בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • ישראל והעמים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

הפוסטמודרניזם בשירות היהדות

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

שבט תשפ
6 דק' קריאה
היחס לרוחות חדשות
אנו נמצאים בימי החנוכה, ימי הניצחון על תרבות יוון. כאז כן עתה אנו נמצאים במלחמת תרבות חדשה, וכעת הרוח התרבותית הנושבת בחזקה בעולם המערבי היא הפוסטמודרניזם.
מרן הרב לימד אותנו לדעת שכל רוח תרבותית חדשה שבאה כאילו ללחום בתורה ולבטל אותה חס ושלום - לא באה אלא לרומם את הופעת התורה, באה להילחם רק בסיגים ובקליפות שנאחזו בקודש. אף על פי שנראה כאילו הרוח החדשה באה לעקור את הכול - באמת היא באה לשכלל ולטהר את הופעת התורה. כך היה במלחמת התורה בתרבות יוון, יצאנו ממנה בניצחון ולא רק שהמשכנו את דרכנו, אלא אף לקחנו ממנה לעבוד את ד' אלוקינו, עשינו אותה למשרתת המסייעת להופעת התורה, "יפיפיותו של יפת באהלי שם".
הנחה זו של מרן הרב בנויה על ההכרה שכל מה שקורה בעולם מושגח ומכוון על ידי ריבונו של עולם, והכל מכוון למטרה הכללית של בריאת העולם. הכול מכוון להופעת שמו יתברך, שבהופעת שמו העולם בא לשלמותו, לטוב השלם. גם מה שנראה כאילו בא להרוס וכנגד התורה - גם הוא בא לבנות ולתקן.


הנחות היסוד של הפוסטמודרניזם
נתבונן מה הן הנחות היסוד של הפוסטמודרניזם:
החשיבה הפוסטמודרנית מתנערת מן האמת המוחלטת. כל אדם והאמת שלו, אמת יחסית, אין נקודת שיפוט תקיפה מוחלטת שעליה ניתן לקבוע כללים שמחייבים את הכלל, ולכן אין בסיס לאדם לשאוף לכך שהאמת בה הוא מאמין, תהיה תקיפה בצורה כלשהי על אדם אחר. לפי רעיון זה האמונות של כל אדם תקפות אך ורק לדידו, וכלל מוסרי של אדם אחד לא מחייב אדם אחר.
הטראומה ממלחמות העולם התגלגלה לטראומה מאידאולוגיה באופן כללי, ולרתיעה עמוקה מרעיון האמת המוחלטת, המשמשת כבסיס לאמונותיו של האדם. תהליך זה כונה בשם "קץ האידאולוגיה". התמיכה הרחבה של האידאולוגיות שהביאו למשטרים טוטליטריים המחישה את הסכנות שעלולות להתפתח מתוך הליכה אחר אמונה מסוימת וניסיון להגשים אותה.
הגישה הפוסטמודרנית רואה את ריבוי הקולות והגוונים השונים שקיימים במציאות האנושית, ולכן היא מנסה להימנע מכפייה של תיאוריות מסוימות על קבוצות אחרות, חלשות יותר.

הנחת היסוד המשותפת
אם כן, ההנחה הבסיסית של הפוסטמודרניזם היא שאין אמת מוחלטת, כל אדם והאמת שלו. השכל האנושי והחכמה האנושית אינם יכולים להביא לבניית יסודות מוחלטים שעליהם ניתן לבנות דרך מוסרית, ערכית ומחייבת. על כן כל אדם רשאי לבחור בעצמו את דרכו. הנחה זו שחכמת האדם האנושי מוגבלת ושהמוסר המוחלט לא יכול להיבנות על החכמה האנושית - מוסכמת על היהדות. היהדות אינה מבוססת על השכל האנושי אלא על מי שנתן חכמה לאדם, על ריבונו של עולם שנתן לנו תורת אמת. זה היסוד של ספר הכוזרי, שהתורה מן השמים ולא מהאדם. את דבר ה' שמעו כל ישראל בהר סיני, ראו את הקולות, והקבלה הנמשכת מדור לדור הרי היא כמראה עין.
גם בהקדמה לספר החינוך מוזכר אותו רעיון: מקובל לסמוך על עדים בעדותם, וככל שירבו העדים עדותם יותר מאומתת. כל ישראל קבלו את התורה בהר סיני, שישים ריבוא מלבד הטף הזקנים והנשים, והמסורת הנמשכת היא כמראה העין, כאילו ראינו בעצמנו. קיומו הפלאי של עם ישראל בכל הדורות - שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם - הוא העדות הנאמנה לאמיתות האמונה ואמיתות התורה. "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו" (ישעיהו מג, כא).
נמצא כי הפוסטמודרניזם בא לקעקע את כל האמונות האנושיות ולהחזיר את האנושות למקורה, להכרה בריבונו של עולם.
יש אומרים שהנהירה אחרי גורואים ומיסטיקנים היא סימפטום לרעה החולה שהפוסטמודרניזם הביא על האדם - אובדן משמעות החיים. ברגע שאין אמת ולשום אידיאל אין משמעות, הרי שלחייו של אדם אין משמעות. אין מגמה שאליה אדם שואף. על כן אנשים רבים מנסים למלא את החלל הרוחני בחייהם באמצעות נהירה אחרי תורות מיסטיות חצי-דתיות שמבטיחות אושר ומשמעות בחיים, דבר שגרם לעליית התופעה של שרלטנות דתית וכתות פנאטיות.
כלומר, הפוסטמודרניזם גורם לאנשים תחושה שהם תלושים, אין בסיס שעליו הם יכולים לבנות בוודאות את מגמת חייהם. אין להם הסבר לחידת קיומם. ואולם בעומק הנפש האדם חש שיש יעוד לחיים, יש משמעות אמיתית לחיים, והוא מבין שתשובה לשאלותיו צריכה להימצא במקור עליון, במקור מוחלט, וזה מבוא לתשובה של האדם אל אלוקיו.

ההבדל בין הפוסטמודרניזם ליהדות
בתפיסה הפוסטמודרנית כל אדם יחיד משוחרר משעבוד אל הכלל וכל יחיד חופשי לבחור את דרכו בעצמו. אכן יש צדק בגישה שזכותו של היחיד להיות חופשי, ומרן הרב מתייחס לתפיסה הפוסטמודרנית במאמרו טללי אורות (אות ג):
המדע הוא מתקומם עתה גם על המוסר ידידו מנוער. אמנם לא תהיה תפארתו על דרכו זה, הוא אמנם יחליף את המטבע מצד אל צד, אבל לעולם ישאר בתכונתו העצמית, הוא מתקומם על המוסר החברותי, בשם התביעה הפרטית, שהיא גם כן תביעה מוסרית.

התביעה הפרטית, שאיננה מכרת שעבוד לשום כלל, המבססת את האנרכיות בצורתה היותר איומה, היא גם כן נובעת מתוך הדחיפה הפנימית המוסרית והמדעית היותר גבוהה, שאיננה מכרת את הכלל לחטיבה שיש בה חלקים של עובדים ונעבדים, פועלים ונפעלים.

והרב הוסיף על זה באורות הקודש (מוסר הקודש, עמוד קמ):
...חטא האדם הראשון, שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של נחש, ואבד את עצמו, לא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת איֶךּ, מפני שלא ידע נפשו, מפני שהאניות האמיתי נאבדה ממנו, בחטא ההשתחואה לאל זר, חטא ישראל, זנה אחרי אלהי נכר, את אניותו העצמית עזב, זנח ישראל טוב...

באים מחנכים מלומדים, מסתכלים בחיצוניות, מסיחים דעה גם הם מן האני, ומוסיפים תבן על המדורה, משקים את הצמאים בחומץ, מפטמים את המוחות ואת הלבבות בכל מה שהוא חוץ מהם, והאני הולך ומשתכח, וכיון שאין אני, אין הוא, וקל וחומר שאין אתה.

הפוסטמודרניזם אמנם שחרר את היחיד מכל שעבוד. ואולם מה התוצאה - החיים אבדו את משמעותם, אין לשום אידאל משמעות כי אין אמת מוחלטת. הלכידות החברתית מתפוררת, אין סולידריות חברתית, אדם נעשה אנוכי המתייחס רק לטובתו האישית. התרבות שטחית וחסרת עומק, נטולת רגשות, אבל הפוסטמודרניזם מחייב שכך תהיה התרבות, כי אין אמת אובייקטיבית.
לעומתה, התורה רואה בחופש של האדם היחיד מצב שיביא לשלב חדש של הופעת האמונה. אמונה שבאה מתוך תוכו של האדם מעומק נשמתו, ועל זה התנבאו הנביאים וכך נאמר בירמיהו (לא, ל-לג):
הנה ימים באים נאם ד' וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה. לא כברית אשר כרתי את אבותם ביום החזיקי בידם להוציאם מארץ מצרים אשר המה הפרו את בריתי ואנכי בעלתי בם נאם ד'. כי זאת הברית אשר אכרת את בית ישראל אחרי הימים ההם נאם ד' נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה והייתי להם לאלקים והמה יהיו לי לעם. ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ד' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם נאם ד' כי אסלח לעונם ולחטאתם לא אזכר עוד.

כלומר התורה תתגלה מתוכם בחופש גמור וכל אחד ואחד ידע את ד' מעצמו.
וזה מה שאומר גם יואל (פרק ג, א):
והיה אחרי כן... ונבאו בניכם ובנותיכם.

הנבואה תופיע ברבים, ריבונו של עולם יתגלה לכל אחד.
על הפסוק: "והתהלכתי בתוככם" (ויקרא כו, יב) אומר "אור החיים":
כי בזמן הזה אמונת אלקותו הוא מפי הנביאים, לזה אמר "כי הנה ימים באים" שכל עם ד' יוכר להם אלקותו יתברך וידעו כי ד' הוא האלקים. והוא מאמר "והייתי לכם לאלקים", שיכירו אלקותו מצד עצמם. ולצד שהכרה זו ישנה לכל הנבראים, דכתיב: "ביום ההוא יהיה ד' אחד", לזה אמר ואתם תהיו לי לעם, הגם שההכרה שווה בכל - לא יהיו לו לעם אלא עם בני ישראל.

ואלו דברי המהר"ל בנצח ישראל (פרק מז):
...ובפסחים בפרק האשה: "ביום ההוא תקראי לי אישי ולא תקראי לי בעלי - אמר רבי יוחנן ככלה בבית חמיה", שהיא כבר אצלו, ואין כאן פירוד והבדל כלל. "ולא ככלה בבית אביה", שיש כאן הבדל והפרש... בעולם הזה הקדוש ברוך הוא מחזיר על ישראל שיעשו רצונו ויעשו תשובה. אבל לעתיד לבא ישראל מחזרים על הקדוש ברוך הוא לעשות רצונו... אז ישראל יחזרו אחר הקדוש ברוך הוא...

וזה שאמר הושע הנביא: "ואחר ישובו בני ישראל ובקשו את אלקיהם ואת דוד מלכם ופחדו אל ד' ואל טובו באחרית הימים". והרי ביאר כל מה שאמרנו למעלה, כי באחרית הימים ישובו אל ד' ויבקשו אותו, כי אז יתדבקו ישראל העלול בעילה...


ואלו דברי הרב באורות התחיה (פרק ח):
כל מה שהעולם מתבסם יותר ורוח האדם מתפתח בקרבו, מתעוררת יותר התביעה לחיות על פי הרוח הטבעי שבקרבו, בקול יותר חזק. תביעה זו יש בה הרבה מן האמת והצדק, ושלמי הדעת צריכים לזככה ולהעמידה על מכונה. האדם הולך ומוצא את אלקים בקרבו, בנטיותיו הנכונות, ואפילו באותן הנראות בראש שהן משגות מן הדרך הטובה המוסכמת מצד ההשקפה הרגילה, יוכל הוא לעלות למדה עליונה כזאת עד שידע לכונן את הכל לתכנית העז והאושר.

כשכנסת ישראל מתעוררת לתחיה מוצאה היא בקרבה פנימה את עזה וכבודה, וכל הטוהר והקודש הרגיל להימצא בהכנעה ומשמעת הולך הוא ומתנוצץ בעז הנשמתי של הופעת הגבורה של האומה, ובדעה טהורה מחברים את הרוחות וממתיקים את הגבורה המתעוררת על ידי שילובם.

הרב מפרש את הבקשה לחופש ולחרות אישית מכל שיעבוד לדבר חיצוני לאדם - כמהלך שעתיד להביא לאמונה פנימית עמוקה, לחשיפה של הניצוץ האלוקי שבקרבו של כל אדם. אמנם מצב הביניים של בקשת החופש כל עוד לא נתגלה העומק הפנימי הוא מכאיב ומייסר, אדם קירח מכאן ומכאן - את אמונתו שבאה לו מבחוץ הוא איבד, ואמונתו הפנימית עדיין לא התגלתה. אך זהו ענינו של התהליך העובר על העולם ועל ישראל, הכיוון הוא להתקיימות חזון הנביאים ש"הכל ידעו אותי מקטנם ועד גדולם". וככל שנבין את התהליך יותר - כך נוכל לקצר את הדרך, למעט את הייסורים ולקרב את הגאולה הרוחנית והגשמית כאחד, לקרב את הגאולה השלמה.
לסיכום: הפוסטמודרניזם מפנה את הדרך מכל האידיאולוגיות האנושיות, ומכין את הדרך לאמונה עמוקה שתבוא מתוך פנימיותו של האדם, מתוך הניצוץ האלוקי שבתוכו.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il