בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • ויצא
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אשר בן חיים

"קול צופייך" גיליון 336

מעלת הצדיק

ויצא יעקב מבאר שבע - מעלת צדיק שבעיר; מעלת נותני הצדקה; מעלת הישיבה בארץ ישראל; מעלת בניית פנימייה ללומדי תורה; ויקרא את שם המקום ההוא בית אל; מדוע רימה לבן את יעקב?

undefined

הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל

כסלו תשס"ה
9 דק' קריאה
ויצא יעקב מבאר שבע - מעלת צדיק שבעיר
פרשתנו פותחת ביציאתו של יעקב אבינו מארץ ישראל לחו"ל, וכך אומרת התורה (בראשית כח, י-יא):
"וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה. וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא".

שואלים המפרשים מדוע מזכירה התורה את יציאתו של יעקב מבאר שבע, הרי כמה וכמה אנשים יצאו מעריהם ולא הוזכרו מעולם? ועל כך כותב רש"י, וז"ל:
"לא היה צריך לכתוב אלא וילך יעקב חרנה, ולמה הזכיר יציאתו, אלא מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם, שבזמן שהצדיק בעיר הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה, יצא משם פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה", עכ"ל.

מכאן אנו למדים מהי מעלתה וחשיבותה של עיר שהצדיק גר בתוכה, ועד כמה פוגעת יציאתו של הצדיק בחשיבותה ומעלתה של העיר. כי כל עוד הצדיק בעיר, אנשי העיר מתביישים ממנו או פוחדים ממנו ולא עושים ככל העולה על רוחם. כמו כן, כל עוד הצדיק בעיר, יש לעיר הגנה ושמירה, ולא יאונה לה כל רע בזכותו של הצדיק; וכפי שמספרת הגמרא (סנהדרין לז ע"א) על רבי זירא, וז"ל:
"כי נח נפשיה דרבי זירא (כשנפטר רבי זירא) אמרי עד האידנא הוה חריכא קטין שקיה (רבי זירא כּוּנָה בשם זה כי ישב מאה תעניות שלא תשלוט בו אש הגיהנם, והיה בודק את עצמו על ידי שישב בתוך תנור ולא שלטה בו האש, עד שפעם אחת נתנו בו חכמים עיניהם ונחרכו רגליו מעט) דהוה בעי עלן רחמי, השתא מאן בעי עלן רחמי הרהרו בלבייהו ועבדו תשובה" (אמרו אנשי העיר: כל עוד היה רבי זירא בחיים הוא היה מבקש רחמים על העיר, אבל משנפטר מי יבקש עלינו רחמים, ועשו תשובה).

מעלת נותני הצדקה
פרשתנו מספרת על חלומו של יעקב אבינו ע"ה (שם, יב) "וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹקִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ". ואמרו המפרשים, שהתורה רומזת כאן על מעלתה של הצדקה, כי סול"ם בגימטריא ממו"ן (136), וכן גימטריא עונ"י. מזה אנו למדים שכל אדם (ובפרט אלו שנתברכו בממון רב) יכול להתעלות עם כספו עד לשמים, ומאידך הוא גם יכול להגיע בגללו לשאול תחתית - והכל תלוי בשימוש שהוא עושה בכסף. אם מפזר מהונו לצדקה, ותומך בלומדי תורה, תומך בעניים, ביתומים ואלמנות, אז "ראשו מגיע השמימה". אבל אם הוא עוצם עיניו ומתעלם מן הצדקה, הוא עלול חלילה להגיע לשאול תחתית.

מעלת הישיבה בארץ ישראל
יעקב אבינו חולם על סולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ומלאכי אלוקים עולים ויורדים בו. ומבאר רש"י, וז"ל:
"עולים ויורדים - עולים תחלה ואחר כך יורדים, מלאכים שליווהו בארץ אין יוצאים חוצה לארץ ועלו לרקיע, וירדו מלאכי חוצה לארץ ללוותו". וכתוב "והנה ה' נצב עליו",

ומבאר רש"י: "נצב עליו - לשמרו". ולכאורה יש לשאול, מדוע היה צריך הקב"ה לשומרו, אם משום שמלאכי אר"י הלכו ונשאר בלי מלאכים עד שירדו מלאכי חו"ל, מדוע מלאכי אר"י לא המתינו עד שמלאכי חו"ל ירדו? מכאן אנו למדים כמה גדולה ועצומה מעלתה של ישיבה בארץ ישראל, ואם אדם רק חושב לרדת לחו"ל, מיד מלאכי אר"י מתרחקים ממנו, ואפילו יעקב אבינו שיצא ברשות הוריו ולדבר מצוה, לא היה מוגן כמו מי שיושב באר"י.

וידועים דברי האבן עזרא על הפסוק (בראשית לג, יט) "וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר נָטָה שָׁם אָהֳלוֹ מִיַּד בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה", וז"ל:
"חלקת השדה, חלק בשדה. והזכיר זה הכתוב להודיע כי מעלה גדולה יש לו לארץ ישראל, ומי שיש לו בה חלק, חשוב הוא כחלק עולם הבא", עכ"ל.

וישכב במקום ההוא
יעקב אבינו לא יצא מייד מארץ ישראל לכיוון חרן, אלא ישב בישיבת שם ועבר ארבע עשרה שנה (יש אומרים שהישיבה היתה בצפת) ואחר כך יצא בשליחות אמו וגם בברכת אביו יצחק, לחרן. דבר זה נלמד מהפסוק "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא", ופירש רש"י:
"וישכב במקום ההוא - לשון מיעוט באותו מקום שכב, אבל ארבע עשרה שנים ששמש בבית עבר לא שכב בלילה, שהיה עוסק בתורה".

ולכאורה, ידוע שאם אדם אינו ישן ג' לילות רצופים הוא לא יכול לחיות, ואם אדם נודר שלא ישן שלוש לילות, מלקין אותו לאלתר, וא"כ כיצד יעקב אבינו לא ישן י"ד שנים? אלא צריך לדייק בלשון רש"י שכתב "לא שכב בלילה", כלומר הוא היה מנמנם מעט בעודו יושב, כדי שיוכל מייד להתעורר ולהמשיך בלימודו ברציפות. ויש לשאול, מה למד יעקב אבינו במשך י"ד שנים, והרי לא היו כל כך הרבה ספרים כמו בימינו, ובודאי לא ספרי הרמב"ם או השו"ע? אלא, שהיו כליותיו של יעקב אבינו מלמדות אותו דברי תורה, כמו שאומרים חז"ל על אברהם ויצחק שלמדו כך את כל התורה כולה, וגם יעקב אבינו למד את כל התורה כולה במשך י"ד שנים.

מעלת בניית פנימייה ללומדי תורה
פעם הוזמנתי לחנוכת בניין פנימייה לתלמידי ישיבה, והיה עשיר גדול שהתחייב לתרום סכום הגון למבנה הפנימייה, והנה בין המוזמנים היו כמה אנשים שלעגו לאותו תורם על כך שהוא התנדב סכום נכבד לבניית פנימייה, והרי בפנימייה אין לימוד תורה ולא קדושה אלא רק ישנים בה, ומוטב היה אם השקיע את כספו במקום שבו לומדים תורה ואז תהיה לו השקעה שמניבה רווחים עצומים לעולם הבא. אני שמעתי את השיחה הנ"ל וחששתי שמא יתרפו ידי אותו נדיב ויתחרט מלתת את הכסף שהבטיח. ולכן כשדברתי אמרתי לנוכחים, רבותי, כעת התחדש לי חידוש נפלא, כתוב אצל יעקב אבינו "וישכב במקום ההוא", ואז הוא חולם על הבטחתו של הקב"ה שישמור עליו ויתן את הארץ לזרעו אחריו, מכאן אנו רואים כמה גדולה ועצומה מעלת בניית מקום לינה לבחורים שלומדים תורה, כי דוקא במצב של שכיבה ושינה התבשר יעקב בהבטחותיו של הקב"ה, מה שלא הובטח לו במשך כל י"ד השנים שהיה בבית שם ועבר כשהמית עצמו באהלה של תורה. ולא רק זה, אלא אמרו חז"ל על הפסוק "כי בא השמש" (בראשית כח, יא), אמר הקב"ה: צדיק זה בא לבית מלוני ויפטר בלא לינה, מיד שקעה החמה טרם זמנה.

וישם מראשתיו
יעקב אבינו הכין לעצמו שמירה והגנה מפני החיות הרעות שלא יזיקו לו בזמן שינתו, ולשם כך הניח אבנים מסביב לראשו, ככתוב (שם) "וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא". שואל מר דודי הרה"ג רבי יהודה צדקה זצוק"ל - ראש ישיבת 'פורת יוסף', מה התועלת בהנחת אבנים רק מסביב לראשו, והרי כל גופו חשוף והמזיקים יכולים להזיקו בשאר גופו? אלא, יעקב אבינו מלמד אותנו שכשהראש בריא, כל הגוף מוגן, אבל אם הראש לא שמור ומוגן דיו, כל הגוף בסכנה. ודבר זה הוא מוסר גדול לכל תחומי החיים, שצריך לחפש את הראש - את המנהיג והמוביל שיהיה בריא וחזק בתורה וביראת שמים, ואז מובטח ששאר המערכת תנוע בדרך ישרה ובטוחה.

לך אתננה ולזרעך
כתוב (בראשית כח, יג- יד) "והנה ה' נצב עליו ויאמר אני ה' אלקי אברהם אביך ואלקי יצחק הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך", ועוד מבטיח הקב"ה ליעקב אבינו "וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ". אומר בעל אור החיים הקדוש, הקב"ה הדגיש שאת הארץ הוא נותן דוקא לזרעו של יעקב ולא לישמעאל ולא לעשיו, ואין לשום אומה ולשון חלק וזכות כל שהיא בארץ, וז"ל:
"טעם אומרו אביך ללא צורך, גם דייק לומר אביך באברהם ולא אמר אברהם ויצחק אבותיך, נתכוין למעט עשיו מירושת אברהם ועשה יעקב הוא היורש אברהם, לא שתגיע הירושה ליצחק וממנה ירשנה יעקב, שא"כ תגיע הירושה לעשו, וחששת ישמעאל אינה כי כבר כתבתי שמשפט עבד יש לו כי ירושת אברהם ניתנה ליעקב ולא לעשו וכו', כי פשיטא שאין לו חלק ונחלה באברהם", עכ"ל.

הבטחת הקב"ה על כיבוש הארץ
הקב"ה אומר ליעקב אבינו "הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ'". שואלים המפרשים, וכי הקב"ה נתן לו רק את המקום שגופו שכב עליו, ותו לא? אלא אומר רש"י:
"קיפל הקב"ה כל ארץ ישראל תחתיו, רמז לו שתהא נוחה ליכבש לבניו", עכ"ל.

ובאמת כל מלחמות ישראל בכיבוש הארץ היו מלוות בניסים גלויים, החל מכיבוש יהושע, וכלה בכל מערכות ישראל עד ימינו אנו, והכל מכח אותה הבטחה שהבטיח הקב"ה ליעקב שתהא נוחה להכבש לבניו. ובלבד שבוטחים בקב"ה, ולא כוחי ועוצם ידי.

והיה זרעך כעפר הארץ
הקב"ה מבטיח ליעקב אבינו (שם, יד) "וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ". ויש לשאול, מדוע השוה הקב"ה את זרעו של יעקב לעפר, הרי עפר הוא דבר נמוך שכולם דורכים עליו, והיה עדיף להשוותם לכוכבי השמים מעל? אלא מעלת העפר היא, שאינו כלה לעולם, ונותן פריון לפרי האדמה וחיות לאדם מאז ומעולם, ומאידך כל מה שנבנה בידי האדם מסוגל להתמוטט ולהתפורר ולחזור לעפר - והקב"ה הבטיח ליעקב אבינו ע"ה שזרעו יהיה קיים לעולם (ועיין תוס' ברכות דף י"ז ע"א ד"ה ונפשי: "מה עפר אינו מקבל כליה לעולם, כן יהי רצון שזרעי לא יכלה לעולם, כמו שהוא אומר 'והיה זרעך כעפר הארץ").

אכן יש ה' במקום הזה
כתוב (שם, טז) "וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי". שואלים המפרשים, והרי יעקב אבינו ידע שהוא הגיע למקום שבו עברו אבותיו הקדושים? אלא, הוא לא ידע עד כמה גדולה ועצומה חשיבות המקום ההוא שעולה עד לשמים. ועל כן כשעמד על מעלת המקום, כתוב (שם, יז) "וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹקִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם".

ויקרא את שם המקום ההוא בית אל
וכתוב (שם, יט) "וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵ-ל". ועל כך אומרת הגמרא (פסחים פח ע"א):
"ואמר רבי אלעזר מאי דכתיב והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלקי יעקב וגו' אלקי יעקב ולא אלקי אברהם ויצחק? אלא לא כאברהם שכתוב בו הר, שנאמר 'אשר יאמר היום בהר ה' יראה', ולא כיצחק שכתוב בו שדה שנאמר 'ויצא יצחק לשוח בשדה', אלא כיעקב שקראו בית שנאמר 'ויקרא את שם המקום ההוא בית א-ל".

ויש להבין את כוונת הגמרא, וכי מה אכפת לן אם קראו לאותו המקום הר או שדה, ובמה נתייחד מה שיעקב אבינו קראו בית א-ל? ונ"ל הביאור שהכל היה תלוי במדרגתם של האבות. אברהם אבינו היה במדרגה רוחנית גבוהה מאוד, ועבודת ה' בדורו היתה בגדר טיפוס על הר, והיתה החובה לעבוד את ה' למרות שההתעלות היתה קשה כטיפוס על הר גבוה ורצופת מכשולים, ודורשת מאמץ רב ומתמשך. כבר בדורו של יצחק היתה ירידה רוחנית ולא יכלו לעמוד בני דורו בעבודה מאומצת כל כך ועל כן היתה עבודת ה' בדורו כיציאה לשדה, שהוא מישור ואינו רצוף מכשולים כשל הר גבוה - אבל בכל אופן היה צריך לעבוד את ה' בכל מצב כמו יציאה לשדה ששם שולט הקור העז והחום הכבד; עד שבא יעקב אבינו ע"ה והנהיג עבודת ה' בנחת ולכל דורש, ללא צורך במאמץ רב כטיפוס על הר, ללא שיידרש לעבוד בכל עת גם בקור ובחום, אלא בתוך "בית" במקום מוגן ובנעימות.

כיום בתי הכנסיות מאובזרים ונוחים, פעם היו מקומות הישיבה בבתי הכנסת חצובים באבן כמו שנמצא בבית כנסת האר"י בצפת, אבל בימינו המושבים מרופדים ויש מיזוג אויר, כך שאין ליצר הרע שום אמתלא למנוע את האדם מלבא ולהתפלל, והכל בזכות יעקב אבינו שאמר "בית אלקים" (ואמר הקב"ה אתה קראת לו "בית אלקים" ואני אקרא לו "בית המקדש").

והאבן הזאת אשר שמתי מצבה
יעקב אבינו יוצק שמן על האבן ששם מראשותיו, ואומר (שם, כב) "וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹקִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ". ומתרגם אונקלוס:
"ואבנא הדא דשויתי קמא תהי די אהי פלח עלה קדם ה' וכל דתתין לי חד מן עשרא אפרשניה קדמך".

מכאן שלא הניח אנדרטה כמו שעושים היום בכמה מקומות, אלא הטביע קדושה עצומה באבן שהניח מראשותיו עד שעתידה אותה האבן להיות מקור לתפלה לכל עם ישראל. ובתרגום יונתן בן עוזיאל מוסיף ביתר ביאור, וז"ל:
"וְאַבְנָא הָדָא דִשַׁוִיתִי קָמָא תְּהֵי מְסַדְרָא בְּבֵי מוּקְדְשָׁא דַה' וִיהוֹן דָרַיָא פַּלְחִין עֲלָהּ לִשְׁמָא דַה' וְכָל דְתִתֵּן לִי חַד מִן עַסְרָא אַפְרְשִׁינֵיהּ קֳדָמָךְ".

כלומר, אותה אבן תהיה לבית המקדש שבו עתידים עם ישראל להתפלל ולהקריב קרבנות עליה.

הכי אחי אתה
כשלבן פוגש את יעקב, הוא מסכם אתו את תנאי השכר, וכתוב (שם, כט, יד) "וַיֹּאמֶר לוֹ לָבָן אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה וַיֵּשֶׁב עִמּוֹ חֹדֶשׁ יָמִים. וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב הֲכִי אָחִי אַתָּה וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם הַגִּידָה לִּי מַה מַּשְׂכֻּרְתֶּךָ". ויש להבין, ממה חשש לבן שרצה כל כך לפרט את המשכורת שיתן ליעקב? ועוד, אדרבה היה לו לשתוק, כי יעקב מעצמו לא ביקש דבר?

אלא מבאר בעל אור החיים הקדוש, אמר לבן ליעקב אחי אתה ברמאות, והוא חשש שמא ירמהו על פי דין, וז"ל:
"אכן שפתותיו מיללו כי לא בא אלא להמעיט משכרו של יעקב, והוא על דרך מה שכתב הרמב"ם שכל שלא התנה הרועה עם בעל הבית, יטול שכרו בחלק הפקדון שליש הריוח ובעגלים וסייחים ב' שלישים. לזה חש לבן כי טעמו של יעקב שלא בירר שדעתו ליטול שליש בגדולים וב' שלישים בעגלים וגו', ויחרד הרמאי על הדבר. והן אמת, אם היה יעקב כאחד הסכלים לא יקפיד עליו שנתכוין לזה אז או שיתן דעתו אחר כך ויעלים לבן עיניו ממנו לעובדו חינם, אלא למה שקדם לו שהודיעו שיערים גם הוא עם הערום לזה רצה לגלות והוא אומר הכי אחי אתה ערום כמותי כדרך אומרו אחי אביה הוא וכמו שנודע לו ממעשיו אשר ספר לו ועבדתני חינם וכו' וכל תנאי שבממון קיים", עכ"ל.

כלומר, כששוכרים רועה, אינו יכול לבקש אחרי עבודתו מחיר מופקע, אלא בודקים מה המחיר המקובל בקרב אנשי העיר (כך גם לדוגמא אם שכר אדם סייד לצבוע לו את הבית ואחרי כן ביקש מחיר מופקע, לא יתנו לו אלא כפי שמקובל בשוק). וחשש לבן שמא יעקב יפקיע מחיר, ועל כן קבע עימו שמשכורתו תהיה לפי המחיר המקובל בשוק או אפילו פחות.

ומיהו, כל זה לא היה אלא מפני שלבן היה ריק מתורה וחשב שכל העולם רמאים כמותו, אבל מי שלומד תורה לא מגיע לחשבונות שכאלה, "והולך בתום ילך בטח" (משלי י, ט).

מדוע רימה לבן את יעקב
כשביקש יעקב מלבן לתת לו את רחל בתו לאשה, אמר לו לבן (בראשית כט, יט) "טוֹב תִּתִּי אֹתָהּ לָךְ מִתִּתִּי אֹתָהּ לְאִישׁ אַחֵר שְׁבָה עִמָּדִי". אבל לבן שהיה רמאי במהותו לא נתן לו את רחל אלא את לאה. ואומר בעל הבא"ח, כל אותו לילה שעשו משתה רצו המשתתפים ובני המקום להזהיר את יעקב מכוונותיו של לבן, והיו שרים כל הלילה ורומזים לו בשירה "ליילה היילייאה", והתכוונו לומר "היא לאה, היא לאה!!", אבל יעקב אבינו לא שם לב לדברים. ראה לבן שרוצים לקלקל את מזימתו, ועל כן לקח מכל המשתתפים את מעיליהם בעירבון, ואמר שכל מי שיגלה, יפסיד את מעילו. שאלו אותו מדוע הוא עושה כך? ואמר להם לבן, כשיגלה יעקב שהוא קיבל את לאה הוא ירצה להמשיך לעבוד אצלי עוד כמה שנים בשביל לקבל את רחל, ולזאת אני חותר. ועוד שאלו אותו, מהי המעלה שמצא ביעקב אבינו שהוא כל כך חפץ בו? ואמר להם לבן, שכל אותם השנים שעבד יעקב אצלו התברכו המים ועלו לקראתו, והיתה לו ברכה עצומה בצאנו, וגם היתה ברכה ושפע לאנשי המקום, ועל כן אינו מוכן לוותר עליו.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il