בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • עניני החג
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

יעקב בן זזה

undefined
10 דק' קריאה
למדנו במסכת מגילה (ד ע"א):
ואמר רבי יהושע בן לוי: חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום, שנאמר (תהלים כב) 'אלקי אקרא יומם ולא תענה ולילה ולא דמיה לי'. סבור מינה למקרייה בליליא ולמיתנא מתניתין דידה ביממא. אמר להו רבי ירמיה: לדידי מיפרשא לי מיניה דרבי חייא בר אבא, כגון דאמרי אינשי אעבור פרשתא דא ואתנייה. איתמר נמי, אמר רבי חלבו אמר עולא ביראה: חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום, שנאמר (תהלים ל) 'למען יזמרך כבוד ולא ידם ה' אלקי לעולם אודך'.

הקשיים בסוגיא
עיון בסוגיא זו מעורר שאלות מספר:
א. בכל המועדים יש מצות עשה מיוחדת, האופיינית לחג. תקיעת השופר, נטילת הלולב ואכילת המצה אינן מתקיימות אלא פעם אחת בלבד, כאשר שופר ולולב – ביום, ומצה – בלילה (בעקבות הזיקה לאכילת קרבן פסח). מה ראו, אפוא, חז"ל לתקן במגילה מה שלא קיים בשום מצוה אחרת ממצוות המועדים, לקיים את המצוה האופיינית לחג פעמיים, בלילה ושוב ביום? 1
ב. מה הקשר בין הפסוק ממזמור אילת השחר לבין קריאת המגילה? כל מה שניתן ללמוד מן הפסוק הוא, שבעת שנתרגשה עליהם הצרה, זעקו אל ה' יומם ולילה, אך אין בכך די כדי לחייב קריאת מגילה יום ולילה כדי להזכיר זעקה זו!
ג. מנין צומחת ההוא אמינא של בני הישיבה, שכוונת ריב"ל, המחייב לשנותה ביום, מתייחסת ללימוד משנה? הדברים אינם ברורים לא מן הבחינה הלשונית ולא מן הבחינה ההלכתית. מן הבחינה הלשונית – כיוון שאמר ריב"ל 'ולשנותה', לשנות אותה, ברור ש'אותה' מתייחס למגילה, הנזכרת בתחילת דבריו, ולא למשנה, שכלל אינה נזכרת בהם! ומן הבחינה ההלכתית – כבר הקשו האחרונים על כך (טורי-אבן ועוד, ראה להלן) מתוך שתי משניות מפורשות, המחייבות קריאת מגילה ביום: 'אין קורין את המגילה...עד שתנץ החמה' (כ ע"א) ; 'כל היום כשר לקריאת המגילה...' (כ ע"ב)!
ד. בסיום הסוגיא מובאת מימרא שניה משמו של עולא ביראה, דומה לזו של ריב"ל, אך מבוססת על פסוק אחר בתהלים. ויש לעיין: מהי המשמעות של השוני במקורותיהם של שני האמוראים לאותה הלכה?
ה. כיוון שההלכה של עולא ביראה זהה להלכה של ריב"ל, מדוע סודרה ההוא אמינא של בני הישיבה לפני דברי עולא? לכאורה, ראוי היה יותר להביא את שתי המימרות, הזהות מבחינה הלכתית, ואח"כ לציין את טעותם של בני הישיבה בהבנת ההלכה! לשון אחר: האמנם בני הישיבה לא היו טועים אילו שמעו את ההלכה כפי שדרש אותה עולא ביראה מן הפסוק שלו?

ביאור הסוגיא ע"פ שיטת רש"י
ביאור דברי ר' יהושע בן לוי
כתב רש"י בפירושו לדברי ריב"ל:

ולשנותה ביום - זכר לנס, שהיו זועקין בימי צרתן יום ולילה.
[אלקי] אקרא [יומם ולא תענה ולילה ולא דומיה לי]- במזמור למנצח על אילת השחר הוא, שנאמר על אסתר, כדאמרינן במסכת יומא (כט, א): למה נמשלה אסתר כאילת כו'.

דברי רש"י – מפתיעים: וכי טעמה של מצות קריאת המגילה היא זכר לנס ולזעקה שהיו זועקים יומם ולילה? והרי למדנו שמקרא מגילה הוא משום פרסומי ניסא (דף ג ע"א: 'מקרא מגילה עדיף משום פרסומי ניסא' ; דף יח ע"א: 'מצות קריאה ופרסומי ניסא') וכאמירת הלל (דף יד ע"א: 'קרייתא זו הלילא')!

יש לשים לב, כי הפסוק מלמד, אמנם, שבימי צרתם של מרדכי ואסתר היו זועקים יום ולילה (שהרי הפרק כולו נדרש על אסתר, כפי שמעיר רש"י), אך לא ברור כיצד למדנו משם על החובה לקרוא את המגילה בלילה ולשנותה ביום (ראה לעיל שאלה ‎0')!
אין זאת אלא, שלפי רש"י הפסוק אכן מלמד על הזעקה בלבד, ומאחר שלמדנו כי באותם ימים זעקו יומם ולילה, למדים אנו מסברא כי יש להזכיר עובדה זו בקריאת המגילה. נמצא לפיכך, כי ההלכה המחייבת קריאה ביום ובלילה היא הלכה מסברא, ותפקידו של הפסוק אינו אלא גילוי מילתא, עליו בנויה הסברא.

עתה נוכל ליישב את הטעם שמביא רש"י לקריאת המגילה עם הטעם הידוע לנו מסוגיות אחרות, כפי שציינו לעיל, וכך נבין גם מדוע שונה המצוה הכפולה של פורים משאר מצוות המועדים (ראה לעיל שאלה ‎0'): אכן, הטעם המרכזי של קריאת המגילה הוא פרסומי ניסא והלל. אילו היה זה הטעם היחיד, לא היה עלינו לקרוא את המגילה פעמיים, ודי היה בקריאה אחת ביום, כשאר מצוות המועדים. הטעם שמזכיר רש"י דרוש כדי להבין את ההלכה יוצאת הדופן של קריאה כפולה. ריב"ל סבור, כי עיקר עניינו של פורים הוא העמקת התודעה 'שכל קוויך לא יבושו ולא יכלמו לנצח כל החוסים בך', וכפי שנאמר באותו מזמור: 'בך בטחו אבתינו, בטחו ותפלטמו. אליך זעקו ונמלטו, בך בטחו ולא בושו' . 2 קריאת המגילה פעם אחת, יש בה, אמנם, מפרסום הנס ומן ההלל, אך עלולה היא לטשטש את המסר המרכזי של נס הנולד מתוך תפילה. המגילה כוללת אמנם גם את תהליך התשובה והתפילה, אולם הקורא בה פעם אחת עלול להתרכז בעיקר באורה ובשמחה, המסיימים את המגילה, ולא לשים לבו די לצום, לבכי ולמספד. קריאה שניה מסייעת להדגיש את כל חלקי המגילה, ולסייע בהנחלת המסר העמוק של יום הפורים. מסר זה, אם כן, מקורו בסברא, הבנויה על פסוק.
נוכל להוסיף ולדייק בדברי רש"י: דברי רש"י, המפרטים את טעם הקריאה הכפולה, נאמרים על המלים 'ולשנותה ביום', מבלי לצטט את החלק הראשון 'לקרוא את המגילה בלילה'. יתכן, כי אין כאן קיצור בעלמא, ולא בכדי נזהר רש"י ולא ציטט את כל ההלכה מתחילתה, וזאת כדי להדגיש שהטעם אינו לעצם מצות הקריאה אלא טעם ה'לשנותה' בלבד.

לאור הדברים נוכל ליישב היטב את ההוא אמינא של בני הישיבה (ראה לעיל שאלה ‎0'). כפי שהזכרנו לעיל, קושיא זו הוקשתה כבר בספר טורי-אבן, ולכן כתב:

סבור מינה למיקריא בליליא ולמיתני מתני' דידה ביממא. ונ"ל דלאו למימרא דס"ד דלא צריך למיקריי' ביממא, דהא תנן לקמן ספ"ב (דף כ') אין קורין את המגילה עד שתנץ החמה, ותנן נמי כל היום כשר לקריאת המגילה, ש"מ שצריך לקרות המגילה ביום! אלא הכי ס"ד, דמלבד קריאת המגילה ביום צריך למתני נמי מתניתין דידה ביממא.
אלא לפ"ז לא א"ש דיליף מקרא ד'אקרא יומם ולילה', כיון דביום נמי צריך לקרותה הרי קיים בו נמי אקרא יום ולילה, ואפי' למיתני מתני' דידה ביממא מנ"ל? ובע"כ צ"ל דס"ד דאין לקרותה כלל ביום, רק במיתני מתני' לחוד סגי ביממא, ובהכי מקיים לקרא ד'אקרא', ביממא - במתנית' דידיה, ולילה – בקריאתה!...
וי"ל, דס"ד הא בת"ח הא בע"ה. בת"ח דגמיר - סגי במיתני מתניתא דידה ביממא, והא בע"ה דלא גמיר - קורא את המגילה ביום. והני דספ"ב בע"ה מיירי.

בתחילה כתב הטורי אבן, שבני הישיבה חשבו שריב"ל מחייב לימוד משניות ביום נוסף על קריאת המגילה של יום. אולם הוא דוחה תירוץ זה משום שאין הוא מתאים למדרש הכתוב, הדורש קריאה יומם ולילה, ולא ניתן ללמוד ממנו על קריאה משולשת, פעמיים מגילה ופעם אחת משנה. בסופו של דבר נדחק הטורי אבן לומר, שההוא אמינא היא לחלק בין תלמידי חכמים, המקיימים את הכפילות באמצעות משנה, לבין עמי ארצות, המקיימים את הכפילות על ידי חזרה על המגילה.

אלא שלאור דברינו דלעיל, נוכל לקבל את תירוצו הראשון: הפסוק אינו מקור לחיוב קריאה שניה. הפסוק לא בא אלא לומר, שבאותה העת זעקו יום ולילה. החיוב הכפול מקורו בסברא, המחייבת להזכיר את תהליך התשובה והתפילה, שהובילו לנס. מעתה, הואיל ויסוד חיוב הקריאה הוא משום פרסומי ניסא, ברור שיש לקרוא ביום. אלא שכיוון שיש צורך להזכיר גם את הזעקה, סברו בני הישיבה כי יש להוסיף קריאה בלילה, זכר לזעקת הלילה, וביום, כיוון שקוראים משום פרסומי ניסא, את זעקת היום יש להזכיר באמצעות לימוד הלכות הפורים, וכך אכן טעו בני הישיבה לומר, שביום יש לשנות משנה נוסף על קריאת היום.

ונראה להוסיף: ההוא אמינא של בני הישיבה אינה מופרכת כלל אם נעיין במימרא נוספת של ריב"ל, המובאת בגמ' בסמוך, קודם להלכה בה אנו עוסקים:

ואמר רבי יהושע בן לוי: פורים שחל להיות בשבת שואלין ודורשין בענינו של יום.
מאי אריא פורים? אפילו יום טוב נמי! דתניא: משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בענינו של יום הלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת והלכות חג בחג!
פורים איצטריכא ליה: מהו דתימא נגזור משום דרבה, קא משמע לן.


לפי מסקנת הגמ' כאן, היה מקום לאסור לימוד הלכות פורים כשחל בשבת, משום אותו חשש שבגינו אין קוראים את המגילה בשבת. וכתב רש"י:

משום דרבה - דגזר לקמן בקריאת מגילה שמא יעבירנה ארבע אמות ברשות הרבים, אף כאן גזרו דרשה אטו קרייה.

על פניו הדברים תמוהים ביותר: ברור כי בלימוד הלכות שבע"פ אין כל חשש שיוציא דבר מה ויטלטל ברשות הרבים. הסיבה היחידה לגזור היא, כדברי רש"י, אטו קריאת המגילה. משמעות הדבר היא, שיש הוא אמינא לאסור לימוד הלכות פורים שמא יקרא מגילה בשבת ויוציא ויטלטל. כיצד אפשר להבין חשש כה רחוק?
ונראה, שמפני כך כתב רש"י:

שואלין ודורשין - מעמידין תורגמן לפני החכם, לדרוש אגרת פורים ברבים.

אין מדובר כאן בלימוד אישי או אף לימוד ציבורי כשאר דרשות. ככל הנראה היה מנהג להחליף את קריאת המגילה בפורים שחל בשבת בדרשה באיגרת הפורים, ודרשה זו נתפסה כקריאת מגילה עד כדי כך, שהיה מקום לחוש שמא יתגלגל הדבר לקריאה במגילה עצמה, בתחילה כחלק מן הדרשה ולבסוף כקריאה בפני עצמה, וגזרת רבה עלולה להתבטל. לכן בא ריב"ל לומר, שאין לחוש לכך, ואדרבה, ראוי לנהוג במנהג טוב זה, 'שואלין ודורשין בעניינו של יום' בפורים שחל שבת.

ראינו, אם כן, כי לימוד תורה שבעל פה החליף את קריאת המגילה, ויש בכך די כדי לבסס הוא אמינא, לפיה כוונת ריב"ל, הדורש לשנות ולקרוא ביום, אינה לקריאה עצמה אלא לתחליף שלה, מדרש איגרת הפורים ברבים. למדרש כזה יש ערך מוסף – העמקה במסרים של הפורים, וכיוון שההלכה של ריב"ל בנויה על הצורך בהעמקת המסרים של פורים, יש בהחלט מקום להבין, שכוונתו לדרשה של תורה שבעל פה ולא לעצם הקריאה ביום, בה מחוייבים ממילא משום פרסומי ניסא.

אמנם, למסקנה, ריב"ל אינו דורש אלא קריאה בלילה וביום, ולפיכך בקריאת היום יש שני דינים, הדין הבסיסי של פרסומי ניסא והלל, ובד בבד – זיכרון זעקת היום. הדין הנוסף של קריאת היום נובע מאליו מן הרגע שקריאת היום הופכת לקריאה שניה. עצם העובדה שהמגילה נקראת פעם שניה, אף שזו למעשה הקריאה הראשונית, ממקדת את תשומת הלב בפרטים שקריאה יחידה עלולה לטשטש, וכפי שכתבנו לעיל, ולכן אין צורך בחיוב לימוד נוסף מעבר לקריאה השניה.

מכאן אנו מגיעים לחידוש גדול של בעל טורי אבן, וז"ל:

ונ"ל, דהאי קריאה דלילה אינו אלא מדרבנן ואינו עיקר חיוב של רוח הקודש...והני קראי דמייתי להו בשמעתין לקריאת המגילה בלילה אינו אלא אסמכתא בעלמא.

חידוש זה עולה כמעט מאליו מתוך ניתוח דברי ריב"ל, וכפי שכתבנו עד עתה: המשניות שבפרק שני של המסכת, העוסקות בזמן הראוי לקריאת מגילה ביום, מתייחסות לדין קריאה ופרסומי ניסא שיש במגילה. דין זה נוהג דוקא ביום ככל מצוות המועדים. על גבי דין זה מציין ריב"ל הלכה נוספת, שהטורי אבן מכנה אותה הלכה מדרבנן, שמטרתה העמקת המסרים של תפילה וקבלתה, וזאת על ידי קריאה נוספת בלילה, המוסיפה מימד נוסף גם לקריאת היום.

ביאור דברי עולא ביראה
כך כותב רש"י בפירושו לדברי עולא ביראה:

יזמרך כבוד - ביום, ולא ידום - בלילה. והאי קרא במזמור ארוממך ה' כי דליתני דרשינן בפסיקתא במרדכי ואסתר והמן ואחשורוש, וקריאת מגילה שבח הוא, שמפרסמין את הנס, והכל מקלסין להקדוש ברוך הוא.

מתוך פירושו של רש"י מתבררת משמעות ההבדל שבין דרשת ריב"ל לדרשת עולא ביראה (ראה לעיל שאלה ‎0'): הפרק 'מזמור שיר חנוכת הבית' מתייחס, ע"פ הפסיקתא, לגיבורי המגילה. 3 כמו כן, הפסוק המצוטט מתוך פרק זה מלמד, כי יש לזמר כבוד ביום ובלילה. אם נצרף שני נתונים אלה נקבל, כי פורים זוקק הודאה וזימרה ביום ובלילה. נתון שלישי הוא, היות המגילה שבח ופרסומי ניסא, וכך לומד עולא ביראה, כי אין להסתפק בשבח שע"י המגילה ביום, אלא יש להוסיף ולשבח גם בלילה.

נמצא, כי בניגוד לריב"ל, המשתמש בפסוק רק כמקור עקיף לחיוב הקריאה ביום ובלילה, ואילו המקור הישיר הוא סברא, וכפי שביארנו לעיל, עולא ביראה לומד את חיוב הקריאה הכפולה באופן ישיר מן הפסוק. כמו כן, בניגוד לריב"ל, הסבור כי יסוד הצורך בקריאה כפולה שונה מן התקנה הבסיסית של מקרא מגילה, לדעת עולא ביראה החובה לשנות בקריאת המגילה נובעת מאותו טעם ממנו נובעת התקנה הבסיסית של מקרא מגילה.

נוכל לומר, כי הכל מודים שהקריאה הראשית היא קריאת היום, ולא נחלקו אלא בשאלה מדוע הוסיפו גם קריאת לילה: לדעת ריב"ל הדבר נובע מסברא נוספת, והיא הצורך בזכרון הזעקה, ולדעת עולא ביראה – מאותה סברא עצמה של הקריאה הבסיסית, ומתוך הצורך בהודאה מתמשכת יומם ולילה, כפי שמלמד הפסוק.

לאור זאת נוכל להציע דרך להבנת מבנה הסוגיא, המביאה את טעותם של בני הישיבה קודם להבאת דברי עולא ביראה (ראה לעיל שאלה ‎0'): טעותם של בני הישיבה לא עשויה היתה להתעורר אילו שמעו את דברי עולא ביראה. לשיטתו, קריאת הלילה היא הרחבה של קריאת היום לשם יצירת הודאה בלתי פוסקת, ואין בלימוד משניות משום פרסום הנס. אמנם, מדברי ריב"ל יש בהחלט מקום לחשוב שהעמקת תודעת הזעקה והשגחת ה' תבוא ע"י לימוד, וכפי שביארנו לעיל. מעתה, יתכן שכאשר פותחת הגמ' ואומרת קודם להבאת דברי עולא ביראה 'איתמר נמי', אין כוונתה לסייע להלכה שאומר ריב"ל אלא לסייע לדברי ר' ירמיה, המסביר כי ריב"ל התכוון לקריאה כפולה של המגילה ולא למשנה. 4
מחלוקת הראשונים בעניין ברכת 'שהחיינו' על קריאת היום
כתב הרמב"ם (מגילה פ"א ה"ג):

מצוה לקרות את כולה, ומצוה לקרותה בלילה וביום...ומברך קודם קריאתה בלילה שלש ברכות...וביום אינו חוזר ומברך שהחיינו...
אולם התוס' כתבו בסוגייתנו (ד"ה חייב):

אומר ר"י, דאף על גב דמברך זמן בלילה חוזר ומברך אותו ביום, דעיקר פרסומי ניסא הוי בקריאה דיממא. וקרא נמי משמע כן, דכתיב 'ולילה ולא דומיה לי', כלומר, אף על גב שקורא ביום חייב לקרות בלילה, והעיקר הוי ביממא כיון שהזכירו הכתוב תחילה. גם עיקר הסעודה ביממא הוא כדאמר לקמן (דף ז:) דאם אכלה בלילה לא יצא י"ח והכי נמי משמע מדכתיב נזכרים ונעשים ואיתקש זכירה לעשייה מה עיקר עשייה ביממא אף זכירה כן.


מתוך פירושו של רש"י לסוגיא נוכל לומר, כי מחלוקת זו בין הרמב"ם לתוס' היא למעשה מחלוקת בין ריב"ל לבין עולא ביראה. לפי ריב"ל, קריאת הלילה אינה נובעת מן התקנה היסודית של קריאת המגילה, אלא טעם נוסף יש לה. לכן, כאשר קורא בבוקר, הוא מקיים בקריאה זו מצוה חדשה, שכלל לא נתקיימה עדיין, שהרי אין יוצאים ידי עיקר תקנת המגילה קודם הנץ החמה. ברור, אפוא, כי על מצוה חדשה יש לברך שהחיינו.
אולם לפי עולא ביראה, אף שקריאת הלילה אינה עיקר התקנה, מכל מקום הקיום שבה זהה לקיום שבקריאת היום, פרסומי ניסא, ולמעשה זהו קיום אחד ארוך, שמטרתו הודאה בלתי פוסקת, ולכן אם כבר ברך שהחיינו בלילה, הרי בירך גם על הקיום של יום, ואין כל מקום לשוב ולברך שהחיינו ביום. 5


^ 1 ואין לדמות מגילה לישיבת סוכה, שכן מצות הסוכה היא העברת מגוריו של אדם אל הסוכה למשך שבעת הימים. בכך שונה מצוה זו ממצות שופר, לולב ומצה, שהן מצוות שאינן מתמשכות, ודומה היא דוקא לאיסור אכילת חמץ, ולא בכדי הביטוי המעשי של הסוכה בכל ימי החג הוא של מעין לאו הבא מכלל עשה, האיסור לאכול או לישון מחוצה לה. עובדה זו מדגישה, כי אף בסוכה יש מאפיין דומה לשופר, לולב ומצה, שכן המצוה החיובית לאכול בסוכה היא מצוה שאינה מתמשכת, וכוללת אך ורק אכילת כזית בלילה הראשון.
^ 2 וז"ל הרמב"ם בריש משנה תורה (סוף מנין המצוות): '...וצוו לקרות המגלה בעונתה כדי להזכיר שבחיו של הקב"ה ותשועות שעשה לנו והיה קרוב לשועינו, כדי לברכו ולהללו וכדי להודיע לדורות הבאים שאמת מה שהבטיחנו בתורה כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כי"י אלהינו בכל קראנו אליו'.
^ 3 וז"ל פסיקתא רבתי, מהדורת איש שלום, סוף פרשה יח (המקור אותר בעזרת תקליטור פרוייקט השו"ת, אונ' בר-אילן): 'כיון שרכב על הסוס התחיל מקלס להקב"ה ארוממך ה' כי דליתני ולא שמחת אויבי לי ה' אלהי שועתי אליך ותרפאני ה' העלית מן שאול נפשי חייתני מירדי בור (תהלים ל'), תלמידיו מה היו אומרים זמרו לה' חסידיו והודו לזכר קדשו כי רגע באפו חיים ברצונו בערב ילין בכי ולבקר רנה וגו' (שם), אותו הרשע מה היה אומר ואני אמרתי בשלוי בל אמוט לעולם ה' ברצונך העמדת להררי עוז הסתרת פניך הייתי נבהל (שם), אסתר מה הייתה אומרת אליך ה' אקרא ואל שדי אתחנן מה בצע בדמי וגו' (שם), ישראל מהו היו אומר שמע ה' וחנני ה' היה עוזר לי הפכת מספדי למחול לי וגו' (שם), א"ר יצחק אמר ר' פנחס בקריאת שמע היה עוסק ולא הפסיק שנאמר למען יזמרך כבוד ולא ידום ה' אלהי לעולם אודך (שם)'.

^ 4 הטעות של בני הישיבה מופיעה אף בירושלמי (פ"ב ה"ד), ודוקא לאחר דברי עולא ביראה (ריב"ל כלל אינו נזכר שם), אולם הירושלמי מביא את ההלכה של קרייה ושנייה ללא כל מקור מפסוק.
^ 5 מובן, שאין לומר כן בשיטת תוס', שפירשו את דברי ריב"ל כנובעים ישירות מן הפסוק, ולא כרש"י, ואכמ"ל.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il