בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • בשלח
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

שלמה בן יעקב פיירשטין

שיחת מוצא"ש פרשת בשלח

בוודאי גם שם נמצא

'אני והו' ◆ 'כל הנשמה תהלל י-ה' ◆ כוחם של שירה ואומנות ◆ שירה – שמחה וטוב לבב ◆ לאכול מפריה.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

יד שבט תשע"ט
11 דק' קריאה 44 דק' צפיה
'אני והו'
נאמר בפרשה:
ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא כי אמר אלקים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה.
ובהמשך:
ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי השבע השביע את בני ישראל לאמור, פקוד יפקוד אלקים אֶתְכם והעליתם את עצמותי מזה אִתכם.
בתוך המעמד הגדול של יציאת ישראל ממצרים, משה ודאי עסוק מאוד בהנהגת עם ישראל, אך הוא לא שוכח לקחת את עצמות יוסף. גם כשנמצאים במציאות גדולה מאוד, ועסוקים בעניינים הגדולים ביותר, צריך להיות ערים לכל הפרטים. זה הפשט. באופן יותר עמוק, יוסף הוא אדם שגילה דבקות גדולה בריבונו של עולם, גילה עוצמות גדולות מאוד של התגברות בניסיונו עם אשת פוטיפר. חז"ל אומרים לנו שקריעת ים סוף הייתה בזכות יוסף: בזכות 'וינס ויצא החוצה' זכו ל'הים ראה וינס'. זאת אומרת, בזכות הגבורה הרוחנית מנצחים את הטבע.
נמשיך בפרשה:
ויחזק ה' את לב פרעה מלך מצרים וירדוף אחרי בני ישראל... וירדפו מצרים אחריהם, וישיגו אותם חונים על הים... ופרעה הקריב וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם, ויראו מאוד בני ישראל ויצעקו אל ה'.
אומר הזוהר: מה פירוש לשון 'הקריב', בבניין הפעיל - פרעה הקריב את ישראל לאביהם שבשמיים. אומר על כך בעל 'אור המאיר', שהצרות מעוררות את ישראל לחזור בתשובה. בגלל הפחד מפני האויב, והקשיים הרבים - ישראל מתעוררים לשוב בתשובה. זה הטריד את בני ישראל, למה אנחנו מתעוררים בתשובה רק כאשר באות עלינו צרות, אדם צריך להתעורר בתשובה מעצמו, ולא בגלל גורמים חיצוניים! פרעה לא צריך להיות ה'משגיח הרוחני' שלנו שיעורר אותנו לחזור בתשובה. ועל כן 'ויצעקו בני ישראל אל ה''. פירש רש"י, 'אחזו מעשי אבותיהם בידיהם'. עם ישראל צועק אל ה' כמו האבות הקדושים. 'אור המאיר' מבאר, שכמו שהאבות התפללו אל ה' מצד עצמם, כי הם הבינו שזהו המצב הבריא, כך בני ישראל קראו אל ה' לא מצד התעוררות חיצונית אלא מתוך התעוררות פנימית כמו האבות.
דבר דומה נמצא בספר 'תולדות יעקב יוסף'. אדם חושב שכשיש לו צרה הוא צריך לברוח ממנה. הוא מנסה לברוח, אבל אי אפשר לברוח מהצרה. משל ליולדת שהתחילה להרגיש כאבים וברחה למקום אחר כדי שהצער ייפסק, אבל הצער לא בא בגלל המקום, הצער ילך אתה לכל מקום. מה העצה - להתפלל אל ה'. בני ישראל רואים, שמצרים, הצרות, נוסעים אחריהם. הם חשבו שכבר גמרו עם הסכנות, הצרות והמצרים, והנה – 'מצרים נוסע אחריהם'. להיכן שהם הולכים הצרות באות איתם. בני ישראל מבינים שצריך להתפלל לריבונו של עולם, לא לנסות לברוח מהצרות כי רק על ידי הקב"ה יסתלקו הצרות.
מוסיף בעל ה'תולדות', כאשר יש לאדם צרה, וכמובן כשיש לישראל צרה, זו לא צרה פרטית אלא זו צרה של ריבונו של עולם. כל צער שיש למטה, יש כנגדו צער למעלה, וצריך להתפלל לא רק על הצרה שהאדם נמצא בה, אלא להרגיש שיש כאן גם צרה עליונה, צער השכינה, ויש חיסרון פנימי, וגם עליה להתפלל. כפי שנאמר: 'בכל צרותם לא צר', במילה 'לא', יש קרי וכתיב. קוראים את זה 'לא', אבל בכתיבה כותבים 'לו'. והרמז הוא שבכל צרותם של ישראל, יש גם 'לו' למעלה צער. כשהאדם יודע שהצער שלו נובע מצער של מעלה, ועל זה הוא מתפלל - אז 'לא צר', הצרות מפסיקות. מביא בעל ה'תולדות' פסוק נוסף: 'הלא על כי אין אלוקי בקרבי מצאוני הרעות האלה'. אם האדם לא יודע שאלוקיו בקרבו, שה' שותף אתו בכל מה שקורה לו - אז יש צרות, אבל כשאדם יודע שהצער שלו הוא גם צער של אלוקיו, כביכול, הצרות מסתלקות. זה מה שכתוב בסוף הפרשה שלנו, במלחמת עמלק, שהיא הייתה 'על נסותם את ה', היש ה' בקרבנו אם אין', שוב, אם אדם לא זוכר שהקב"ה אתו בכל מקום - הצרות נמצאות, עמלק מגיע. וכשזוכרים שצער של ישראל הוא צער גם לשכינה, כשיש אלוקיו בקרבו - מתגברים על עמלק. תמיד צריך לזכור שריבונו של עולם אתנו.

'כל הנשמה תהלל י-ה'
הזוהר מרבה לדבר על המעמד הגדול של קריעת ים סוף, ועל השירה הספונטאנית שבאה כתוצאה ממנו. הוא אומר שהשירה הזו לא מתבטלת, ומי ששר אותה על הים יזכה לשיר אותה בכל המצבים: בארץ ישראל, בגלות, בזמן המשיח ולעולם הבא. לכן הלשון היא 'אז ישיר', ולא 'שר'. השירה הזו ממשיכה תמיד. גם חז"ל אומרים שהלשון הזו היא ראיה לתחיית המתים, שרומזת שמשה עוד עתיד לשיר.
הכוונה היותר עמוקה שבדברים היא, שבעצם השירה הזו לא פוסקת, זו שירה כל כך עמוקה, שיצאה מעומק פנימי כל כך – עד שאין לה הפסק. ואכן, גם בפועל, באים חכמי ישראל ומתקנים לנו לומר את השירה בכל יום ויום. עוד אמרו חכמינו זיכרונם לברכה, שאפילו עוברים שבמעי אמם שרו את שירת הים. מביאה הגמרא פסוק כראייה לזה: "שנאמר 'במקהלות ברכו אלקים ה' ממקור ישראל" – אלה שנמצאים במקור, עוברים. וכי עוברים יכולים לשיר אלא שיש כאן רעיון עמוק. השירה לא נבעה מהתרוממות חיצונית, מתוך לימוד שלמדו ישראל. אדרבה, בני ישראל היוצאים ממצרים נמצאים במצב שבו המלאכים אומרים: 'הללו עובדי עבודה זרה, והללו עובדי עבודה זרה'. מה ההבדל, אלה לא קוראים בשמך, ואלא לא קוראים בשמך. רק בעומק, מתוך הבחירה הפנימית שה' בחר בישראל, שאותה המלאכים לא רואים, השורש הזה שקודם להתנהגות, שהוא לפני ולפנים – ה'מקור' – ממנו נבעה השירה הזו. לפני ולפנים יש בישראל שורש עמוק ופנימי. משם התפרצה השירה הזו, 'ממקור ישראל', כפי שאומרת הגמרא.
כמובן שהיו בישראל מדרגות. היו ארבע כיתות על הים ברמות שונות של אמונה. אבל חז"ל רוצים לומר לנו שגם אלה שהיו ברמה רוחנית יותר גבוהה והאמינו בה' - השירה לא הגיעה מתוך ההבנה או ההשגות שלהם, אלא ממקום עמוק שנמצא לפני ולפנים.

כוחם של שירה ואומנות
מהי משמעותה של שירה, האם חשוב לשבת ולשיר בסעודות שבת? האם לא יותר חשוב ללמוד בעיון סוגיה, או אפילו עניינים רוחניים? מספרים על הגאון מווילנה שתפילתו הייתה ברגש כה גדול, שכל מי שהיה שומע אותה, היה מושפע ממנה 'כמו שנה או שנתיים'. הוא היה מתפלל כמונה מעות, מעות יקרות, שנזהר שלא לטעות במניין. מילה אחר מילה, בכוונה ובהתרגשות. עוד מסופר בהקדמה לספר פאת השולחן של ר' ישראל משקלוב, שהיה אחד מתלמידי הגר"א ועלה לארץ ישראל היה רבה של ארץ ישראל, שכשהגאון גמר לכתוב את פירושו על שיר השירים, עשה מסיבת סיום, וכך מספר:
קרא למחותנו הגאון, לבנו הגאון מוהרי"ל, ציווה לסגור חדרו, והחלונות סוגרו ביום, והדליקו נרות הרבה. וכאשר סיים פירושו, נשא עיניו למרום בדבקות עצומה בברכה והודאה לשמו הגדול יתברך שמו שזיכהו להשגת אור כל התורה בפנימיותה וחוצותיה, וכה אמר: 'כל החכמות נצרכים לתורה הקדושה, וכלולים בה, וידע אותם כולם לתכליתם. והזכירם: חכמת האלגברה, המשולשים, ההנדסה, וחכמת המוזיקה' - ושיבחה הרבה מאוד. הוא היה אומר אז, כי רוב טעמי התורה, וסודות שירי הלווים, וסודות תיקוני הזוהר – אי אפשר ליודעם בלעדיה. ועל ידיה יכולים בני האדם למות בכלות נפשם מנעימותיה, ויכולים להחיות מתים בסודותיה הגנוזים בתורה. ואמר כמה ניגונים וכמה מידות הביא משה רבינו בהר סיני.
לא רק את עשרת הדברות הביא משה מהר סיני אלא גם מנגינות. את השורשים של המנגינות, והשאר מורכבים מתוך שורשים אלו.
וביאר איכות כל החכמות, ואמר שהשיגם לתכליתם. רק חכמת הרפואה, ידע חכמת הניתוח והיה שייך אליה, אך מעשי הסמים ומלאכתם רצה ללמדה לרופאי הזמן, וגזר עליו אביו הצדיק שלא ילמדנה שלא יבטל מתורתו. ידע חכמת הכישוף, רק היה חסר לו מעשי העשבים, כי אותה צריך היה ללמוד אצל אנשים שלא מהוגנים.
כשאמרו לגאון תלמידיו שהוא במדרגתם של הראשונים, השיב בשלילה ואמר שאולי הוא כרלב"ג... אבל התלמידים ודאי חשבו שכמוהו לא היה עד הראשונים. הוא ידע את כל התורה כולה שזו גאונות עצומה. בגיל שתים עשרה, בלילה אחד הוא למד את מסכתות זבחים ומנחות כי הוא נזכר שהוא קיבל על עצמו בשנה שעברה שלקראת שמחת תורה הוא ילמד את המסכתות הללו, והגיע ליל שמחת תורה ועדיין לא למד אותן, אז הוא ישב ולמד במשך כל הלילה. הדוד שלו ראה אותו יושב ומדפדף בגמרא, אמר לו: 'מה אתה מדפדף? תלמד!' אחרי שעה הוא בא, והוא רואה שהילד עבר עוד עשרות דפים, עד שגמר את הכול, ואמר לדוד: 'אתה יכול לבחון אותי'...
בכל אופן, הגאון שיבח את חכמת המוזיקה משאר החכמות, שזו החכמה שאפשר להגיע עמה אל רוח הקודש, לעליות גדולות מאוד. בימי הגלות הזנחנו את החכמה הזו כי היא כאילו חכמה חיצונית. לא יכולנו לשמוח, היינו בצער על חורבן הבית, חורבן הארץ, מפוזרים בין האומות. לא רק את התחום הזה הזנחנו אלא הרבה תחומים חיצוניים. נהיתה לנו השקפת עולם, שהדברים החיצוניים הם דברים שצריך לצמצם בהם, והעיקר להתרכז בבית המדרש, בשקיעה בעולמה של תורה ובלימודים רוחניים פנימיים. לא לעסוק באומנות, בציור, בשירה. אמנם מעט שירה נכתבה בימי הראשונים, ומעט בתקופת האחרונים. על החת"ם סופר מסופר שהיה לו ספר שירים שהיה כותב בין יום כיפור לסוכות, שאז היה שמח שמחה גדולה.
יש מדרגות בעומק של הבעה. התורה כולה נקראת שירה גם בעצם המילים שלה. על גבי זה יש נגינה שזהו תחום נוסף. המנגינות נותנות טעם למילים ממש כמו שיש טעם באוכל. כמו טעמי המקרא - הטעמה נכונה למילים שעוזרת להבנה, ועל גבי זה יש נגינה יותר מופשטת, ללא מילים, ואז התוכן מקבל צורת הבעה עוד יותר יפה ועמוקה. העומק הכי פנימי הוא הכוונה, מה האדם חש ומרגיש. לפעמים כשאנחנו יושבים בסעודה שלישית ושרים מנגינות בלי מילים - מרגישים התרוממות גדולה. אפשר להרגיש התרוממות בלי להתבונן במשמעות של אותה התרוממות, ואפשר גם להתבונן לאן מתרוממים. לכוון. איזה אור אתה מרגיש - אור רוחני, אור אמוני, אור אלוקי. זהו עניינה של הכוונה. כשאדם אומר מילים בכוונה, או שר ומנגן בכוונה, הוא מכניס נשמה לדברים. המנגינה היא הנשמה של המילים, ויש נשמה לנשמה - הכוונה.
אנחנו נמצאים בערב ט"ו בשבט. נאמר במשנה בפרקי אבות, שהפוסק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה - הרי זה מתחייב בנפשו. מרחיב מורנו ורבינו הרב צבי יהודה ומסביר שאין הכוונה של המשנה הזו לומר שאדם שרואה אילנות ומתפעל מהם ואומר: 'מה רבו מעשיך ה'' - זה חיסרון. הבעיה שהמשנה מתארת היא שהאדם 'פוסק ממשנתו'. הוא עושה הפסק בין הקודש 'משנתו', ובין ה'אילן הנאה' שהוא רואה בחוץ, לכן הוא 'מתחייב בנפשו'. אך אם הוא מחבר ולא פוסק – זו שלימות ולא חיסרון. צריך לדעת שריבונו של עולם מופיע בכל המציאות. הכוונה והתוכן הפנימי של העולם הוא הקודש, אבל יש לתוכן הפנימי הזה גם לבושים, והוא הולך ומתגלה במציאות השלמה של העולם, עד שכל העולם כולו הוא מדרגה של הופעה אלוקית. השלימות היא שאחרי שאדם לומד הוא יוצא החוצה ולא מפסיק בלימודו, אלא כהמשך הוא יוצא לראות את נוי האילן מתוך הקודש, ומברך את הקב"ה על יופייה של הבריאה. זו הרחבה של ההסתכלות האמונית הפנימית, לראות שבאמת כל העולם כולו הוא הופעה אלוקית. לראות את היופי של העולם. אדם כזה, החושים שלו מפותחים, והוא באמת רואה יותר טוב את הנוי של העולם. אדם שאדיש לכל מה שיפה ונאה, ולא מפתח את התחום של ההתבוננות בכל מה שמיוחד במציאות – אינו יודע לברך את ריבונו של עולם.
בעניין זה אני רוצה להביא דברים מהרב זצ"ל, בספר חומש הראי"ה, על הפסוק 'זה אלי ואנוהו', אומר הרב:
הכרת היופי היא שלמות מיוחדת בדרכי האמת. ישראל, בתור עם סגולה, מצויינים גם בזה בתכלית המעלה.
בישראל יש את הכישרון של הדעת, אבל גם את הכישרון של הכרת היופי.
ומצד שהדעת יסודה בלימוד וקבלה, והיופי טבוע בהרגשה, על כן מידת תפארת מיוחדת ליעקב, ודעת למשה.
אלו שני תחומים: הדעת מוכרחת לבוא על ידי לימוד וקבלה, ואילו היופי הוא הרגשה טבעית. משה הוא עמוד הדעת, כביכול, והתפארת - ליעקב. על פי הפנימיות משה פנימי יותר, ויעקב מידתו חיצונית.
"תורה ציווה לנו משה, מורשה קהילת יעקב" - תורה קיבלנוה, בדעת, אמנם הרגשנו הדרה ותפארתה מפני שהיא מורשה קהילת יעקב.
ישראל מרוממים בכוח הדעת, אבל יש להם גם כוח התפארת, לראות את היופי, כוח טבעי, מורשה. גם בתפילה אנחנו אומרים, 'אמת ויציב ונכון וקיים וישר... ויפה'. גם היופי נכנס לרשימה הזו. ומה הרשימה הזו מתארת - 'הדבר הזה עלינו - שאתה הוא ה''. אפשר לראות רעיון רוחני פנימי מצד האמת שבו, או מצד היציבות שלו, אבל אפשר גם לראות שהוא יפה. לא רק עמוק וחכם.

שירה – שמחה וטוב לבב
מעניין לעניין באותו עניין. הגמרא אומרת (ערכין יא.):
מניין לעיקר שירה מן התורה? אמר רב יהודה אמר שמואל: שנאמר: 'ושרת בשם ה' אלקיו'. איזהו שירות שבשם - זו שירה.
כתוב בתורה שהלוי משרת בשם ה' אלוקיו. הגמרא מבינה שהוא משרת בשם ה'. איך אפשר לשרת עם שם ה' - זו שירת הלוויים. שירה שמזכירים בה את ה'. רב מתנה מביא מקור אחר:
'תחת את אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב'. איזו היא עבודה שבשמחה ובטוב לבב - הוי אומר זו שירה.
רש"י מפרש:
אין אדם שר שירה אלא מתוך שמחה וטוב לבב, כדכתיב: 'הנה עבדי ירונו מטוב לבב'.
כשיש שמחה בלב, מתפרצת שירה. אין שירה אמיתית בלי שמחה בלב. שואלת הגמרא: אולי הפסוק של עבודת ה' בשמחה וטוב לבב מדבר בדברי תורה ולא על שירה, שהרי דברי תורה הם משמחים, 'פיקודי ה' ישרים משמחי לב'. עונה הגמרא: ''משמחי לב' איקרו, אבל 'טוב' לא איקרי'. כלומר, על דברי תורה כתוב 'משמחי לב', אבל בפסוק הזה צריך שמחה וטוב לבב לא רק שמחה. ממשיכה הגמרא ומקשה – 'ואימא ביכורים שמביאים בשמחה, כדכתיב 'ושמחת בכל הטוב'' הרי גם בביכורים נאמר 'טוב'. מתרצת הגמרא: 'טוב איקרי, אבל לא טוב לבב'.
מקשים התוספות שם, הרי גם על התורה נאמר 'טוב' 'כי לקח טוב נתתי לכם', ומתרצים: כתוב 'טוב', אבל לא כתוב טוב לבב. מהגמרא הזו אנו רואים, שוודאי שלימוד התורה משמח מאוד ונקרא טוב אבל לא כמו שירה. רק כשאדם שר הוא מגיע לעבוד את הקב"ה 'בשמחה ובטוב לבב', וזהו התפקיד של שירת הלוויים.
במסכת ערכין מפורט איך מביאים כלי נגינה שונים, ויש מצד אחד מקהלה ששרה, ועושים ממש קונצרט. אנשים באים להסתכל ושמחים לעמוד שם. היו מעמדות מבני ישראל שבאו בתורנות קבועה אל המעמד הזה. לכאורה כל זה ביטול תורה ובזבוז זמן! אלא שהחושים שלנו הצטמצמו במשך הזמן, ולכן אנחנו לא חשים את הדברים. אנחנו צריכים לבקש לזכות לבניין בית המקדש, לחזרת שירת הלוויים יחד עם הקרבנות, חזרה של עבודת ה' שלמה, באופן מלא וגדול. בעבודת ה' צריכים שלמות. לא רק שכל, אלא גם רגש. בכל כוחות הנפש אנו באים לעבוד את ה'. אמנם חשוב לדעת תמיד מה עיקר ומה טפל, אבל מוכרחים לעבוד עם כל הכוחות.

לאכול מפריה
בהמשך הפרשה מובאת פרשיית המן. הקב"ה אומר שעל מנת שהנס הגדול הזה של המן ייזכר, יש לקחת צנצנת ולהכניס בה מן שיישאר לזיכרון:
ויאמר משה: זה הדבר אשר ציווה ה' - מלא העומר ממנו למשמרת לדורותיכם, למען יראו את הלחם אשר האכלתי אתכם. ויאמר משה אל אהרן: קח צנצנת אחת ותן שם מלא העומר מן.
אומר על כך בעל 'מאור עיניים', שהתפקיד של שמירת מלא העומר מן לדורות הוא לא רק לזיכרון של הנס שעשה לנו הקב"ה, אלא יותר מזה, להראות שהאוכל האלוקי נכנס בתוך כלים. צריך להבין שהמזון שאנחנו אוכלים הוא כלי למילוי רצון ה', שריבונו של עולם הוא הנותן לנו אוכל, והכל מידו. גם כשהאוכל נמצא בכלים רגילים, ונראה לנו טבעי, תמיד יש לזכור שהוא כמו מן וריבונו של עולם הוא שנותן לנו את המזון.
ה'חסד לאברהם' שהיה הסבא של החיד"א שואל: למה במדבר, במקום שיש נחשים ועקרבים גשמיים ורוחניים, מקום ריק מכל משמעות ותוכן, מקום שיש בו קלקולים ויציאה מהסדר - שם זכינו שירד לנו מן, ואילו כשהגיעו בני ישראל לארץ ישראל פוסק המן. אדרבה, דווקא פה בארץ צריך היה להיות אוכל רוחני יותר. ומשיב: להיפך, המן ירד דווקא במדבר, מכיוון ששם לא היה אפשרי להוריד שפע אלוקי כה גדול ולהלביש אותו בלבושים גשמיים טבעיים. הטבע הוא הלבושים שבהם מופיעה הקדושה בעולם, ובמדבר הטבע חסר, אי אפשר שעל ידי הטבע המקולקל שבמדבר יופיע שפע אלוקי כה מיוחד. לכן המן ירד במדבר בלי לבושים, בתור נס, אוכל לא טבעי. אבל בארץ ישראל, המעלה של ארץ ישראל היא שבארץ עצמה יש קדושה גדולה מאוד, ובתוך קדושה כזו אור ה' יכול להופיע בתוך המציאות, בתוך לבושי הטבע. כלומר, פירות ארץ ישראל הם קדושים, הם מעולים, ובתוכם שוכנת קדושה גדולה לפחות כמו שהייתה במן.
הקב"ה דורש מאתנו להסתכל לפני ולפנים, לראות שבתוך המזון שגדל בארץ ישראל, שנראה גשמי לחלוטין, יש רוחניות, כולו מעשה ה'. אנחנו אוכלים כאן את השפע האלוקי הקדוש. אנחנו נדרשים להתבוננות עמוקה, לא להסתפק בהסתכלות על הלבושים, אלא להסתכל לפנים. הלבוש הוא מסתיר, וצריך להתגבר על ההסתרה ולראות את הקדושה שתחת הלבוש. כאשר אנו מסתכלים על אדם אנו רואים גוף, אך נדרש מאתנו לדעת ולזכור שלפני ולפנים יש בו נשמה פנימית. לא לראות רק את החיצוניות, אלא גם את הפנימיות. כך בכל דבר שקיים במציאות – עלינו להסתכל ולחפש מהו המסר האלוקי, נקודת הקודש שחבויה בו. לא רק בעניינים פרטיים, אלא גם כאשר רואים תופעה כללית. מרן הרב זצ"ל הדריך אותנו שאנחנו צריכים לחפש בכל תופעה, מה ריבונו של עולם רומז ומלמד אותנו בתופעה הזו. כלומר, המציאות מסתירה את הקודש, ואנחנו צריכים להתגבר על ההסתרה ולראות את ריבונו של עולם.
אך יש מדרגה עוד יותר גדולה. הלבושים אינם סתמיים. עלינו לא רק להתעלם מהלבושים או להתגבר עליהם ולחדור אל העומק, אלא להתעלות למדרגה שבה רואים גם את המעלה שבלבושים עצמם. לבושים יכולים להוסיף לאדם: אדם שלובש לבושי שרד, הבגדים לא מסתירים את הגודל שלו אלא אדרבה מבטאים את הגודל שלו. הם מראים שהוא נמצא במציאות מיוחדת ושונה משאר האנשים. ועדיין יש לזכור שלפני ולפנים יש אישיות חשובה, ולא להסתכל רק על הלבוש אלא על הפנימיות. יש לבושים שמסתירים ויש לבושים שמגלים, שמופיעים. וההסתכלות היותר שלמה על המצב הרוחני של ארץ ישראל הוא לראות גם את הקדושה שבחול, שבלבוש הטבעי. הקדושה שבתוך המציאות ובתוך הטבע. לא לחשוב שהטבע מסתיר את ההופעה האלוקית ואני גובר עליו ומגלה אותה, אלא להעמיק להבנה שבטבע עצמו מתגלה ההופעה האלוקית. מוכרחים לראות את המעלות של הטבע, ולא רק לגבור עלייו שלא יפריע ויסתיר. לראות את קדושת פירות הארץ שהן לא פחות מקדושת המן.
שנזכה למבט כזה גדול ושלם, שרואה הכול מתוך קדושה, שרואה את המעלות האלוקיות המופיעות בארץ ישראל. בעזרת ה'.
֎ ֎ ֎
לקבלת השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il