בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • שיעורים נוספים
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה
undefined
3 דק' קריאה
בכל שנה ושנה, עוסקים ישראל עם קדושים בל"ג בעומר בסיפוריו ומאמריו של שר בית הזוהר, רבי שמעון בר יוחאי. יש העולים למירון, ועוסקים בדרך בתורותיו ומאמריו, יש היושבים סביב למדורה ומשיחים בגדולתו ואורו, אלו וגם אלו – גדולים וקטנים חוזרים ושחים בסיפור המופלא על הצלתו במערה מיד רודפיו הרומאים, ועל יציאתו פעמיים מהמערה עד אשר ריפא את העולם במאור עיניו.
השנה (נכתב בשנת תש"פ), עקב 'הקורונה' לא נוכל לעלות מירונה, ואף לא נזכה לריקודים ההמוניים בצוותא חדא סביב המדורות, אך אורו המופלא של רבי שמעון יעלה ויאיר בזוהר רוחני עליון, ואף נוכל לעסוק ביתר שאת בסיפוריו ובתורתו העמוקה.
אכן, זה הזמן להתבונן בסיפור נוסף, מוכר פחות, המגלה זווית אחרת על אשר למד רבי שמעון בעת צאתו מהמערה. הסיפור הידוע, אותו שנינו מקטנותנו, מופיע במסכת שבת בתלמוד הבבלי, אך התלמוד הירושלמי (שביעית פרק ט הלכה א) מביא היבט אחר בסיפור יציאת רשב"י מהמערה.
וכך מסופר (בתרגום חופשי): רבי שמעון הסתתר שלוש עשרה שנים במערה... לסוף שלוש עשרה שנים, אמר: נצא ונראה מה קול יש בעולם. יצא וישב על פי המערה. ראה צייד אחד, שפורס מצודות לציפורים. שמע בת קול שאומרת 'דימוס' (חופשי), וניצלה הציפור.
אמר (רבי שמעון לעצמו) – אם ציפור מבלעדי השמיים (השגחת ה') לא נלכדת, כל שכן בן אדם, (ויצא מהמערה)... טיהר את טבריה.
בסיפור זה, בשונה מהבבלי, רבי שמעון לא שומע את אליהו הנביא שמספר שמת הקיסר ובטלו גזרותיו, וגם לא שומע בת קול שמצווה עליהם 'צאו ממערתכם'. בירושלמי, רבי שמעון מתעורר מעצמו לצאת ולראות מה קול יש בעולם.
יש כאן אמירה עמוקה הרומזת לתורת הנסתר שרשב"י הביא לעולם ממערתו. רשב"י מקשיב לקול שיש בעולם. בעולם הגשמי מסתתר קול רוחני, וצריך להקשיב להיבט הרוחני העמוק שיש בעולם, בבחינת "מבשרי אחזה אלוק'". כל הבריאה הגשמית אומרת שירה רוחנית, וה' מדבר דרכה, ואת זה רשב"י ותורת הנסתר באים לחשוף. ה' מדבר אלינו דרך המציאות, ומבחינה זו המקובלים הם תלמידיהם וממשיכיהם של הנביאים, שהקשיבו לקול ה' הממשיך ומנסר תדיר בחלל העולם. (וכמסורת המקובלים, שאת הקבלה קיבלו מפי אליהו הנביא).
רבי שמעון משתמש כאן בביטוי – 'נראה, מה קול יש בעולם'. לכאורה, יש כאן סתירה לשונית. קול שומעים ולא רואים. אך זה בדיוק העניין, כעין "וכל העם רואים את הקולות", במעמד הר סיני. הקול הוא רוחני, ואילו את המציאות הגשמית הפיזית רואים ולא שומעים, אך רשב"י בא לחשוף תדיר את הרובד המיוחד של מעמד הר סיני, שבו מצליחים לחשוף את הקול הרוחני הפנימי, וכביכול לראות אותו כמציאות פיזית ממשית, כי הוא מתגלה החוצה כמציאות גשמית הנראית בעיניים.
והנה, רואה רשב"י צייד הפורס מצודות, אך כשיש קול בעולם שעל הציפור להיות חופשייה, היא ניצלת, ומכאן הוא לומד על השגחת ה' בעולם, ושהכל תלוי בו.
ולכאורה לימוד זה הוא תמוה – הרי כל יהודי יודע, שיש השגחה פרטית, והכל תלוי ברצון ה', ומה החידוש הגדול שהתחדש לרשב"י?
אפשר לתרץ באופן פשוט – כאן הבין רשב"י, שה' רומז לו שהוא ינצל ואל לו לחשוש מהקיסר. אך אולי הגמרא באה ללמד אותנו עומק יותר.
באמת, מה שהיום מקובל בעם ישראל בנוגע להשגחה פרטית, וכביכול פשוט לכל יהודי, לא היה כל כך פשוט פעם. באמת, הרמב"ם במורה נבוכים סובר שהשגחת ה' היא רק כללית על כל מין ומין, השגחה שיהיו ציפורים, כבשים וכו', אך לא השגחה על כל פרט ופרט.
ובאמת, מי שהנחיל לעם ישראל את התפיסה שיש השגחה ממש על כל פרט ופרט, עד לפרט הכי קטן, זה גדולי ישראל ששאבו זאת מתורת הנסתר. ואת זה בא הירושלמי ללמדנו, דע לך כשרשב"י יוצא מהמערה הוא בא ללמדנו שה' משגיח על הכל עד הפרט הכי קטן האחרון.
עניין זה מלמדנו עד כמה תורת הנסתר ורעיונותיה, הפכו לנחלת הציבור. וככל מחלוקת, אלו ואלו דברי אלוקים חיים, אך מבחינה מסויימת יש גם רעיונות אגדיים שכבר התקבלו בציבור כביכול כהלכה פסוקה. והלא רעיון זה נותן לאדם נוחם ומשענת, וגורם לו להתרפק על השגחת ה' כבן המתרפק על אביו.
ובימי 'הקורונה' הללו, עת רואים אנו עד כמה בריה כה קטנה כוירוס זעיר, יכולה להשפיע באופן מהפכני על העולם, הרי יכולים אנו להתחזק באמונה בהשגחת ה' עלינו עד הפרט האחרון, כחרטומי מצריים שכשראו את מכת 'הכינים', קיבלו ואמרו : "אצבע אלוקים היא"!
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il