איפה אלוהים היה בשואה?

השאלה 'איפה היה אלוהים בשואה?' מהדהדת בעולמנו כבר שבעים שנה. על פי רוב המענה הדתי לשאלה הזו מסתפק במלמול של הפסוק: "כן גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבתי ממחשבותיכם' (ישעיהו נה, ט); כלומר: לא ניתן להבין את ההנהגה האלוהית (או בגרסה אחרת: 'אלוהים הוא לא סנטה קלאוס'). למרות שזוהי תשובה נכונה מבחינה פילוסופית, היא איננה מספקת את הצורך הרגשי והפסיכולוגי שמסתתר מאחורי השאלה.
השאלה 'איפה אלוהים היה בשואה?' איננה שאלה במישור השכלי; היא זעקה רגשית! ישנן שאלות רבות שאין לנו עליהן מענה שכלי. למשל אין לנו תשובה טובה לשאלה היכן היה אלוהים כאשר תינוק נפטר אתמול. יתרה מזאת, מבחינה אובייקטיבית היו אסונות באנושות גדולים לא פחות - ואפילו יותר - מאשר השואה. מאות מיליוני אנשים נספו במהלך ההיסטוריה באסונות ובמלחמות; אולם יחד עם זאת – דווקא השואה היא זו שמציתה כל פעם מחדש את הדיון 'היכן היה אלוהים?'.
בעומק הדברים מכוונת השאלה 'איפה היה אלוהים בשואה?' לממד עמוק הרבה יותר. זוהי זעקה של ייאוש שהשואה כביכול נותנת לו הצדקה. השואה לא צמחה על חלל ריק. השואה היא אסון בלתי נתפס שהגיע בתקופה שהיוותה לכאורה שיא של ההתקדמות האנושית. התרבות האירופאית שממנה צמחה השואה הייתה אמורה להיות תרבות מלאת קדמה ומוסר ודווקא ממנה צמחה הזוועה. מאז השואה ועד ימינו התחושה שמקננת באנושות היא – שאין סיכוי! לא משנה כמה בני האדם יתאמצו; לא משנה כמה ירצו להיות מוסריים ומתקדמים – בסוף המפלצת תנצח. תרגום המשפט 'איפה היה אלוהים בשואה?' הוא: אין תקווה; הנצח הוא רק אפר ואבק. ממילא – אין ערכים; אין חלומות; אין אמת; אין אלוהים.
כאן גם מגיעה התשובה: המבט הרחב רואה שהמציאות היא אחרת. למרות האסונות שקיימים בעולם; למרות הקשיים והזוועות שכל אחד מאתנו חווה לעיתים בחייו – בסופו של דבר העולם הוא טוב; החיים הם טובים; המציאות הולכת ומתקדמת. מספיק לראות את ההתקדמות האדירה של האנושות בכלל ועם ישראל בפרט בשבעים שנה האחרונות, בכל המישורים, – הכלכליים; המוסריים והרוחניים – בכדי להבין שיש תקווה. במילים אחרות – יש אלוהים! העולם צומח מכל המשברים ונהיה טוב יותר ויותר.
הרב קוק, שנפטר מספר שנים לפני השואה, חש ברוחות המלחמה הקרבות ובאות, וזיהה את תפקידה האלוהי של השואה בנאום שנשא בבית כנסת חורבת רבי יהודה החסיד בראש השנה של שנת תרצ"ד (1934): "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים" (ישעיהו כז, יג). על שופר גדול של גאולה ניבא הנביא ולתקיעת שופר גדול אנו מתפללים, גדול דווקא. כי מדרגות שונות יש בשופר של גאולה... מהו לאמיתו של דבר שופר של גאולה? בשם "שופר של משיח" אנו מתכוונים להתעוררות ולדחיפה הגורמת לתחייתו של עם ישראל. היה הייתה בישראל בזמנים שונים וישנה גם כיום בחלקים וביחידים מישראל התעוררות ורצון שמקורם בקדושה ובאמונה החזקה בה' ובתורה. זהו השופר הגדול והמעולה: רצון עם להיגאל מתוך הרצון הנעלה למלא את תעודתו הגדולה שאינה ניתנת להתמלא בהיותו גולה ועלוב. ויש שהרצון הקדוש נחלש אבל נשאר לפחות הטבע האנושי הבריא, שגם הוא מקורו בקדושה. וטבע אנושי בריא זה מחולל רצון טבעי פשוט באומה להקים את שלטונה בארצה, לקום ולהשתחרר, לחיות חיי חופש פשוטים ככל העמים. רצון טבעי זה מתוך הרגשה לאומית טבעית - זהו השופר הבינוני הרגיל, המצוי בכל מקום, ו"בדיעבד כל השופרות כשרים". אולם יש גם דרגה שלישית בשופר של משיח ואף היא מקבילה לשופר של ראש השנה: שופר קטן, פסול, שתוקעים בו בהכרח. באים אויבי ישראל ותוקעים באוזנינו לגאולה. הם מכריחים אותנו לשמוע קול שופר, הם מתריעים ומרעישים באוזנינו ואינם נותנים לנו מנוח בגולה. שופר של חיה מאה נהפך לשופרו של משיח. עמלק, פיטלורה, היטלר - מעוררים לגאולה. ומי שלא שמע קול השופר הראשון, ואף לקול השופר השני הרגיל לא רצה לשמוע כי אוזניו נאטמו הוא ישמע לקול השופר הטמא, הפסול, בעל כורחו ישמע".
אלוהים לא שתק בשואה; אלוהים לא נעלם בשואה – הוא היה שם כל הזמן והוא נמצא אתנו עכשיו. הערכים והמוסר בסופו של דבר מנצחים; מדינת ישראל פורחת, הטוב מסתתר בתוך הרע ובסוף מנצח; צריך רק זמן בכדי לראות זאת. הנצח הוא לא רק אפר ואבק. הנצח זוהי ירושלים. אסור לשכוח את זה.