בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • שיעורים נוספים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

חנה בת חיים

כי ייפלא ממך דבר... וקמת ועלית

בעקבות הנסיגה הנוראה מנחלת אבות שני ערכים, שתי מצוות מתנגשות, איזו מהן תכריע? מי בידו להכריע בסוגיה זו?

undefined

הרה"ג חיים שטיינר

כסלו התשס"ו
5 דק' קריאה
לא בשמים היא
"רבי אומר... הווי זהיר במצווה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות..." (אבות ב, א). מדברי רבי מוכח, שאין להעדיף קיומה של מצווה אחת על-פני חברתה, ובכולן עלינו להיות זהירים. ואולם, עם כל זה, לפעמים אנו עומדים בפני מצבים שקיומה של מצווה אחת עלול לדחות קיומה של מצווה אחרת, ועלינו להכריע מה יידחה מפני מה. בדברי חז"ל ובדברי רבותינו יש הדרכה כיצד יש לנהוג בנסיבות כאלה.

לפני מתן תורה אנו רואים שלפעמים אף עברו עבירה כדי לקיים מצווה. לדוגמה: יעקב אבינו נשא שתי אחיות; עמרם נשא את דודתו.

על-כך הסביר "נפש החיים" (שער א, כא) שהאבות הקדושים, בטוהר שכלם, השיגו את "התיקונים הנוראים הנעשים בכל מצווה, בהעולמות וכוחות העליונים ותחתונים, והפגמים הגדולים והחורבן וההריסה חס ושלום, שיגרמו בהם אם לא יקיימום... וזה אחד מהטעמים שלא ניתנה תורה לנח והאבות הקדושים, שאם היתה ניתנת להם, לא היה יעקב רשאי לישא שתי אחיות" וכו'.

ואולם ממתן תורה אין אנו רשאים עוד ללכת בדרך זו, וכך כתב (נפש החיים שער א', פרק כב'):
"ומשבא משה והורידה (את התורה) לארץ - לא בשמים היא, ולבל יתחכם האדם הגדול שהשגתו מרובה, לומר אנוכי הרואה סוד... שראויים לי לפי שורש נשמתי... לעבור על איזה מצווה, או לדחות שום פרט מפרטי המעשה... אף דקדוק אחד מדברי סופרים... ועדיין כשהיתה נבואה בישראל, היה נביא רשאי לחדש דבר להוראת שעה בלבד... ומעת שבעוונותינו פסקה נבואה מישראל - אף אם יתאספו כל חכמי ישראל... לשנות איזה פרט... לא נאבה ולא נשמע להם... ועדיין בימי התלמוד היו רשאים לחדש מצוות דרבנן כשמצאו סמך מהתורה, כגון נרות חנוכה... וכאשר נחתם התלמוד הקדוש - אנו אין לנו אלא לשמוע ולעשות ככל הכתוב בתורה הקדושה שבכתב ושבעל-פה... בלי נטות מהם נטייה כל דהו".

עת לעשות לה' - הפרו תורתך?
הנה, למרות האמור כאן שאחרי חז"ל אין לשנות כלום בתורה, יש מצבים בעייתיים שיש להכריע בהם. במסכת שבת ד ע"א עוסקת הסוגיה בעניין המדביק פת בתנור בשבת, שאם הפת תיאפה יתחייב המדביק משום אופה, ושואלת הגמרא האם מותר לאדם לרדות את הפת ולעבור על איסור דרבנן כדי להציל את חברו.

רב ששת אומר: וכי אומרים לו לאדם חטא, כדי שיזכה חברך? התוספות שם מפרטים מקומות מקבילים שבהם מותר לאדם לחטוא כדי שיזכה חברו, כגון כשהוא הגורם שהכשיל את חברו, או במצווה דרבים, ועוד. כללים אלה נמצאים בגמרא ובפוסקים. לאורך כל הדורות דנו רבותינו באין-ספור מקרים כאלה (עיין בספרו המצוין של הרב נחום רקובר "המטרה מקדשת את האמצעים").

מי בעל הסמכות להכריע, כאשר יש ניגוד בין ערכים שונים?
בשו"ת "נודע ביהודה" כתב (תניינא, אבן-העזר לז):
"יצא לנו מזה, דהיכא דלא מצינו בפירוש בחכמי התלמוד, לא אמרינן 'חטא כדי שיזכה חברך', אפילו אם האיסור הוא מדרבנן".
ועיין בדברי המאירי בסנהדרין יז ע"א, בשם גדולי המפרשים, שעניינים אלה "ננעלו בפני רוב בני אדם, ואין ראוי לכך אלא מופלג בדורו, בידיעה, בחריפות ופלפול מיושב, ודעה מיושבת". ובספר "כפות תמרים" (מסכת סוכה לד) - "דאינו יכול להקל משום 'עת לעשות לה'', אלא גדול הדור, שאין למעלה הימנו, כגון רשב"ג שהיה נשיא..."

ובשו"ת "שרידי אש" ב', ח' כתב:
"ובוודאי שדבר זה נמסר רק לחז"ל להכריע מתי הוא ה'עת לעשות', ומה מותר להפר, ולא נמסר לכל אדם לעשות מעשה בשביל שהוא יודע שיש כאן עת לעשות".

ומוסיף - בעניין שירה מעורבת לגברים ונשים - שבדבר שהוא מידת חסידות, ויש שמקילים בו - רק בזה ניתן להקל כדי שלא תישכח תורה מישראל. (עיין שם, שכתב דברים מדויקים מאד, ולצערנו יש שהשתמשו בדבריו באופן מסולף להתיר חינוך מעורב ח"ו).

וכן כתב מרן הגר"א שפירא שליט"א (תחומין חלק ה):
"ויש שעבירה נדחית מפני מצווה אחרת, אך אלו מקרים נדירים שמסורים לשיקול דעתם של גדולי האומה ; אין לו לאדם לפסוק לעצמו בעניינים מורכבים אלה, ובפרט הנוגעים לכלל ישראל, אלא חייב לשאול דעת רבנים גדולים שמקובלים באומה , ועיין בארחות חיים (לר' חיים מוולוז'ין) סימן קלב, מה שכתב על 'עבירה לשמה', שלא שייכת בזמן הזה".

סירוב פקודה המנוגדת להלכה
גם בימינו קבעו גדולי הדור, שיש לסרב למלא פקודה המנוגדת להלכה (על-פי הגמרא והרמב"ם שפסקו כן, ויש תקדימים רבים במקורות לכך), גם אם יש אומרים, שהדבר יחליש ח"ו את הצבא, וכדומה. פסק הלכה זה פורסם ברבים, וחתמו עליו מרנן ורבנן: הגר"א שפירא שליט"א, הגר"מ אליהו שליט"א, ובעבר חתמו על פסק דומה גם הגר"ש גורן זצ"ל, הגרמ"צ נריה זצ"ל וגדולים נוספים מהשורה הראשונה של גדולי הדור. גם מרן הגאון ר' צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, במאמרו הנקרא "לא תגורו", כתב שכל איש צבא בישראל חייב לעכב נסיגה בארץ-ישראל. קשה מאוד מאוד להבין, כיצד קמים אנשים, חלקם רבנים, ומפרסמים דברים הפוכים. יש ברוך ה' תלמידי-חכמים הזוכים להשיב תשובות רבות לשואלים רבים - בכתב ובעל-פה, גם בשידורים ברדיו וכדומה - ותשובותיהם נפלאות ונכונות, אבל מספר הפניות של הציבור הרחב אליהם אינו קובע את מקומם במדרג הגדולים. בסנהדרין כיהנו גדולים מאוד וישבו לפניהם שורות שורות של תלמידי-חכמים לפי מעלתם בתורה. כיצד מדרגים את גדולי האומה? אלא אותם תלמידי-חכמים גדולים, אשר גדולי ישראל מתייעצים אתם, שואלים אותם, ומקבלים את דעתם - הם הם גדולי האומה. הגדולים המיוחדים, אשר דייני ישראל¬, רבני ערים וראשי ישיבות מתייעצים אתם בעניינים הכבדים של פתרון בעיות של עגונות ובשאלות המסובכות והקשות של הדור, ויש בהם שזכו למשא-ומתן של הלכה עם הגר"מ פיינשטיין זצ"ל, והחזון איש זצ"ל, והגר"א הרצוג זצ"ל והגרב"צ עוזיאל זצ"ל ועוד כיוצא בהם - הם הם גדולי האומה.

כמובן שיש אפשרות גם לרבנים שאינם גדולי הדור לדון לפני גדולי הדור, להתווכח ולהילחם במלחמתה של תורה, אבל ההכרעה הסופית נתונה רק לגדולים, ועל פיהם יישק כל דבר. בכך עלינו לחזק את עצמנו ואת תלמידינו.

משנאיך ה' אשנא
שמענו פעם מפי מורנו ורבנו הגרש"ז אוירבך זצ"ל, שיש מצווה לקרוא את הספרים "אגרות לראיה", וללמוד איך התייחסו גאוני הדורות האחרונים למרן הרב זצ"ל. הם ראו בו את הגאון שבדורותינו, גם אם היו ביניהם שהתנגדו לקרבתו לציונות וכו'.

את דברי מרן הרב זצ"ל יש ללמוד לעומק ולרוחב בשלמותם, לפעמים נדמה, שתולים בו כל מיני הדרכות שאינן נכונות בהתייחסותו לציבור שעדיין איננו שלם בקיום תורה ומצוות. הרב בעצמו כתב באגרת תקנ"ה: "והשם יתברך יודע, שלא את כל הפושעים אני מקרב, כי אם אותם שאני מרגיש, שכח סגולי גדול מונח בפנימיותם... ועל אותם שכבר איבדו גם את הסגולה הפנימית שלהם לגמרי אמר דוד המלך עליו השלום 'הלא משנאיך ה' אשנא'"... ועיין גם בספר "גנזי הראיה" חלק ו', שיש מצבים של שנאה ראשונית, ובשלבים מאוחרים יותר תבוא ההבחנה בין הצד הטוב לצד הרע.

בוודאי ובוודאי שאסור לחבק את עובר העבירה בשעת העבירה, ובוודאי שאין לסייע לו בביצוע העבירה, כמו שראינו לצערנו תופעות כאלה, תוך כדי הפשע הנורא של פינוי יישובים בארץ-ישראל והריסתם האכזרית.

נוסף על הפן ההלכתי, צריך לדעת שהחיבוק של חייל העוקר אדם מביתו הוא תופעה לא טבעית. וכתב הרב בשמונה קבצים (א, קמ) שיש "צד בריא בהיכרות הטבעית, ברגשות הטבעיים ובחושים הטבעיים..." כמובן שאין להשתמש בפעולות אלימות אקטיביות, אלא כמו שהורנו מרן הרב צבי יהודה זצ"ל, בהיותו בן למעלה מ-80, כשלקח חלק בהתנחלות הראשונה באלון-מורה, הוא נאחז בגדר, ואמר לאלוף הפיקוד: יש דין 'ייהרג ואל יעבור' על כיבוש ארץ-ישראל, וגם אם תירה בי - לא אזוז מפה. הוא לא היה מוכן לקבל את אלוף הפיקוד לשיחה בעקבות מעשה הפינוי, וגער בקצינים המפנים.

עלינו לנהוג כמו שהורנו רבינו בהתנהגותו המעשית, וגם במכתבים הרבים ובכרוזים שכתב בהתנגדותו לפינוי כלשהוא בארץ-ישראל. מעולם לא טען טיעונים ביטחוניים, אלא חזר ושינן את איסורי התורה של "לא תחנם", "והארץ לא תמכר לצמיתות", והחיוב של מצוות עשה של כיבוש ארץ-ישראל, השקולה כנגד כל המצוות שבתורה.

דרכו זו הוכיחה את עצמה בשינוי עצום של מפת ארץ-ישראל, בהתנחלות ענפה בכל חלקי יש"ע והגולן, וברבבות יהודים, כן ירבו, שהקימו עשרות יישובים, ישיבות ומפעלים, בתוך תקופה קצרה ביותר, ובעז"ה יהיה זה מפעל בלתי הפיך.

--------------
באדיבות תנועת "קוממיות". להזמנת חוברת המאמרים 9709881 02.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il