המקרה בקצרה:
זוג רכש דירה 'על הנייר' מחברה, הזוג שילם שני תשלומים, וכשהגיע מועדו של התשלום השלישי (14%) הוא איחר בכשנה וחצי בתשלום. לאחר שנה וחצי שילם כ-50% מערך הדירה. בשנת 2017 הזוג ניסה לבדוק אפשרות למכירת דירתם, אך דבר זה לא צלח. בזמן הדיון הדירה נמסרה לזוג אף שמועד המסירה כבר עבר.
התובעים מבקשים: א. פיצוי על איחור במסירת הדירה - 72 אלף ₪, ועוד 10% מערך הדירה שנקבע כפיצוי על הפרה יסודית.
בנוסף, דרשו התובעים שבית הדין יקבע כי הסכמתם בחוזה לתוספת של יחידות דיור היא סעיף מקפח בחוזה אחיד.
לטענת הנתבעת היא לא חייבת לשלם עבור האיחור במסירה, משום שתנאי למסירה בזמן היה עמידה בלוח התשלומים, מה שלא נעשה על ידי התובעים.

הלכה פסוקה (259)

רבנים שונים

add_alert

237 - שוכר שהשאיר חפצים במחסן לאחר פינויו

238 - איחור בתשלום לקבלן מצדיק איחור במסירת הדירה

239 - על מי נטל הראייה כאשר משכיר מחזיק בשיקים של השוכר

טען עוד

פסק הדין בקצרה:
התביעה לפיצוי נדחית, ונקבע מועד מסירה מחייב לדירה, במידה והנתבעת תאחר במסירת הדירה התובעים יהיו זכאים לפיצוי. התביעה לביטול ההסכמה לתוספת קומות- מתקבלת.

נימוקים בקצרה:
א. האם איחור בתשלום פוטר מפיצוי על איחור במסירה
מהחוזה עולה שאיחור בתשלום אחד מהתשלומים גורר אחריו פטור מפיצוי על איחור במסירה, לכן תאריך המסירה נדחה בשנה וחצי כזמן האיחור בתשלום לחברה הנתבעת.

ב. האם ניתן לדרוש העברה לחשבון נאמנות של כספים לפני התקדמות בבנייה?
חוק המכר (דירות) קובע שאסור למוכר לקבל יותר מ-7% מערך הדירה מבלי שעשה פעולות להבטחת הכסף, כמו רישום הערת אזהרה או ערבות בנקאית, במקרה דנן הדברים לא נעשו, אולם התביעה היתה שהתובעים יעבירו את הכסף לחשבון נאמנות.
במצב זה עולות כמה שאלות:
תוקפו של חוק המכר (דירות)– חוק המכר הינו בעל תוקף לפי ההלכה משום דינא דמלכותא דינא, ומשום שהם חוקים לטובת בני המדינה, ואילו באו לידינו גם אנחנו היינו מתקנים אותם (חתם סופר ה, מד והרב אלישיב בפד"ר ו עמ' 382 לגבי טאבו) וכ"כ בשו"ת אגרות משה (ב, סב) שאדם שחותם סתם, חותם על דעת חוקי המלכות, וצריך להתנות במפורש על מנת לסטות מהם. בחוק המכר נקבע שאין להתנות עליו ולהפחית את הקנסות שבו, ובית הדין סבור (כדברי העטרת דבורה חלק ב עמ' 945-946) שקביעה זו תקפה גם לפי ההלכה, ולכן לא ניתן להתנות ולשנות מחוק זה.
פרשנות חוק המכר (דירות)– אולם, בית הדין קבע כי לפי לשון החוק האיסור חל על העברת הכספים למוכר ולא לחשבון נאמנות. בית הדין התכתב עם הממונה במשרד השיכון על חוק המכר, שכתב שלדעתו אין להעביר כספים לחשבון נאמנות במקרה כזה, אמנם דעת קודמו חלוקה עליו. בית הדין הבהיר שאינו מחויב לפרשנות של הממונה, ובמקרה של ספק ידה של הנתבעת על העליונה, משום המוציא מחבירו עליו הראייה, וכן בספק בתקנה מעמידים על דין תורה.
בכל מקרה אין בכך הצדקה לאיחור בתשלום לאחר שהתקיימו התנאים לפי חוק המכר.

ג. תוקפה של ההסכמה לתוספות יח"ד לאור חוק החוזים האחידים
בית הדין קבע שחוק החוזים האחידים תקף לפי ההלכה. זאת, למרות שההלכה הפסוקה היא שאדם החתום על חוזה לא יכול לומר שלא הבין על מה הוא חתום (שו"ע מה, ג, וסא, יג) למעט מקרים דלהלן:
א. אם מופיע בחוזה סעיף לא צפוי (כנסת הגדולה חו"מ קמז, והגרז"ן בתחומין ד, 342 והלאה).
ב. בשטר שנוסח על ידי צד אחד (שו"ת מהריא"ז ענזיל מט ופד"ר ירושלים ב, רכה).
יש לציין כי לא כל הגבלת התנגדות של רוכשים היא לא סבירה, אבל במקרה זה שבו הנתבעת החתימה את התובעים על כך שאין להם רשות להתנגד לשום דבר שייעשה במתחם, מדובר בתנאי מקפח, ולכן הוא בטל.