרים . בניתוח מת לבודקו, באופן שיש בו משום הצלת נפשות בעתיד, כגון חולה שמת ממחלה מסויימת, והרופאים רוצים לנתחו ולבודקו, כדי ללמוד מהות המחלה וצרכי רפואתה לצורך חולים אחרים, יש שדנו להתיר על פי מה שאמרו בחניטה שמותרת שהיא משום כבוד המת; ואף ניתוח זה הוא כבוד המת, להיות רווח והצלה על ידו לצורך העולם (עי' דעת השואל בשו"ת נודע ביהודה תנינא יו"ד סי רי).

ויש שדחה, שאינו דומה לחניטה, שהחניטה אינה בזיון כלל, אלא היא עצמה לכבודו (שם בדעת האוסרים, שהובאו בדעת השואל). והנודע ביהודה (שם) וחתם סופר (יו"ד סי' שלד) דחו כל זה, לפי שאם היה ניתוח זה בכלל פיקוח נפש, או אפילו ספק פיקוח נפש, הרי זה דין ערוך ומפורש שדוחה אפילו שבת החמורה; אבל כל שאין לפנינו חולה במחלה זו ללמוד דרכי רפואתו למענו, אין לדחות משום כך איסור תורה של ניוול המת, שאם כן, כל מלאכה של רפואה, כגון שחיקת ובישול סממנים, תדחה שבת, שמא יזדמן היום חולה הצריך לכך. והוסיף החתם סופר, שכיון שאין כאן פיקוח נפש, אסור גם משום איסור הנאה ממת. ולדעתם, אם היה לפנינו חולה כיוצא בו, קרוב לודאי שמותר לנתח את המת לצורך רפואתו של זה (חת"ס שם בדעת הנוב"י שם; שו"ת מהר"ם שיק סי' שמז).

וכתב החזון איש (אהלות סי' כב אות לב), שאף אם אין חולה לפנינו, אם המחלה מצויה, מותר לנתחו ולבודקו, כדרך שאמרו באויבים שצרו על עיר הסמוכה לספר, שמחללים עליהם את השבת (עי' ערובין מה א). אבל אם אין המחלה מצויה אלא בזמן מן הזמנים אסור לנתחו, כמו שאין עושים כלי זין בשבת בשעת שלום, שאם כן בטלת כל המצות.

אבל בעל שו"ת בנין ציון (סי' קע) חולק וסובר,שאף אם נמצא לפנינו חולה כיוצא בו, כשהדבר ספק אם תגיע לחולה זה הצלה על ידי ניתוח המת, אסור לנוולו, כיון שהניוול ודאי וההצלה ספק. ועוד, שהרי אמרו שאסור להציל עצמו בממון חברו, וכל שכן בכבודו. ועוד, שאין על המת חיוב להציל את החי, שהרי מת פטור מן המצוות.

אף במי שרוצה למכור עצמו בחייו לרופאים שינתחוהו לאחר מותו כדי ללמוד דרכי הרפואה, כתבו אחרונים שאסור, שאין זה בגדר פיקוח נפש כלל, ויש בו גם איסור ניוול וגם איסור הנאה ממת (חת"ס שם; מהר"ם שיק שם, ועוד). אך מדברי בעל בנין ציון (שם) נראה שמועילה בזה מחילה (כן דייק המהר"ם שיק שם מדבריו; ועי' סיכום הלכתי ומעשי לשאלת נתוחי מתים, בשו"ת ציץ אליעזר ח"ד סי' יד).
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il