בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • בבא מציעא
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

שלמה בן יעקב

דף לד

"לא שילם שילם ממש"

undefined

הרב עזרא כהן

אלול תשע"ט
5 דק' קריאה
ר' יוחנן מחדש שהדין שהשומר קונה את הכפל הוא לאו דווקא כששילם, אלא גם אם אמר שרוצה לשלם. הגמרא מקשה על דבריו מדברי המשנה, שמשמע ממנה שצריך לשלם ממש, אך למסקנה נראה שמהמשנה לא ניתן להסיק שום דבר, היות והרישא והסיפא סותרות זו את זו.
לאחר מכן מחדש רב פפא שגם אם השומר מחייב את עצמו לשלם מצד הדין ("פשעתי"), יזכה בכפל. אולם בשואל שיכול לפטור עצמו רק במתה מחמת מלאכה ישנן 3 דעות. לל"ק ברב פפא מתה מחמת מלאכה לא שכיח ולא יזכה בכפל אם אומר שישלם (כך לפי גרסת רש"י ותוס', אולם לפי גרסת ר"ח אף אם שילם ממש לא יזכה בכפל). לפי ל"ב ברב פפא כשאומר שישלם יזכה בכפל כיוון שיכול לפטור עצמו בטענת מתה מחמת מלאכה. לפי רב זביד רק כאשר ישלם יזכה בכפל, היות וכל הנאה שלו, הוא צריך לתת הרבה יותר תמורה למשאיל, ואינו יכול להסתפק בהבטחה שישלם כדי לזכות בכפל, אלא עליו לשלם בפעל, כדי שיהיה הדבר נחשב תמורה נאותה.
לפי ל"ק ברב פפא הסברא היא שמתה מחמת מלאכה לא שכיחא. יש להבין טענה זו. מדוע זה מוגדר כמציאות שאינה שכיחה? הרי בפעל כל שומר יכול לטעון טענה זו ב-100% מהמקרים, וזה לא רלוונטי אם במציאות הדבר שכיח או לא. מעבר לכך, גם אם נגדיר זאת כדבר לא שכיח – מה זה משנה? עצם זה שהשומר לא פטר עצמו בטענה זו אלא התחייב לשלם, אמורה לזכות אותו בכפל לכאורה? המיגו שייך גם אם זה לא שכיח.
צריך לומר שבאופן בסיסי אדם נותן את חפציו לפקדון אצל אדם שהוא סומך עליו, ולא מעלה בדעתו שירמה אותו. הוא כן מעלה בדעתו שיש מקרים שבהם השומר יהיה פטור מצד הדין, ולכן מוכן מראש להקנות לו את הכפל אם השומר יחייב עצמו בכל אופן (או אם יתחייב, אך לא יטריח אותו בבית דין בשל כך). אך בשואל, היות ומציאות הפטור לא שכיחה, ואינו חושש שהשומר ירמה אותו ויטען כך סתם, אינו מעלה בדעתו להקנות לו את הכפל כלל, אפילו לא במקרה שמודה ומתחייב ואינו מטריח אותו בבית דין, היות ומלכתחילה יודע שבכל צד שלא יהיה – השומר יהיה חייב לשלם לו את דמיה, אז כאן אינו מעלה בדעתו כלל את הקנאת הכפל. סברא זו מובאת ברשב"א בדף לג:
מפקיד דמקנא כפילא לכל דמשלם ליה ולא מטרח ליה לבי דינא, לכולהו שומרים קא יהיב דעתיה לאקנוייה בשעת מסירה, בין שנגנבה באונס או בפשיעה, כיון דשייכי בהו צדדין דאי בעי פטרי בהו נפשייהו, והילכך גמר דעתיה לאקנויי לה כל היכא דלא מטרחו ליה לבי דינא, בין שיאמר פשעתי בה בין שיאמר נגנבה, והוא הדין נמי להיכא דאיכא עדים שפשע ביה ונגנבה, דמעיקרא גמר ואקני ליה כל זמן דלא אטרחיה לבי דינא, הואיל ואיכא בהו צד פטור, דאי בעי פטרי בהו נפשייהו, אבל בשואל דלית ליה אנפא למפטר ביה נפשיה חוץ ממתה מחמת מלאכה ולא שכיחא, לא אסיק אדעתיה לאקנויי ביה מעיקרא. ודאסיקנא דאפילו בשואל נמי היכא דשלם ממש, מקני ליה כפילא.
לפי זה תמיהתו של ר"ח במקומה – היות וטעמו של רב פפא הוא משום שהדבר לא שכיח, ולפי דברי הרשב"א המפקיד לא מעלה על דעתו כלל להקנות לו את הכפל, מדוע במקרה ששילם הדין שונה וכן יקנה את הכפל? לפי רב זביד שחילק בתמורה שנותן השומר למפקיד, הדבר מובן שיש חילוק אם שילם בפעל או רק אמר שישלם, אך אם הסברא היא מצד שטענת הפטור לא שכיחא ולכן לא זוכה בכפל, מה זה משנה אם שילם?
ר"ח הסביר אחרת מה מפריע בכך שמתה מחמת מלאכה לא שכיחא. לפי ר"ח, היות והפרה נגנבה וגופתה לא נמצאת כאן, השומר אינו יכול בכלל לטעון שמתה מחמת מלאכה. ולפי פירוש זה "לא שכיחא" – פירושו לא מצויה כאן. גם לפי פירוש לא אמור להיות חילוק בין אמר לבין שילם בפעל, ואכן ר"ח סובר שלל"ק אין חילוק בדבר.
נראה מן הדברים שצריך לומר שיש חילוק בין סיבת התשלום באומר שישלם לבין שילם בפעל.
במסכת בבא קמא (מ"ז:) אומרים התוס' שבמקרה ששומר שמר על פירות ובא שור של מישהו אחר ואכל אותם בגלל פשיעה בשמירה של השומר, השומר צריך לשלם לבעלים מדין שומר, ובעל השור משלם לשומר. ר' נחום מקשה על דין זה, מכח מה חייב בעל השומר לשלם לשומר, הרי הפירות אינם שלו, והחיוב תשלומים שהוא גרם לו זה רק גרמא ולא נזק ישיר ולכן לא יהיה מחוייב? מכח קושיה זו הסביר שהיות והשומר שילם לבעל הפירות את דמיהן, הרי הוא זכה בכל החיובים שאחרים נתחייבו לשלם לבעלים בגין פירות אלו. לכן, לאחר ששילם את דמי הפירות לבעלים, הוא זוכה בחיוב השן והרגל שהתחייב בעל השור לבעל הפירות.
ולפי זה ביאר גם את משנתנו שכאשר משלם השומר לבעלים, הרי הוא זוכה בקרן שחייב הגנב לשלם לבעלים, וממילא יזכה גם בכפל, כי למקום שהקרן הולך גם הכפל הולך, כדברי הירושלמי.
בהמשך דבריו מבאר על פי זה ר' נחום, מדוע יש חילוק בין שילם לבין אומר שישלם. באומר שישלם יש הקנאה של הכפל על ידי המפקיד, כנגד הטובה שעושה לו השומר. לעומת זאת, בשילם בפעל השומר זוכה בכפל היות ושילם את דמיה של הפרה. כלומר, מעצם העובדה ששילם את החיוב נעשה בעלים על חיוביה, ללא הקנאת המפקיד וגם במקרה שלא העלה בדעתו להקנותה לו.
לפי זה נוכל להבין יפה את המשנה ואת מהלך הסוגיה. המשנה באופן פשוט דיברה על מקרה ששילם בפעל, ואז קונה את החיובים ממילא. בתחילת הגמרא, היא הביאה את הסברות שהמפקיד מקנה את הכפל לשומר, ולכן התקיף זאת רמי בר חמא וטען שהרי הכפל הוא דבר שלא בא לעולם (כהסבר הריטב"א בסוגיה שהמתקיף לה מתייחס לדברי הגמרא לעיל ולא למשנה כדעת רש"י). ר' יוחנן כתב דין עצמאי (לא על דברי המשנה) שהשומר זוכה בכפל גם כאשר אמר שרוצה לשלם. הגמרא ניסתה להקשות מדברי המשנה, אך הגיעה למסקנה ש"ליכא למשמע מיניה". ניתן לומר שהמשנה בעצם דיברה על שני חיובי כפל שונים ונפרדים ולכן מהרישא משמע משהו אחד ומהסיפא משהו אחר. ברישא דיברנו על שילם ממש ועל כך שקונה את הכפל מכח התשלום שלו, וזה דין אחד של קניית כפל. בסיפא דיברנו על מקרה שלא שילם בפעל, אך גם לא רצה לשלם, כי אם היה רוצה לשלם היה זוכה בכפל מכח הקנאת המפקיד.
לפי זה נוכל גם להבין מחלוקת ראשונים במקרה שיש עדים הפוטרים את השומר. כאשר יש עדים המעידים על שומר חינם שנגנבה בלא פשיעה, ובכל זאת אמר השומר "הריני משלם" סובר הריטב"א שיזכה בכפל גם במקרה זה. היות ואפילו כאשר חייב לשלם מקנה לו המפקיד את הכפל מכח זה שיכל להיפטר, ודאי שאם יכול להיפטר ומחייב עצמו יקנה לו המפקיד את הכפל.
אך הרשב"א חלק על כך וכתב שבמקרה זה אינו זוכה בכפל. והסביר שהיות והנפקד פטור מעיקר הדין, לא העלה המפקיד על דעתו כלל שישלם לו ולא הקנה לו. ועכשיו כשרוצה לשלם, אינו אלא כמוכר את הקנס, שזה דבר שאי אפשר לעשות, כדברי ר' אלעזר בירושלמי: "המוכר קנסיו לאחרים לא עשה ולא כלום".
ברצה לשלם המוכר לא העלה בדעתו את המקרה ולא מקנה לו. אך מדוע אם משלם בפעל לא יזכה בכפל? היות ואין עליו כלל חיוב לשלם, שכן יש עדים שפטור, יוצא שהתשלום שנותן הוא תשלום עצמאי מרצונו ללא חיוב כלשהוא ובעצם מהווה קניה של הקנס, שזה דבר שאי אפשר לעשותו. אך לפי הריטב"א, כל הדין תלוי בכך שהמפקיד מקנה לו את הכפל, ולשיטתו העלה המפקיד זאת בדעתו גם כן וודאי שנתרצה להקנות לו מלכתחילה גם באופן זה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il