הרהורים בעקבות הפוסט של יובל דיין

בפרשתנו נאמר "זאת התורה אדם כי ימות באהל". רבי נתן מברסלב זיע"א (ליקוטי הלכות בשר וחלב, ה) מסביר בפירושו על הפסוק, שהכוונה לאהלו של יעקב אבינו שנאמר עליו "ויעקב איש תם יושב אהלים", ודרשו חז"ל על כך (בראשית רבה, סג) שלמד תורה באהלו של שם ועבר.

על רבקה אמנו, אימו של יעקב, נאמר (בראשית כה, כב) "ויתרוצצו הבנים בקרבה, ותלך לדרוש את ה'". כותב רש"י: "כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר יעקב רץ ומפרכס לצאת, עוברת על פתחי עבודת אלילים עשיו מפרכס לצאת".

מסופר על רבנו נחמן מברסלב זיע"א (אבניה ברזל, ל"ח): "פעם אחת היה בחתונה, והיה שם בדחן שהחליף את בגדיו פעם של רבי, ופעם של – להבדיל אלף הבדלות – כומר. אז אמר רבינו זצוק"ל: 'האט איז מען א מלאך, האט איז מען א גלח'. לאמור: כך הוא האדם, הנה הוא מלאך, והנה הוא כומר רח"ל".

עלול יהודי לחשוב שהוא שקרן או צבוע, שפעם הוא בוער לה', מתפלל ולומד, ולאחר מכן הוא כביכול הופך להיות ישות אחרת שרחוקה ממה שהיה לפני כן.

עונה על כך בעל 'הנתיבות שלום' זיע"א (תולדות), שלכל אחד בתוכו יש נפש בהמית ונפש אלוקית. לכל אדם יש מלחמה ארוכה ומתמשכת בין הטוב לרע, לכל יהודי יש את ה'ויתרוצצו' שלו- יצר הרע שמושך אותו לדברים נמוכים ושפלים, ויצר טוב שמושך אותו לקרבת ה' ולמעלות רוחניות. ועל האדם לא להתפעל מכך, אלא לקבל את עצמו, להבין שכך ברא אותו הקב"ה על מנת שיתמודד, ילחם וינצח, ואם יצרו גבר עליו, יקום וימשיך בעבודת בוראו ויתקן מעשיו.

רבי נתן מסביר באופן עמוק (ליקוטי הלכות פסח, ט) שרוב רובם שעזבו את דרך התורה, לא מפני שהם כופרים במציאותו של בורא עולם, אלא מכיוון שאינם יכולים לחיות בשלום עם המתח והשוני שיש בתוכם, כי 'אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי'.

הם מרגישים צבועים ושקרנים מול העולם, שהנה הסביבה רואה אותם בעין טובה ויפה- מתפללים, לומדים תורה, יש להם מראה של יהודי ירא שמים וכו', ואינם יודעים את אשר מתרחש בתוכם ומחשבתם, לכן רוצים ללכת על פי ה'אמת', ולהסיר מעליהם כל סממן 'דתי' כדי שהפנימיות והחיצוניות שלהם יהיו שווים.

אבל, האמת היא שצריכים אנו ללמוד ממעשה רבקה אמנו- "ותלך לדרוש את ה'", היינו המאבק הפנימי לא נועד להרחיק אותנו מה' יתברך, אלא להיפך, דווקא המקום של המתח והחיכוך מולידים אש שהיא התקרבות ותפילה לה', כפי שמסביר הרמב"ן שדרישה היא לשון תפילה.

רש"י מסביר 'ותלך לדרוש את ה'', שהכוונה היא "שיגיד לה מה יהיה בסופה". ר' נתן מספר (שיחות הר"ן סימן רפו) שכשרבנו ציווה עליו להתחיל לקרב יהודים תחת כנפי השכינה, אמר לו ר' נחמן תאמר להם רק מילה אחת- 'מה':

"פעם אחת אמר לי בזו הלשון: די שמוסט זיך יא מיט מענטשין, קענסטי זייא צו פרעגן וואס. ואמר תיבה זאת "וואס" ('מה' באידיש) בהמשכה ובקול גדול מעמק הלב. כלומר שראוי לשאול לבני אדם שאין חושבין על אחריתם: 'מה'.

כלומר, לאחר כל הסכסוכים והבלבולים והמניעות והטענות ואמתלאות של שטות והבל שיש לרב בני אדם תרוצים של שקר על שרחוקים מהשם יתברך, אף על פי כן סוף כל סוף מה יהיה ממך, מה תעשה באחריתך ומה תשיב שלחך דבר. ומה אתה חושב, וכי אין אתה יודע שאתה גר בארץ הזאת וכל ימי שנותינו הבל וריק כצל עובר וכענן כלה וכו'.

וכל זה אדם יודע היטב. ואם כן מה אתה חושב. שים לבך לדברים האלה היטב, והכניסם היטב בעמק לבך ואל תשליכם אחרי גוך. הפך בהם והפך בהם למען תהיה לך נפשך לשלל".

רבי נתן מפרש (לקוטי הלכות אשות, ד) את הנאמר על אברהם אבינו בתורה (בראשית יח, א) "וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האהל כחום היום", שבשביל לזכות לדרגה של 'וירא אליו ה''- כלומר, השגת וקרבת אלוקות, על האדם לעבור דרך 'והוא יושב פתח האהל כחום היום'.

לכל אדם בחייו יש עליות וירידות, יש מצבים של 'מוחין דגדלות'- שהכל בהיר וברור בעבודת ה', והוא פועל ועושה כנדרש ממנו מתוך בחירה ושמחה ואוהב את מצבו הרוחני. ויש מצבים של 'מוחין דקטנות'- היצר של האדם מבלבל ומטיל ספקות באמונה שלו באלוקיו, יהודי מרגיש שאין לו מקום ביהדות ושואל איזה טעם וערך יש למעשיו.

ובאמת ברגעים של 'מוחין דקטנות', שהאדם חושב שאינו רצוי לפני המקום, יש סכנה שהוא יחפש חיות וחשק במקומות זרים שנדמה לו ששם יזכה במשמעות ואור בחייו.

אבל באמת, האדם חייב להיות איש חיל, שיהיה חזק ותקיף בדעתו שכל עוד נשמתו בו, לא יעזוב את הקב"ה לעולם יהיה מה שיהיה, כי כל גדלותו של האדם נמדדת בכך שעל אף שיצרו מתגבר עליו בחמימות אש התאוות, אינו עוזב את מקומו ואינו נסוג אחורה.

וזה לשונו הקדוש: "אבל מי שאינו רוצה להטעות את עצמו, וחושב על תכליתו הנצחי באמת, אינו שב לאחור בשום אופן בעולם, יהיה איך שיהיה. רק הוא יושב וממתין ומתעכב אצל הפתח ימים רבים כמה שיהיה, ואף על פי שאין מניחין אותו לכנוס לתוך הפתח, וחום היום לוהט אותו מאד, אף על פי כן אינו מניח את מקומו ויושב ומתעכב אצל הפתח האהל של הצדיקים והכשרים עד ירוחם מן השמים, בבחינת 'והוא יושב פתח האהל כחום היום' כנ"ל".

לסיום, ברצוני להביא דוגמא שתמחיש את הפסוק "אדם כי ימות באהל", מתוך ההקדמה של הרב הקדוש רבי יצחק אייזיק יהודה יחיאל ספרין מקומרנא זיע"א, לפירושו 'היכל הברכה' על התורה:

"העני הזה המדוכא, בריה שפילה ואפילה נידוש בעקב. 'אלף טעם מיתה' טעמתי בעולם הזה, וצרות רבות ועניות ודחקות ודלות ובזיונות רבות וטילטול וצער וגלות, עד שנעשיתי כעפר לדוש".

וכל זה לומר ללומד בספריו, דע לך שכל מה שאתה עומד לקרוא בספרי, הגיע אחר עמל ויגיעה של שנים. ורק בזכות שהחזקתי מעמד זכיתי למה שזכיתי:

"עד שנפתחו לי מן השמים השגה עצומה ביחודים הקדושים וברזי התורה לבאר רזי התורה ומצוותיה, הקב"ה ברחמיו ובחסדיו מאיר עלי מאורו ומזיוו ומהדרו בתורה ובמצוות אור מופלא ממש, טעם עולם הבא, לא ישוער ולא יסופר, עד שנעשיתי ממש ממש בריה חדשה, והתפלין מאירין עלי כאור שבעת הימים, ואין לי שום הרגשה עוד משום ענין, ונתרחבה דעתי בלב שמח".