שאלה: בעקבות מעבר דירה עצי-הפרי שבחצר עתידים להישתל במקום חדש - האם נצרך למנות להם את שנות הערלה מהתחלה?

תשובה: כלל גדול הורו לנו חכמים [ערלה ג, א]: "ספק ערלה בארץ ישראל אסור... ובחוצה לארץ יורד ולוקח". והיינו שאע"פ שאיסור ערלה הן בארץ והן בחו"ל הוא מדאורייתא – מכל מקום בחו"ל מקלים לכתחילה ב"ספק ערלה" - ובארץ ישראל מחמירים.

בנוגע להעברת אילן ממקום למקום, מלמדת אותנו המשנה [ערלה א, ג]: "אילן שנעקר והסלע עמו... - אם יכול לחיות פטור ואם לאו חייב". כוונת המשנה היא, שאם יש סביבות האילן שנעקר, גוש-עפר בכמות כזו שהאילן יכול להסתפק בעפר הזה על-מנת לחיות – גם אם נקבע מחדש בקרקע - הוא "פטור" מלמנות את שנות הערלה מהתחלה. אך במקרה שאין די עפר שעל-ידו יוכל לחיות האילן - אזי בשעה שנשתל, שוב יש למנות לו את שנות הערלה מחדש.
אך העירו הפוסקים שאין די בהגדרה זו של "אם יכול לחיות–פטור" - הואיל ולא הוגדר על כמה זמן מדובר. אם נסביר שדי במה שהאילן התלוש "יכול לחיות" מספר שעות בלבד – הלא אפי' ללא עפר כלל מסתבר שהדבר אפשרי. מאידך, אם נסביר שעל האילן להיות מסוגל חיות עם העפר שעליו עשרות רבות של שנים – ממילא יהיה הכרח שכמות העפר שעליו תהיה גדולה מאד.
הפוסקים האחרונים ציינו בעניין זה לתשובת הרשב"א [א, רכה]:

מדברי הרשב"א הסיק הג"ר שמואל סג"ל לנדא – שתי מסקנות מרכזיות [שו"ת שיבת ציון סי' מט]:
א. בחו"ל - אפשר להקל ולא למנות מחדש את שנות הערלה בכל אילן שיכול לחיות בעפרו "קצת ימים", ובארץ ישראל - יש להחמיר יותר.
ב. מלשון הרשב"א בתחילת דבריו משמע שברור לו כי באופן שהאילן יוכל לחיות שלוש שנים, כשני ימי ערלה – ודאי שאין צורך למנות מחדש את שנות הערלה. מכאן ניתן לדייק – שסובר הרשב"א שמקסימום-הזמן של 'יכול לחיות' הוא שלוש שנים. וממילא, בארץ ישראל – אם האילן יכול לחיות ע"י העפר שעליו שלוש שנים – אין צריך למנות לו מחדש שנות ערלה.
לעומת זאת, הגרב"צ חי עוזיאל רצה להקל ולהסתפק בכך שהאילן יכול לחיות בעפרו מספר ימים [משפטי עוזיאל א יו"ד סי' כ]. הוא בנה את היתרו על שני יסודות עיקריים: א. פלפול בשיטת הרמב"ם בסוגיה. ב. שיטת בעל ה"משנה למלך" [מאכ"א י, יא] שבזמן הזה שרוב יושבי א"י אינם בארץ ישראל – ספק ערלה גם בארץ ישראל נדונית לקולא כמו בחו"ל.
כנגד שיטתו כתב הג"ר ראובן כ"ץ - תשובה ארוכה בה הוא דוחה את שני יסודותיו – ומכריע למעשה כשיטת ר' שמואל סג"ל לנדא הנ"ל – שבארץ ישראל ע"מ שלא נצטרך למנות מחדש את שנות הערלה - צריך שהאילן יוכל לחיות בעפרו שלוש שנים [דגל ראובן ב, כז].
לעומת הנ"ל - מרן הראי"ה קוק זצ"ל [משפט כהן ח] כותב, שלא-מסתבר שרבנו הרשב"א סבר שיש מקום להצריך שהעפר שנעקר עם האילן יוכל 'להחיות' את האילן שלוש שנים. לכן, הרב מסביר שהרשב"א נקט את השיעור של שלוש שנים בלשון הפלגה, ולא כעניין הלכתי.
בהמשך לדבריו מציע הרב זצ"ל קביעה לשיעור של 'יכול לחיות' מסברתו:

לדעת הרב, אם מהשעה בה שתלו את האילן מחדש – הוא היה יכול לחיות ארבעה-עשר יום (הזמן שקבעו חכמים שלוקח לאילן להשתרש בקרקע) בזכות גוש העפר שעליו – משמעות הדבר שטרם נפסקה חיותו הראשונה הוא מיד ממשיך לחיות במקום נטיעתו החדש. באופן זה יש להחשיב את כל חיות האילן כ"רצף" אחד ארוך, כאילו לא נעקר מעולם מחיותו הראשונה - וממילא לא הושת עליו חיוב מניין שנות ערלה חדש.
אך באופן שאין בכוח גוש העפר שעל האילן להחזיק את האילן ארבעה-עשר יום משעה שנטעו אותו מחדש – הרי שמאותו הזמן שהוא לא יכול לקבל חיות מעפרו הראשון - חיותו היא בזכות האדמה החדשה בה נטעו אותו (ואע"פ שטרם השתרש שם – מ"מ הוא מקבל חיות). באופן זה אי-אפשר לטעון שאילן לא נעקר ממקום חיותו הראשון – וממילא ברור שיש למנות שנות ערלה מהתחלה.
הג"ר עובדיה הדאיה [ישכיל עבדי ז, יו"ד לז] הביא את לשון התשובה הנ"ל של הרב זצ"ל – והסכים עם דבריו להלכה ולמעשה. יש לציין שגם החזון אי"ש זצ"ל [ערלה ב סקי"ב] כיוון בדבריו לדעתו של הרב קוק. לכן רוב פוסקי הדור סמכו על שני עמודי ההוראה הגדולים הללו – ופסקו למעשה, שכל שעפר שסביב השורשים מספיק כדי להחיות את האילן עד שבפועל הוא ישתרש במקומו החדש – די בזה כדי לא להצריך למנות שנות ערלה מחדש.