זכור! לזכור או לשכוח?

פרשת שבוע ותנ"ך
זכור

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

שלמה בן יעקב

2 דק' קריאה

אם אתה רוצה לשכוח משהו – לכאורה עליך לא לדבר עליו.
מדוע אם כך התורה גורמת לנו לדבר כל כך על עמלק? ודורשת מאיתנו להזכיר אותו מדי שנה?
כיצד מצווה התורה הקדושה באותה נשימה "זכור את אשר עשה לך עמלק", ו"תמחה את זכר עמלק"?
הרמב"ם בספר המצוות מחלק את המצווה לשתיים:
א. מצוות המלחמה בעמלק – זוהי מצוות עשה ממשית העומדת בשורה אחת עם המלכת מלך בישראל ובניין המקדש (שם, מצות עשה קפח')
ב. מצוות התודעה והזכירה, לזכור תמיד את אשר עשה לנו עמלק ו'ולהלחם' בשכחה הנגרמת באופן אנושי מהתחלפות הזמנים ומרחק ההיסטוריה:
.."היא שצונו לזכור מה שעשה לנו עמלק מהקדימו להרע לנו ושנאמר זה בכל עת ועת ונעורר הנפשות במאמרים להלחם בו ונזרז העם לשנוא אותו עד שלא תשכח המצוה ולא תחלש שנאתו ותחסר מן הנפשות עם אורך הזמן. והוא אמרו יתעלה זכור את אשר עשה לך עמלק. ולשון סיפרי זכור את אשר עשה לך בפה לא תשכח בלב. כלומר אמור מאמרים בפיך שיחייבו בנ י אדם שלא תסור שנאתו מהלבבות. ולשון ספרא זכור את אשר עשה לך עמלק יכול בלבבך כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמורה הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך." (שם, מצות עשה קפט')

אם כך, אין פרדוקס ואין סתירה. מחיית זכר עמלק באה במציאות מתוך התנגשות איתו, מתוך מלחמה, מתחת השמים.
אך מצוות התודעה היא דווקא להנציח ולזכור את העימות הנצרך מול אויבי ישראל, אויבי ה', ללמוד ולהתחנך מכך בכדי לפעול לשלימות כדרכה של תורה.
איננו עוסקים כיום במצוות המלחמה בעמלק כבימי שמואל ושאול. הגמרא מביאה במספר מקומות את המשנה (ידים ד,ד) האומרת שזיהוי הלאומים כבר אבד מאיתנו מאז ימי סנחריב מלך אשור. ובכל זאת, כל נס הפורים אותו חוגגים כל ישראל מתבסס על מלחמה בעמלק (מגילה דף ז.) וזכירתו לדורות בידי מרדכי ואסתר שהיו לאחר ימי סנחריב, אך עדיין קרובים מספיק בכדי לדעת ששנאת המן לישראל טמונה בשורשיו העמלקיים.
לעומת זאת, מצוות התודעה היא בלתי תלויה ומתקיימת, מדאורייתא, בכל תוקפה ועוזה בכל דור ודור בכל כלל ישראל מדי שבת 'זכור'.
האחרונים נחלקו אם ניתן לקיים את המצווה גם בקריאה של יום הפורים מתוך פרשת בשלח "ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים". שם מתוארת מלחמת יהושע בעמלק, כאשר משה מרים ידיו בתפילה. המלחמה מסתיימת בנצחון ישראל.
בעל "ערוך השלחן" (סימן תרפה', ה') סבור כי אין לצאת בקריאה זו ידי המצווה ומבין מהרמב"ם כי הזכירה היא דווקא בצורה בה היא מובאת בפרשת כי תצא, כפי שאנו עושים.
לכאורה דבריו תמוהים, שהרי סוף סוף גם בקריאה בפרשת בשלח אנו מזכירים את עמלק והמלחמה בו. ומדוע זכירה שכזו איננה מספיקה? יתירה מכך, הרי גם שם התורה מדברת על "מלחמה בעמלק מדור דור".

על פי דברי הרמב"ם לעיל ניתן להסביר כי הזכירה איננה רק ההזכרה ההיסטורית והבאת דוגמא אחת ממלחמת יהושע בעמלק. הזכירה צריכה לבוא כציווי ה' במקורו, המדבר באופן ישיר אל האדם מישראל ומחייב אותו להיות ולחיות בתודעה זו, שככל שהיא 'רק' זכרון, היא באה כמצוות עשה ממשית. זכירה זו נותנת תוקף למאבקים בהם אנו נתונים בכל דור ודור, כפי שראינו בימי מרדכי ואסתר.

"והימים האלה נזכרים – ונעשים" (אסתר ט')

זכור