בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • לך לך
קטגוריה משנית
  • משפחה חברה ומדינה
  • תפקידנו במהלך הגאולה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אברהם, רחל ודוד גביש וסבא יצחק קנר הי"ד

undefined
5 דק' קריאה
להציב יעדים - ולממשם
לרגל שבת אלון מורה היא שבת לך לך בה מוזכרת התהלכותו של אברהם אבינו בה, נציב בפתח דברינו גל עד ליהודי מיוחד שחי באלון מורה ועם אשתו גידל משפחה לתפארת. נזכיר את דברי ההדרכה לחיים של אותו יהודי לבנו אברהם, כמו גם לשאר ילדיו, וכך נהג לומר: הצב לעצמך מטרות - והשג אותן! בפסח לפני כשלוש שנים הם נרצחו בביתם, ר' דוד גביש ורחל אשתו, אביה ובנם (רס"ן) אברהם זכר קדושים לברכה. אמירה זו היתה מאפיינת לדרך חינוכו ולאור המיוחד של בני המשפחה שיחיו. יזכנו ה' במהרה לחזות בנקמת דמם השפוך בתוך שאר דמי ישראל.

בכך הם המשיכו את דרכו של אבינו הראשון, אברהם העברי, שידע להציב לעצמו יעד - ולממשו: "וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן - וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן". היכולת של אברהם מאד בולטת בהשגתו את מטרתו לאור העובדה שרק ששה פסוקים קודם התורה מדגישה שאצל אביו של אברהם, באותו מתוה מסע, לא הושג היעד שהוצב: "וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן - וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם" - תרח נתקע באמצע הדרך ומתיישב שם. במסעו זה של אברהם העברי הוצב לדורותיו הרף, נקבע העיקרון: את היעד משיגים, לא משנה כמה תארך הדרך ומה יתרחש לאורך המסע. וכיון שכולנו בני אב אחד אנחנו, גם אם חלק לא יגיעו אל היעד, אם זרעם השיגוֹ גם הם שם כי הם בו.

במבט פנימי, כוחו של עם ישראל להמשיך במסע ולהתעקש בכל כוחותיו הרוחניים והנפשיים והגופניים לסיימו, שכאמור כח זה נעוץ עוד במסעו של אברהם אבינו הקורא ללא לאות בשם ה' א-ל עולם - כח זה של אברהם עצמו מגיע מא-לוקי ישראל, שברא עולם על מנת להביאו ליעדו, ואף הוא, ללא לאות לא קץ במעשה ידיו ועל אף כל עלילותיהם - הוא מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית ואינו מתייאש מלהביא את עולמו ליעדו - 'ומלכותו בכל משלה'. אז שאנו נתייאש? אכן, עם ישראל איננו סיזיפוס, אותה דמות מהמיתולוגיה היוונית שבאופן כפייתי ממשיכה וממשיכה ולעולם אינה מחשבת דרכיה בשיקולי 'עלות מול תועלת' ולא שואלת את עצמה האם שוה כל המאמץ. והרי לכאורה, לאחר שספרנו מאחורינו כל כך הרבה צרות, גזירות, גלויות, שמדות, גירושים, גיטאות ושואות - מדוע שלא 'נחשוב סוף סוף בצורה הגיונית' ונבדוק אם יש בכלל סיכוי ולא לשוא כל המאמצים?

באפס הישגים?
מה חשב לעצמו אברהם אבינו, סובב והולך מאמין יחידי בין עובדי פסילים, וללא שמץ של ריאליות, לעומתם וכנגדם וכנגד כל הסיכויים - קורא בשם ה', מכריז ואומר יש ה' אחד, קורא ודורש, לשבר ולנתץ את כל האמונות הקיימות? האם הוא באמת חשב שמטהר אויר בודד יכול לאוורר עולם שלם מעופש בעבודה זרה נוקשה? האמת היא שלנו, כאן וכיום, הרבה יותר קל לענות תשובה ברורה מאשר לאברהם, אבינו הגדול, המאמין הראשון.

באטלס מהודר שיצא בארץ בשנים האחרונות מתפרסם לוח משוה בנושא האמונה בא-ל אחד לאורך ההיסטוריה. הכדור הראשון המתואר שם, של העולם 1000 שנה לפני הספירה מראה על כל הגלובוס נקודונת אדומה קטנה, כאן במזרח התיכון, מאחז שברירי של נחת שיש לריבונו של עולם בעולמו ממייחדיו. הגלובוס הבא מצוייר שם בשנת 700 לספירה. הנצרות והאיסלאם כבר כאן, מחד לצערנו, ומאידך אותה נקודה כבר הגיעה לחצי האי ערב ולאירופה. כבר יש יותר קוראים בשם ה'. בשנת 1500 לספירה, לאחר כיבושי האיסלאם וקצה התפשטות הנצרות, נראה כבר האדום כצבע השליט בכיפה באופן נרחב, אך ב1990, בגלובוס האחרון בסקירה, רוב רובו של העולם המתקדם כבר חתום בצבע האמונה בא-ל אחד. בראיה לאחור, קובע הרמב"ם (בסוף הלכות מלכים. בכמה מהדורות ישנות זה מצונזר) שהיה שוה! מתברר כי הנצרות והאיסלאם הינם כלים להפצת האמונה בייחוד ה', כי לעומת האלילות שמילאה את העולם לפניהם כעת אויר העולם מטוהר הרבה יותר מזוהמת עבודה זרה.

בחזרה לאברהם אבינו. כיום, במבט לאחור של 3800 שנה אנו יכולים להסתכל לאחור ולומר באופן חד משמעי - אין עוד הצלחה של מפעל כזה לאורך ההיסטוריה כולה! אדם אחד, הסובב בארץ 'עד מקום שכם עד אלון מורה', הולך וקורא בשם ה' א-ל עולם בתנאים קשים מנשוא, 'והכנעני אז בארץ', ולאחר אלפי שנים אותו יהודי שעמד לבדו מול העולם מתגלה ככובש הרוחני הגדול, המקיף והעמוק ביותר, שהערך שטבע באויר העולם הועיל לו יותר מכל אשר עשה המין האנושי. במבט כזה, אנו, בניו של אברהם אבינו, יכולים גם אנו בהחלט לזקוף קומה ולומר בפה מלא: יש לנו במפעל הזה מניות רבות, אחוזים ניכרים! רבים רבים עמדו עלינו לכלותנו, להסיטנו מדרך האמונה, ורבים משלנו כשלו ונפלו, ורבים מסרו נפשם על ייחוד ה' - והנה, העולם כבר רחק מאד מאותה מולטי אלילות גסה, ואנו ואבותינו ובעזרת ה' לצאצאינו חלק מכל זה. דומה שהשאלה האם המאמץ היה לשוא הינה שאלה של תוהו, מפני שביחס להצבת היעד, אל המטרה שרצינו להגיע הגענו. אין לנו מטרה גדולה מזו, וכל שאר מטרותינו הרבות אינן אלא תולדות וענפים למטרה ראשית זו.

כיון שזו גם מטרתו של קדוש ברוך הוא הדרך עבורנו היא אפשרית ומנצחת - למרות הכל, כי מי שאוחז בנצח רואה את הדרך מכזה גובה שגם סלעים גדולים נדמים בעיניו כאבן לדילוג. פה גם טמון הערך הנצחי של תלמוד תורה: כי יש ללמוד איך להיות יהודי 'אברהמי' אמיתי, נצחי. אז, על ידי השרשת האחיזה בנצח בבנין הדעת של האדם, מובטח לו שכך יצוה את זרעו אחריו ללכת בדרך ה'. אכן, נצחיות זו וחתירה עיקשת זו היו אחד הגורמים המשמעותיים ביותר שייצרו כלפינו את האנטישמיות סביב דמות היהודים. הצד הנצחי, שמתגבר ושורד וחי למרות הכל מטיל מורא גדול על המין האנושי עד שדמותו של היהודי 'הקלאסי' בקריקטורות היתה של השטן בעצמו. שד. מלאך בלתי אנושי. ועם כל זאת, לעצור באמצע הדרך אין לנו יכולת, סיבה או היתר.

לא עוצרים בדרך!
ניסח זאת בחומרה רבנו הגדול הרב קוק:
"כשאנו קוראים ומכוונים בשם ד' אלהי ישראל, אנו אוהבים את שם ד', את אור ד' השוכן בנו, באומה כולה, את התורה והמצות, והדעה הולכת ומתרחבת בקרבנו פנימה, להרחיב את הרעיון, לפשט את המחשבה על פני מרחב כל. ההרגשה הפנימית, שהיא אדירה בקרבנו להעמדת קיום היהדות, נובעת מההכרה הכללית שעוד רב ממנו הדרך לגמור את אשר החלונו. התחלנו להגיד איזה דבר גדול, בינינו לבין עצמנו ובאזני העולם כולו, ולא גמרנוהו עדיין. הננו עומדים באמצע נאומנו, ולהפסיק לא נרצה ולא נוכל. לא נעזוב בשום אופן את ארחות חיינו המיוחדים ולא את שאיפותינו לשוב להבנות ולהיות לעם על אדמתנו ההיסטורית כימי עולם, - לא נוכל לעזוב את כל אלה. ואף אם אנו מגמגמים כל-כך במבטאנו על משא נפשנו אין החסרון בבהירות הרעיון ואמתתו. האמת בקרבנו חזקה היא ועשירה היא כל כך ושוטפת עלינו עד שאיננו מסוגלים עדיין להסבירה בשפה ברורה, ומשום כך לא נסוג אחור - ובהמשך הזמן יצא גם דבורנו מהגלות הכבדה שהוא כבוש בה. אמנם עד תור הזהב ההוא לא נחדל מעבודתנו המעשית והרוחנית. לרדת מעל במת ההסטוריה אפשר רק לעם אשר גמר את אשר החל, אשר הוציא את כל הכמוס עמו לאור-עולם. להתחיל ולא לגמור זהו דבר שאינו נוהג לגמרי במציאות" (אורות ע' קל"ו).

כאן מגיע העיקר: ההצלחה הזו של אברהם אבינו ובניו עד אלינו היא יציקת יסוד בבנין האמונה. לולי ההצלחה אולי היינו תלושים מהמציאות, כמו הנצרות והאיסלאם שהתהדרו בהבטחותיהן 'לכבוש את העולם' ועד היום הן קוצפות בכעס עצמי על אי מילוי ייעוד זה. אמונתנו שלנו קשורה בקשר הדוק אל המציאות כי אנו לא מרחפים מעליה. לכן הצלחת היהדות, שאמנם עולה לנו בכל כך שנאה, היא המודיעה ומבססת לעיני העולם כולו את הצלחתנו, הצלחת אבותינו והצלחת אלוקינו. לכן אותו מימוש יעדים שהחל עם אברהם אבינו נותן גם את הממשות שמגבה את האמונה, וממילא מצמיח גם את התומכות היציבות לידיעה הברורה שכל שהובטח לנו עוד יבוא עלינו ועל העולם כולו לטובה ולברכה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il