"כשאנו קוראים ומכוונים בשם ד' אלהי ישראל, אנו אוהבים את שם ד', את אור ד' השוכן בנו, באומה כולה, את התורה והמצות, והדעה הולכת ומתרחבת בקרבנו פנימה, להרחיב את הרעיון, לפשט את המחשבה על פני מרחב כל. ההרגשה הפנימית, שהיא אדירה בקרבנו להעמדת קיום היהדות, נובעת מההכרה הכללית שעוד רב ממנו הדרך לגמור את אשר החלונו. התחלנו להגיד איזה דבר גדול, בינינו לבין עצמנו ובאזני העולם כולו, ולא גמרנוהו עדיין. הננו עומדים באמצע נאומנו, ולהפסיק לא נרצה ולא נוכל. לא נעזוב בשום אופן את ארחות חיינו המיוחדים ולא את שאיפותינו לשוב להבנות ולהיות לעם על אדמתנו ההיסטורית כימי עולם, - לא נוכל לעזוב את כל אלה. ואף אם אנו מגמגמים כל-כך במבטאנו על משא נפשנו אין החסרון בבהירות הרעיון ואמתתו. האמת בקרבנו חזקה היא ועשירה היא כל כך ושוטפת עלינו עד שאיננו מסוגלים עדיין להסבירה בשפה ברורה, ומשום כך לא נסוג אחור - ובהמשך הזמן יצא גם דבורנו מהגלות הכבדה שהוא כבוש בה. אמנם עד תור הזהב ההוא לא נחדל מעבודתנו המעשית והרוחנית. לרדת מעל במת ההסטוריה אפשר רק לעם אשר גמר את אשר החל, אשר הוציא את כל הכמוס עמו לאור-עולם. להתחיל ולא לגמור זהו דבר שאינו נוהג לגמרי במציאות" (אורות ע' קל"ו).