בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • מאמרים נוספים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

רויטל בת לאה

תוכנית ההתחברות

פרספקטיבה, מבט רחב; מתוך כך צריך לגשת אל המציאות; לראות מהיכן באנו ולאן אנו הולכים.

undefined

הרב אליעזר ולדמן זצ"ל

תשס"ו
11 דק' קריאה
חינוך להתיישבות
בסוף הלכות ציבור מסופר, שישבו אנשי גוש-אמונים אצל הרב צבי יהודה והוא אמר להם שהתיישבות זה דבר שני והעיקר הוא חינוך והסברה. מול זה ראיתי סיפור ב"גאולת אור צבי" של הרב בדיחי, ושם כתוב שר' משה לוינגר ישב עם הרב דרוקמן ועוד כמה רבנים אצל הרב צבי יהודה, ור' משה לוינגר התחיל לדבר כמה חשוב חינוך והסברה. כשהוא סיים אמר לו הרב: "ר' משה, איפה מחר קמה התנחלות חדשה?" ר' משה לוינגר חזר והסביר שוב את חשיבות החינוך וההסברה, ושוב שאל אותו הרב: "איפה מחר קמה התנחלות חדשה?" איך עומדים הדברים זה מול זה?

מזה אפשר ללמוד ששני הדברים מוכרחים ללכת ביחד, כלומר אין התיישבות בלי חינוך והסברה, אבל גם אין חינוך והסברה בלי התיישבות. אולי נדמה את זה לשלמות של עבודת ה', שבה יש גם קבלת עול מלכות שמים וגם קבלת עול מצוות, גם אמונה וגם מעשה. ובגמרא במסכת קידושין שואלים: מה יותר גדול, תלמוד או מעשה? ונמנו וגמרו שתלמוד גדול. למה? שהתלמוד מביא לידי מעשה. הדבר נשמע מוזר, כי יכול להשתמע מכאן שמטרה היא המעשה והתלמוד הוא רק אמצעי, ואם כך איך יכול להיות האמצעי יותר גדול מהמטרה? אלא הפירוש הוא שאין להפריד בין תלמוד למעשה. ביהדות המחשבה מביאה לידי מעשה והלימוד מביא לידי מעשה, והמעשה יונק מהלימוד וסוף מעשה במחשבה תחילה. המעשה הוא הוצאה לפועל של הלימוד, ואם הלימוד לא יוצא לפועל סימן שהלימוד לא היה עמוק מספיק או לא נקלט. באותה מידה גם ההסברה וגם המעשה הם שניים שהם אחד ואי-אפשר לזה בלי זה, כי אם אדם יעשה הסברה בלי שישנה החוויה המעשית, המציאות המעשית, העוצמה המעשית, אז ההסברה לא נקלטת, לא רואים את המשמעות העמוקה ואת ההיקף של העניין המוסבר. לכן הרב צבי יהודה הדגיש את החשיבות הראשונית של ההסברה, אבל בתגובה לדברי ר' משה לוינגר דיבר על כך שמוכרחים לעשות. בכל הניסיון שלנו, ברוך ה', של 38 השנים מאז מלחמת ששת הימים, המציאות המעשית, הדוגמה המעשית ומסירות הנפש המעשית ביישובה של ארץ-ישראל פתחה את הלבבות. כאשר מסבירים ומלמדים את הערך הא לוהי של ארץ-ישראל, את הערך הלאומי של ארץ-ישראל, המסר נקלט אצל השומע.

אמונה מעשית
יש עכשיו תמיהה, חוסר החלטיות, מה הצעדים שבהם עלינו לנקוט. הקימו עכשיו הרבה מאחזים. יש שאומרים שעלינו להיאחז עכשיו בכלי המעשה, או בשביל להרים את המורל או בגלל שבאמת זו התשובה, להראות שלא מנצחים אותנו. לעומתם יש שאומרים שצריך להגדיל את האמונה, כי כנראה האמונה לא היתה מספיק גדולה ולכן כלי המעשה נפגמו.

אני לא חושב שבציבור שלנו האמונה לא היתה מספיק גדולה ולכן כלי המעשה נפגמו. זה נכון שצריך להרבות בהקרנת האמונה, בהסברת האמונה, בהפצת האמונה בכל חלקי העם. ישנם חלקים מאחינו בני ישראל שהם מבולבלים לגמרי, והבלבול אכן נובע מריקנות בנושא של אמונה, מריקנות בנושא של תורה, וממילא העיניים אינן פקוחות לראות את המציאות. רואים דברים בצורה מעוותת, לא רואים את האמת כפי שהיא, כמו שנאמר אצל המרגלים "ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם" - יש קטנות של אמונה ומתוך כך קטנות של ראייה. ישנם גורמים נוספים הגורמים לבלבול. לצערנו השלטון נתון בידי בני-אדם שהם מקולקלים בדעותיהם ובמידותיהם, בוודאי רחוקים מאמונה וממילא הם חלשים ואין להם כוח להתמודד עם הקשיים. ראש הממשלה היה מישהו שנתפס בעיני העם כשיא של הגבורה וההתיישבות, ואם הוא אמר שאין ברירה, מוכרחים להיכנע, לסגת "קדימה", ומכיוון שהוא נתפס כאדם חזק רבים הלכו אחריו והוא בלבל את העם והרס את המורל שבעם, את הביטחון שבעם, את רוממות הרוח. לכן יש צורך בהרבה הסברה, בהרבה לימוד. כמו כן יש צורך לחפש איך מבחינה מעשית לרומם את רוח העם. כמובן שישנם שיקולים רבים בדבר איך לעשות את זה, איזו צורה תהיה הטובה ביותר, המוצלחת ביותר, אבל אין ספק שצריך לעשות גם את זה. בכל תקופה יש המצבים המיוחדים שלה והקשיים המיוחדים שלה והצרכים המיוחדים שלה, אבל דבר אחד ודאי צריך להדגיש תמיד, והוא שצריך לראות את המציאות בפרופורציה הנכונה, בעיניים בהירות. במשך 40 השנים האחרונות צמחה עוצמה גדולה של אמונה ומעשה בארץ-ישראל, ובעיקר ביש"ע, והמציאות שלנו היום הרבה יותר חזקה מאשר היתה לפני עשרות שנים. ולא רק המציאות שלנו, גם המציאות של כלל העם.

אשרינו, מה טוב חלקנו
לפני כ-40 שנה התורה לא היתה נפוצה כמו היום, אנשי תורה ואנשי אמונה היו מעטים מהציבור שלנו, וכשאנו למדנו ב"מרכז הרב" בשנים הראשונות, בשנים תשי"ז-תש"כ, היה ציבור קטן מאוד. היו רק שתי ישיבות על-תיכוניות לציבור הדתי-הלאומי, ישיבת "מרכז הרב" הוותיקה וישיבת "כרם ביבנה" הצעירה מאוד, ובסך הכול היו 70-80 תלמידים. אלה היו כל בני התורה בציבור שלנו, ולא היו אולפנות ולא מכללות ולא מדרשות. היום, ברוך ה', יש מאות ישיבות ורבבות רבבות בני תורה, תלמידים ובוגרים. בצה"ל יש ציבור אדיר של בני תורה, וכך גם בכל תחומי החיים, וכל ההתיישבות הזאת ביש"ע היא בעלת עוצמה גדולה. זאת לא רק עוצמה של כ-300 אלף יהודים, אלא עוצמה אדירה של תורה ואמונה. ולמרות כל הייסורים וכל הקשיים, והכי קשים הם הייסורים הפנימיים, של הגירוש. עם כל זאת, בציבור שלנו נמשכת, עבודת ה' בשמחה, ואנו ממשיכים להודות לה' "אשרינו מה טוב חלקנו" שאנו חיים בדור הזה ושניתנה לנו הזכות להיות שותפים ביצירת המציאות הזאת של תורה ואמונה, שבה זוכים להראות לעם את הדרך.

היינו בשבת בקדומים, שבה חגגו 30 שנה להתחלה של קדומים, שהיתה בקדום. בחנוכה התשל"ו היינו בסבסטיה וזה היה ניסיון שמיני של גרעין אלון-מורה, וזה הצליח ברוך ה'. זה התחיל בבסיס של המשטרה הצבאית בקדום, בחדרי המעצר שאליהם נכנסו המשפחות, ומזה צמחה קדומים וגרעין אלון-מורה הגיע לאלון-מורה דהיום. השומרון התמלא ביהודים ובתורה ובאמונה, וכך גם יהודה ובנימין. נכון, אומנם עברנו עכשיו לצערנו ייסורים נוראים, ופשע נורא בוצע כלפינו וכלפי עם ישראל, אבל אנחנו ממשיכים ליישב את ארץ-ישראל, לחנך, לגדל ילדים. ביש"ע יש כבר דור רביעי, אבל האור של יש"ע הוא לא רק ביש"ע, הוא התפשט לכל רחבי ארץ-ישראל - לנגב, לגליל, לשרון, לשפלה. אני זוכר לפני 25 שנה, בשנים הראשונות, באו אלינו בטענות, גם בחברון ובקריית-ארבע, למה אנחנו מושכים את הנוער ליש"ע, שהרי צריך גם להגדיל תורה, להקים ישיבות בגליל ובנגב. אמרנו להם שעכשיו זה הזמן שאפשר וצריך להיאחז ביש"ע והנוער נלהב לעשות את זה, ומיש"ע יבואו הכוחות שיגדלו תורה ואמונה בכל מקום. וכך היה במשך השנים, בעזרת ה', מאילת למצפה-רמון ולדימונה, דרך ירוחם, באר-שבע ושדרות, ובצפון בגולן, בחיספין, בקריית-שמונה, בעכו, בנהריה, במעלות ובחדרה, וכך גם בתל-אביב, בפתח-תקווה, בראשון-לציון, ברחובות ובכל מקום ומקום. זוהי מציאות אדירה של תורה, וחלילה מליפול ברוח. אומנם צריך למצוא דרכים איך להתגבר על המשבר הזה, על ההשפלה ועל חילול ה' הזה שהיה, ואנחנו מתפללים לקב"ה שיכוון אותנו ומתפללים לקב"ה שיסיר מאתנו את השלטון הפושע הזה, אבל צריך למצוא דרך לאחד את הכוחות שלנו בכל מרחבי הכוחות של תורה ואמונה.

להיות לאור עולם
במשך עשרות השנים האלה מצאנו גם שיתוף פעולה עם חרדים. אומנם לא עם כל הציבור החרדי, אך אנחנו צריכים אצלנו פנימה, בציבור הדתי הלאומי הציוני, למצוא דרכים לאחד את כל הגוונים ואת כל השיטות, ובוודאי יש הרבה מאוד, ו"אלו ואלו דברי א לוהים חיים". אין לי שום ספק שהכרח יהיה לאחד את הכוחות, כשם שאין לי שום ספק שלצערנו יהיו זעזועים שיפתחו בסופו של דבר את העיניים של אלו שלא רואים את האמת ביחס לאחריות שלנו לעם ישראל ולארץ-ישראל. ויותר מזה, יש לנו גם אחריות כלפי הגויים, הלא הברכה להם תבוא מאתנו - "ונברכו בך כל משפחות האדמה" - והברכה הזאת תבוא מתוך עם ישראל זקוף קומה וחי חיים שלמים בארץ-ישראל, מתוך גבורה לאומית היונקת מקדושה. העולם זקוק לזה, למרות שהוא לא יודע עד כמה הוא שקוע בבוץ של חיים שפלים, חסרי אמונה ויחס של שנאה כלפי עם ישראל, ולנו יש אחריות לזה. עמידה על זכותנו על ארץ-ישראל באה מתוך אחריות של להיות לאור עולם. קודם כל אחריות לקיום דבר ה' בנו, ולגילוי של החיים הא לוהיים שלנו ושל הקדושה של חיי ישראל בארץ-ישראל. לעמינו וגם לאלו שרוצים להיכנע ולבצע עוד נסיגות אנחנו אומרים כמו שיוסף אמר: "לא אתם שלחתם אותי הנה, כי הא לוהים". זוהי שליחות א לוהית וצריך לראות את הממד הא לוהי של כל התהליך הציוני. בפרשיות יוסף ואחיו אנחנו רואים שדברים מתנהלים גם באמצעות חלומות, והחלום תמיד מציין את ההתנהלות העל-אנושית, את ההתנהלות שמעבר לפעלתנות ולתכנון האנושי. ב"אורות הקודש" חלק א', חלק "הגיון הקודש" בסעיף נ"ג, "החלומות הגדולים", מדבר הרב על המדרגות וכך הוא כותב: "החלומות הגדולים יסוד העולם הם, המדרגות שונות הן חולמים הם הנביאים 'בחלום אדבר בו', חולמים הם המשוררים בהקיץ, חולמים בעלי המחשבה הגדולים לתיקון העולם, חולמים אנו כולנו בשוב ה' את שיבת ציון". אנחנו חייבים להרים את הראש מעל לחשבונות הקטנוניים והחולשות שבהסתכלות הנמוכה, לראות את המהלכים הא לוהיים, את קיום דברי הנבואה שמתקיימים על ידינו, ואז נוכל לכלכל את מעשינו ולכוון את כוח האמונה והמעשה לחיזוק הקיום שלנו, ולא חלילה לסגת וליפול. מלבד זה אנחנו יודעים, שכל נפילה מביאה לידי תקומה, כשם שאומר הפסוק במיכה: "כי נפלתי קמתי כי אשב בחושך ה' אור לי" . אני בטוח שהנפילה הזאת, הנוראית, תביא אותנו לאגור כוחות של אמונה ותקומה, כי רק מתוך אמונה אפשר להמשיך. מה שהביא לנפילה הזאת היתה הריקנות וההתרוקנות של תכנים של אמונה וחיי קדושה.

"יפוצו מעינותיך חוצה" הוא מצב שבו המעיינות זורמים בחוזק. אומנם אנחנו מדברים על אלו הריקנים, המרוקנים מכוחות של אמונה, אבל אני מאמין וחש את המציאות הזאת, שרוב רובו של העם קשור לאמונה. יש לנו בעיה עם ההנהגה, אך רוב רובו של העם קשור לאמונה. הבעיה היא שהמנהיג באותה שעה היה מקובל כמנהיג בעל החוזק והגבורה, וכאשר הוא החליש את העם, זה בלבל חלקים מהעם שהאמונה לא חזקה אצלם. לכן נמשיך בדרכנו, נמשיך לשמש דוגמה וכוח מוביל בעם, ובסופו של דבר נקווה שבקרוב מאד ייפקחו העיניים לראות את האמת שלנו, כי לולא הציבור שלנו - הציבור המאמין, המגלה את האומץ ואת הגבורה של הקדושה בהתיישבות ובצבא - לא היתה דוגמה של אלו שלא מתייאשים אלא באמת ממשיכים קדימה, קדימה באמת, ולא מפלגה שהולכת אחורה ומפילה אתה את העם. אל לנו להוריד את הראש, רק להמשיך בדרך של אמת ואמונה ויציב ונכון וקיים.

פנים אל העם
כאשר יש נפילה, נדרשים כוחות כדי לחזק ולקומם, ובכל התחומים. כל מי שעוסק בכל תחום שהוא מביא ברכה - גם תגבור ההתיישבות וגם "פנים אל פנים" וגם חיזוק המחנה פנימה לא חדות הכוחות - ומתוך כך מקרין למרחבי העם. ביחס ל"פנים אל פנים", אסור לנו לשכוח דבר שקרה בימים הנוראיים של הייסורים של ההתנתקות. לדעתי, מן השמים קרה, שבאו במגע אתנו - מגע קרוב מאוד, רגשי מאוד, חווייתי מאוד, גם אם כואב מאוד - עשרות אלפי יהודים בצה"ל ובמשטרה, ואני משער שעוד עשרות אלפים באמצעות כלי התקשורת. אומנם זה היה מגע מזעזע, ואנחנו מודעים לכך שלצערנו מפקדי צה"ל טמטמו את החיילים בכל מיני צורות והכינו אותם בצורה מעוותת לפשע הזה של ההתנתקות, אבל גם אם אפשר לטמטם בני-אדם שלא יוכלו להגיב על מה שהם רואים, אי-אפשר לטמטם אותם שלא יהיו מסוגלים לקלוט את מה שהם רואים. ייתכן שהם היו אדישים בתגובה שלהם, במראה הפנים שלהם, וגם בכך לא כולם היו אדישים, אבל הרגשתי וראיתי, ואני רואה את זה שוב מדי פעם בסרטים, שהדברים חדרו ללבם ולנשמותיהם. אומנם זה לא מבטיח שמשהו ייצא מזה, ייתכן שהם ישכחו את הדברים, אבל עלינו מוטלת החובה למצוא את הדרך לא לתת להם לשכוח, למצוא את הדרך לבוא אתם במגע, לעורר את אותם כוחות שהם התרשמו מהם. ראו פה עוצמה אדירה של מסירות נפש, של אמונה, של אהבה לדרך, לעם, לארץ, ולכן חשוב שיישבו תלמידי חכמים, אנשי ציבור, ויטכסו עצה ויתכננו תוכניות איך לעורר את הכוחות האלו בעם. הדבר דומה למצב שהיה אחרי מלחמת ששת הימים, בשנתיים הראשונות העם היה מרומם והיה מוכן לקלוט, וכאשר היינו בממשל הצבאי בחברון בשנת תשכ"ח, שנה אחרי המלחמה, הגיעו לשם קבוצות נוער של השומר הצעיר, של הנוער העובד והלומד וסמינריונים. הם היו מגיעים לחברון ולנים אצלנו בממשל הצבאי. זה נשמע חזון אחרית הימים, אך כך זה היה.

בודאי גם אנחנו אשמים, אולי לא מספיק עשינו ויַזָמְנוּ כדי להחזיק את הכוחות האלו באש גבוהה של להבה של אמונה ותודעה. רוב רובו של העם נמצא בעצם אתנו, עם האמונה ועם ארץ-ישראל, עם אהבת ארץ-ישראל, גם אם חלק מאתנו נפל ונשבר בתקופה האחרונה. דווקא עכשיו, אחרי החוויה המזעזעת הזאת והכאבים הנוראים והפשע שבוצע בעיקר על-ידי ההנהגה, גם ההנהגה המדינית וגם ההנהגה הצבאית - והחוויה הזאת גם זעזעה את רבבות אנשי הצבא וגם את העם שראה את הדברים - צריך לדעת ולהסביר מהי אמונה, מהי דבקות בארץ, מהם חיי משפחה, מהם חיי טהרה וקדושה.

צריך לשים לב לא לעשות את הדברים כהצגה, אלא אנחנו צריכים להיות טבעיים, להיות מה שאנחנו. בכל מגע עם העם ישנם דרכים שונות איך לעשות את זה, איך ליזום, איך להביא לידי כך שיזמינו אותנו, שירצו להיפגש, ובעיקר להיות מה שאנחנו, ממשיכי דרך בין בהתיישבות ובין בצבא. אנחנו לא מפקירים את החזיתות, אנחנו לא מתנתקים, הדרך שלנו היא התחברות ולא התנתקות.

תשובה מאהבה
אצל רבנו, הרב צבי יהודה זצ"ל, לא למדנו את המושג "אנחנו באים להחזיר בתשובה". הרב צבי יהודה זצ"ל היה מדגיש את דברי הִלל בפרקי אבות "הוי מתלמידיו של אהרון, אוהב שלום ורודף שלום", אבל בעיקר המשפט האחרון "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". הוא היה מדגיש: לא אוהב את הבריות כדי לקרבן לתורה, אלא אוהב את הבריות וממילא בא הקירוב לתורה. אם יש לנו מגעים ואנחנו נפגשים, עלינו לדבר על התקופה הזאת, על מעשי ה', על תחיית עם ישראל, על מה נותן כוח לקום, מנין יונקים את הכוח לעמוד בכל הייסורים, לראות את מעשי ה'. בוודאי צריך לדבר על החשיבות של התחברות לשורשים שלנו, לראות עד כמה ניתוק מהשורשים מביא לחולשה, ואז לא רק נחלשת התודעה היהודית, הזהות היהודית, אורחות החיים היהודיים, אלא נחלשת האהבה הלאומית, אהבת ארץ-ישראל, ומאבדים גם את הערכים הדתיים וגם את הערכים הלאומיים, כפי שכתב הרב באגרות. אם יעבור זמן רב בלא שיתחברו לשורשים, בסוף יקרה כמו שקורה היום, שבמקום לחלום "בשוב ה' את שיבת ציון" אז יש לצערנו חלומות על יציאה לחו"ל. לא רק שיוצאים לחו"ל, אלא חולמים על זה, שואפים לזה, כי לא מחוברים, כי מנותקים. אז גם כן הערך של השירות הצבאי הוא כבר לא ערך אצל חלקים מהעם. הצורך להגן על העם, להגן על הארץ, תכונות יהודיות אינסטינקטיביות, בריאות, גם הן נחלשות כתוצאה מהניתוק מהשורשים. מעניין שהשתמשו ומשתמשים במושג הזה הנורא "התנתקות" - אנשים שמנותקים, שלא מבינים, שלא רואים באיזה תהליך אנחנו נמצאים. אנחנו נמצאים בתהליך של התחברות, התחברות לעם, התחברות לארץ, קיבוץ גלויות, התחברות לתורה ולאמונה.

הביטוי של הנביא יחזקאל בחזון העצמות היבשות הוא התחברות של "עצם אל עצמו", ולא "עצם אל עצם", כלומר עצם אל עצמיותינו - אל הזהות הפנימית, אל הנקודה הפנימית, שזו היא עצמיות ועל זה צריך לדבר. צריך לברר מהי עצמיותינו, בשביל מה קמה כל ההתעוררות הזו לפני 100 שנה לחזור אל הארץ, לחזור אל העם. צריך לחזק ולראות עד כמה בלי היסודות, בלי השורשים האלו, אין ערך לא לעם ולא לארץ ולא למקומות הקדושים, כי מתנתקים מאורחות החיים ומאורחות האמונה. לשם כך אנחנו צריכים להראות לעם שהכוחות האלו קיימים, אבל בתקופה האחרונה הם נחלשים ואף נשברים כתוצאה מהבלבול בהנהגה. אבל הכוחות האלו קיימים בעם, צריך לעורר אותם מחדש, לעורר את החלום, לא להתבייש. גם ביוסף האחים זלזלו כי הוא היה בעל חלומות, "הנה בעל החלומות הלזה בא".

עדיין כחולמים
מיד אחרי הסכמי אוסלו, או אחרי שהתחילו להוציא את צה"ל מכמה ערים, בא אלי חיים רמון ואמר לי: נו, נגמר החלום של ארץ-ישראל השלמה? השבתי לו: מה פתאום נגמר? החלום הזה המשיך להתקיים אלפיים שנות גלות, אפילו בגלות החלום הזה נמשך - "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים" - אז פה, בגלל נפילות ארעיות שלכם או בגלל פשעים שאתם מבצעים החלום נגמר?! החלום הזה נמשך! זהו הכוח שמקיים אותנו פה, האמונה הזו, החזון הזה, היעוד הזה, ההכרה בממד הא לוהי של "ותשאני רוח".

כל מה שמתרחש בחברון נוגע לכלל הציבור. אי-אפשר לנתק לא בין חלקי עם ישראל ולא בין חלקי ארץ-ישראל, ולצערנו אנו סובלים גם מההנהגה המדינית וגם מההנהגה המשפטית שבמדינת ישראל. איך ייתכן שיושב בית-משפט עליון של היהודים במדינת ישראל, ויודע ומכיר בכך שהאדמות שעליהן מדובר בחברון, במקום שיושבות המשפחות הצעירות במה שמכונה "השוק", הן אדמות יהודיות, ובכל זאת נותנים הוראה לפנות את היהודים משום שהיה איזה פגם בכניסה לדירות האלו? אם היה פגם בכניסה, צריך לתקן את הפגם, צריך לסדר את העניין האדמיניסטרטיבי הזה, אבל להוציא את היהודים משם? הרי זה פשע, זה עיוות, זה חוסר רגישות יהודית, לאומית, אנושית ומוסרית. שם עקרו את היהודים וגזלו את אדמותיהם והרגו ורצחו וטבחו, ואנחנו עוד לא קיבלנו בחזרה לא את כל אותם הבתים ולא את אותן האדמות שהערבים גזלו מאתנו בתרפ"ט ובזמנים אחרים. צריך לעורר את העם לעיוות הזה, לפשע הזה, ולעשות כל מאמץ שלא יבוצע הפשע הזה פה בחברון. חשוב מאוד שרבבות עמך בית ישראל יגיעו לכאן, בלי לחכות לתאריך מסוים, כדי להראות את ההזדהות ואת הדבקות בחברון, כמו בכל מקום אחר בארץ-ישראל.

נטפלים באופן מיוחד לחברון, ויש לכך, בוודאי, סיבות רוחניות. אני משער שזה מבטא את הניתוק מהשורשים שלנו, שהרי בחברון מצויים כל השורשים של עם ישראל, שורשי האמונה, שורשי ההתיישבות, שורשי התורה והמצוות והאחריות לכל עם ישראל ולכל העולם, ומכאן מקור הברכה של "והיה ברכה ונברכו בך כל משפחות האדמה". אנחנו צריכים למצוא את הדרך לאיחוד הכוחות שלנו במאבק הזה. במאבק על ארץ ישראל צריך להשתמש בנשק הסודי, בכוחות הפנימיים של "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ".

------------------------
באדיבות תנועת "קוממיות". להזמנת חוברת המאמרים 9709881 02

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il