בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • שיעורים בספר שופטים
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה
undefined
13 דק' קריאה
מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך
תקופת השופטים מלווה בטלטלה רוחנית שיש בה עליות ומורדות. שוב ושוב מאותת ה' לעמו שעליו להיזכר בבוראו, ומפעם לפעם קם שופט בישראל ומשנה מעט את פני הדברים, אך השינויים נותרים מקומיים וזמניים. מבחינה רוחנית תקופה זו מעמיקה בקרב ישראל את ההבנה כי השגחת ה' עליהם תלויה במעשיהם, בבחינת "מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך" 1 . ה' יתברך חפץ להיטיב לעמו, אך כדי לזכות בטובה זו צריכים ישראל להיות כלים ראויים - על ידי מעשים טובים ונכונים ניתן לזכות ליחס טוב ולשמירה הדוקה, ואילו על ידי מעשים רעים בא יחס של הרחקה ושמירה רופפת.
בתקופת יהושע זכו בני ישראל לראות בחוש כיצד ה' יתברך הולך לפניהם ונלחם מלחמותיהם באותות ובמופתים - נחלי ארנון, יריחו, עמק איילון, מורד בית חורון וכו' - ובכל מלחמותיהם כמעט אין אבדות בנפש, והנה באה תקופת השופטים בה נגררו ישראל לעבודת אלילים והתרחקו מלפני ה', וה' הרחיקם וצמצם שמירתו והשראת שכינתו בתוכם.

מדוע לא הוריש ה' את יושבי הארץ הנותרים?
בסוף פרק ב' משיב הנביא על השאלה: מדוע לא הוריש ה' לישראל את יושבי הארץ הנותרים, הלוא בכך היה מסלק מעליהם את תרבות החטאים של גויי הארץ, ועל ידי כך בוודאי היה קל להם יותר להישמר ולא להיגרר אחרי מעשי הגויים?
אומר על כך הנביא:
"וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר יַעַן אֲשֶׁר עָבְרוּ הַגּוֹי הַזֶּה אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת אֲבוֹתָם וְלֹא שָׁמְעוּ לְקוֹלִי: גַּם אֲנִי לֹא אוֹסִיף לְהוֹרִישׁ אִישׁ מִפְּנֵיהֶם מִן הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָזַב יְהוֹשֻׁעַ וַיָּמֹת: לְמַעַן נַסּוֹת בָּם אֶת יִשְׂרָאֵל הֲשֹׁמְרִים הֵם אֶת דֶּרֶךְ ה' לָלֶכֶת בָּם כַּאֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֲבוֹתָם אִם לֹא: וַיַּנַּח ה' אֶת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה לְבִלְתִּי הוֹרִישָׁם מַהֵר וְלֹא נְתָנָם בְּיַד יְהוֹשֻׁעַ" 2 .
לכאורה היו ישראל יכולים להמשיך בתנופת הכיבוש ולהשמיד את העמים שסביבותיהם, אך הם בחרו להפסיק את תנופת הכיבוש וללמוד ממעשיהם הרעים של עמי כנען, ומכיוון שבחרו לא להיות עם ה', אף ה' לא היה אתם, והעמידם בניסיון, האם ישמרו דרך ה' ומצוותיו גם כשמנגד בכל סביבותם עובדים עבודה זרה, או ילכו שבי אחרי מעשיהם הרעים וילמדו מתרבות טומאתם.

בתחום הצבאי ובתחום הרוחני
הנביא מזכיר שלוש פעמים 3 , שהסיבה האלקית לכך שלא הורישו ישראל את עמי כנען הנותרים, היא לנסות בם את ישראל. הדגשה זו דורשת התבוננות והעמקה, מה טיבו של ניסיון זה ומה משמעותו?
בתחילת פרקנו נאמר:
"וְאֵלֶּה הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִנִּיחַ ה' לְנַסּוֹת בָּם אֶת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אֵת כָּל מִלְחֲמוֹת כְּנָעַן: רַק לְמַעַן דַּעַת דֹּרוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְלַמְּדָם מִלְחָמָה רַק אֲשֶׁר לְפָנִים לֹא יְדָעוּם: חֲמֵשֶׁת סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים וְכָל הַכְּנַעֲנִי וְהַצִּידֹנִי וְהַחִוִּי יֹשֵׁב הַר הַלְּבָנוֹן מֵהַר בַּעַל חֶרְמוֹן עַד לְבוֹא חֲמָת: וַיִּהְיוּ לְנַסּוֹת בָּם אֶת יִשְׂרָאֵל לָדַעַת הֲיִשְׁמְעוּ אֶת מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר צִוָּה אֶת אֲבוֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה" 4 .
הניסיון האלקי שבהם הועמדו ישראל מורכב משני חלקים - אחד בתחום הצבאי והשני בתחום הרוחני. מבחינה צבאית, נאלצו ללמוד מהגויים כיצד לנהל מערכה מתוחכמת ויעילה באמצעים טבעיים תוך שימוש בתכסיסי מלחמה שונים, כי משעה שקלקלו מעשיהם עזבם ה' ביד המקרה ומיעט מידת השגחתו עליהם. ומבחינה רוחנית, היו צריכים לבטוח בה' שיהיה בעזרם ויצילם מיד צר, וכן הוצרכו להוכיח עמידה רוחנית בצורה אל מול תרבות הטומאה של עמי כנען הנותרים.

מה שתבע זה לא תבע זה
חז"ל אומרים במדרש איכה רבה 5 :
"זבדי בן לוי פתח: 'לא האמינו מלכי ארץ' וגו' (איכה ד, יב) - ארבעה מלכים היו, מה שתבע זה לא תבע זה, ואלו הן: דוד ואסא ויהושפט וחזקיהו.
דוד אמר: 'ארדוף אויבי ואשיגם' וגו' (תהלים יח, לח). אמר לו הקב"ה: אני עושה כן, הדא הוא דכתיב 'וַיָכֵּם דוד מהנשף ועד הערב למחרתם' (שמואל א' ל, יז). מהו 'למחרתם'? רבי יהושע בן לוי אמר: לשני לילות ויום אחד. היה הקב"ה מאיר לו בלילות בזיקין וברקים, כמה דתנינן תמן (ברכות פ"ט, מ"ב) 'על הזיקין ועל הזוועות ועל הברקים', הדא הוא דכתיב 'כי אתה תאיר נרי' וגו' (תהלים יח, כט).
עמד אסא ואמר: אני אין בי כח להרוג להם, אלא אני רודף אותם ואתה עושה. אמר לו: אני עושה, שנאמר 'וירדפם אסא והעם אשר עמו עד לגרר, וַיִפֹּל מִכּוּשִׁים לאין להם מחיה כי נשברו לפני ה' ולפני מחנהו' וגו' (דברי הימים ב' יד, יב), 'לפני אסא' אין כתיב כאן, אלא 'לפני ה' ולפני מחנהו'.
עמד יהושפט ואמר: אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף, אלא אני אומר שִׁירָה ואתה עושה. אמר לו הקב"ה: אני עושה, שנאמר 'ובעת הֵחֵלוּ ברִנָה ותהִלָה נתן ה' מארבים על בני עמון מואב והר שעיר הבאים ליהודה וינגפו' (שם כ, כב).
עמד חזקיהו ואמר: אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה, אלא אני ישן על מיטתי ואתה עושה. אמר לו הקב"ה: אני עושה, שנאמר 'ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה' ויךְ במחנה אשוּר' וגו' (מלכים ב' יט, לה)".
דוד המלך רודף, משיג והורג, כפי נוהג עם בריא. קם אסא ואומר: לי אין כוח להרוג, רק לרדוף. והקב"ה משיב לו: בסדר, אתה תרדוף ואני אהרוג. אחריו בא יהושפט שהיה מלך צדיק, וטען שאין לו כוח - לא להרוג ולא לרדוף, אך הוא יכול להתפלל. והקב"ה השיב לו: אם יש לך כוח להתפלל, תתפלל! גם זה בסדר, העיקר שאתה קשור לקב"ה. בא חזקיהו ואומר: ריבונו של עולם, גם להתפלל אין בי כוח, מה שאני יודע לעשות, זה לישון. והקב"ה משיב לו: גם זה בסדר, אתה תישן, תעשה את מה שאתה יודע לעשות, ואני אעשה ניסים. לך לישון מתוך ביטחון בה' וכשתקום בבוקר הכל יהיה בסדר.
ללכת לישון כשהעיר מוקפת במאה שמונים וחמישה אלף ראשי גייסות אשורים שמוכנים בכל רגע להיכנס לעיר ולכבוש אותה, זו מידת ביטחון מופלאה.
מובן שהנהגתו של חזקיה במקרה זה אינה הנהגה של לכתחילה. הדרך הבריאה היא דרכו של דוד המלך, שמתוך ביטחון מלא בה' אמר: "אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם" 6 . מכל מקום בדברי חז"ל אלה אנו מוצאים התמודדות בשני תחומי הניסיון שהזכרנו - התחום הצבאי והתחום הרוחני.

בוא וראה מה בין ראשונים לאחרונים
בילקוט שמעוני 7 דורשים חז"ל:
"'ואלה הגוים אשר הניח ה' לנסות בם את ישראל', הדא הוא דכתיב: 'נתתה ליראיך נס להתנוסס', מנוס שינצלו ישראל מדינה של גיהנם. למה? 'מפני קשט סלה', כדי ליתן שכרם בקשט, שנאמר: 'ונתתי פעולתם באמת', אבל הרשעים אין להם מנוס, שנאמר: 'ועיני רשעים תכלינה ומנוס אבד מהם'.
בוא וראה מה בין ראשונים לאחרונים, שהראשונים היו מתנסים ביד הקדוש ברוך הוא 'והאלקים נסה את אברהם', וכן דור המדבר 'למען אנסנו', ו'למען נסותך', אבל האחרונים נתנסו ביד האומות, שנאמר: 'ואלה הגוים אשר הניח ה' לנסות בם את ישראל', לידע מי עושה רצונו באמת, מפני קשט סלה".
דורות ראשונים היו זכאים וראויים שהקב"ה בעצמו ינסה אותם, מה שאין כן דורות אחרונים, שאינם מתנסים ביד הקב"ה אלא ביד האומות. כל גוי שבא לשעבד את ישראל תחתיו, לא בא אלא לתבוע מהם שישובו מדרכם הרעה ויגלו את אמונתם ואת מידת ביטחונם בה'.
העומדים בניסיון, הרי הם משמשים נס ודגל לכל באי עולם, שיראו כי ניתן לעמוד בגבורה בניסיונות החיים ולהגיע לדרגות עליונות של אמונה בלי להיגרר אחרי תאוות ויצרים. שני מיני דגלים הם: דגל של ייאוש וכניעה - דגל לבן, ודגל של ניצחון ונשיאת ראש - דגל הניסיון.

בדיקת קנקנים, מעשה הפשתני ונתינת העול
במדרש בראשית רבה 8 מובא משל המלמדנו מה טיבם של ניסיונות החיים, וזו לשון המדרש:
"כתיב 'ה' צדיק יבחן ורשע ואוהב חמס שנאה נפשו' (תהלים יא, ה), אמר רבי יונתן: היוצר הזה - אינו בודק קנקנים מרועעים, שאינו מספיק לקוש עליהם אחת עד שהוא שוברם, ומי הוא בודק בקנקנים יפים אפילו מקיש עליהם כמה פעמים אינם נשברים.
כך אין הקדוש ברוך הוא מנסה את הרשעים, אלא את הצדיקים, שנאמר: 'ה' צדיק יבחן', וכתיב: 'והאלקים נסה את אברהם' (בראשית כב, א)".
קדר שרוצה להראות עד כמה הכלים שהוא מכין טובים, לוקח כלי ומקיש עליו במקל כדי להראות עד כמה הכלי עמיד וחזק. לפני שהוא לוקח את הכלי ומראה ללקוחות שלו מה טיבו, הוא בודק שהכלי שהוא לוקח אכן מספיק חזק, כי אם בזמן אמת הכלי ישבר לעיני הלקוחות, סביר להניח שהם יעדיפו לקנות אצל מישהו אחר.
ההקשה על הקנקנים בנמשל, היא התהיה האלקית על קנקננו, ריבונו של עולם בודק מהי רמת הזעזוע שיוצרת אצל האדם שבר, ה' יתברך מכה ומבקש לבחון מהו חוזק הכלי, עד כמה אנחנו שלמים באמונה וביטחון.
בהמשך, מציין המדרש סוג נוסף של ניסיון:
"אמר רבי יוסי בן חנינה: הפשתני הזה, בשעה שהוא יודע שהפשתן שלו יפה, כל שהוא כותשה היא משתבחת, וכל זמן שהוא מקיש עליה היא משתמנת, ובשעה שהוא יודע שהפשתן שלו רעה, אינו מספיק לקוש עליה אחת עד שהיא פוקעת.
כך אין הקדוש ברוך הוא מנסה את הרשעים, אלא את הצדיקים, שנאמר: 'ה' צדיק יבחן'".
חלק מתהליך עיבוד הפשתן הוא דישת 'הושני הפשתה' במעין מכוש של עץ, וכדי להשלים את ניקיונם של הסיבים מנפצים את הגבעולים בעזרת מסרקות של ברזל עד שמקבלים 'אניצי פשתן' המוכנים לטוויה ולאחר מכן לאריגה.
כאן מדובר על מדרגה אחרת לגמרי של ניסיון. בעוד משל הקנקנים בודק את יכולת העמידה של הכלי או האדם, משל הפשתני מדבר על תהליך השבחה, הכתישה וההקשה הולכים ומשביחים את הפשתן, ובנמשל, כשאדם הוא בעל אמונה גדולה, הניסיונות מגדלים אותו ומעמיקים את אמונתו. מי שמגיע למדרגה כזו, מבין שעליו להודות על כל ניסיון וניסיון, ולומר: "אוֹדְךָ ה' כִּי אָנַפְתָּ בִּי" 9 , אני מודה לך ריבונו של עולם על כל הקשיים והמשימות שאתה מגלגל לפתחי, כי סוף סוף אני יוצא בכל פעם מחדש, גדול יותר באמונה.
המשל השלישי שמביא המדרש הוא:
"אמר רבי אלעזר: משל לבעל הבית שהיה לו ב' פרות, אחת כוחה יפה ואחת כוחה רע. על מי הוא נותן את העול? לא על זאת שכחה יפה.
כך הקדוש ברוך הוא מנסה את הצדיקים, שנאמר: 'ה' צדיק יבחן'".
יש כאן שלוש מדרגות במדרש: דומם, צומח וחי - קנקנים, פשתן ופרות. מי שעובר את כל התהליכים ועומד בהם ונשאר בעל אמונה איתנה, מסוגל לטפס למדרגה השניה ולנצל את הקשיים והאתגרים להתגדלות, ומי שהצליח בזה יכול להמשיך ולטפס למדרגה שלישית.
כשניצבות לפנינו שתי פרות, אחת רעה ואחת טובה, אחת גיבורה והשניה חלשה, ואנחנו מבקשים לתת על אחת מהן את העול, ברור הדבר שנבחר את הטובה מביניהן. כלומר יש אנשים שהניסיון בא עליהם בגלל שהם ראויים להנהגה, הם ראויים לשמש אות ומופת לכל הסובב אותם, לכן הקב"ה מביא עליהם ניסיון ובכך מניח עליהם את עול ההנהגה, כמידתו של אברהם אבינו שעלה ונתעלה על ידי ניסיונותיו להיות 'עמודו של עולם' 10 .
תפקידו של הניסיון הוא לגלות בתוכנו כוחות שלא היינו מודעים אליהם ולא האמננו שהם קיימים בתוכנו. בעשרה ניסיונות ניסה ה' את אברהם, לא כדי להענישו ח"ו, אלא כדי לגלות את גדולתו ולהוציאה מן הכח אל הפועל, ובכך להאיר את העולם כולו באור האמונה.
השומרים הם את דרך ה'?
תקופת השופטים היא תקופה של בירור וניסיון, שנועדו בסופו של תהליך, להוציא מן הכח אל הפועל את גדלות אמונתם של ישראל ואת החיבור האמיץ בין עם ישראל לארצו.
לאחר ארבעים שנה שבהן נדדו בני ישראל במדבר ובנו את קומת אמונתם, שלב אחר שלב, בא המבחן הגדול. האם בנין האמונה שבנו יעמוד להם כחומה בצורה אל מול תרבות עמי כנען או לא, וכך כתב הרלב"ג 11 :
"כי השאירם לנסות בם את ישראל, השומרים הם את דרך ה', וזה שזה היה סיבה לגלות מום ישראל והיותם בלתי חזקים באמונת השם יתברך, ולזה לא היו ישראל ראויים אל שתשלם להם בימי יהושע השמדת כל הגויים האלה".
עם ישראל לא עמד בניסיון, ובמקום לגלות את אמונתו הגדולה נתגלתה חרפתו, והוברר כי עדיין איננו ראוי להשלמת הכיבוש והורשת יושבי הארץ הנותרים.

ה' הניחם להילחם בעמי כנען בתכסיסי מלחמה
הרלב"ג ביאר את הפסוק שבסוף פרק ב, ונדרש לניסיון בתחום הרוחני. מלבד זאת היה ניסיון גם בתחום הצבאי, כפי שהזכרנו למעלה, וכך כתב רש"י 12 בתחילת פרק ג:
"לנסות בם את ישראל - את דור האחר אשר לא ידעו את נסי מלחמות כנען ולא ראו את המעשה הגדול והמרו במקום:
רק למען דעת - רק לדבר הזה לבדו הניחם [ולא כבשו את עמי כנען הנותרים], למען דעת ולהתבונן דורות בני ישראל הבאים מה החטא גורם, כי עתה הם זקוקים ללמדם מלחמה:
רק אשר לפנים - שהיו עומדים לשרת את ה':
לא ידעום - למלחמות הללו וטכסיסיהם ולא נצרכו להם".
לפי רש"י הניסיון היה בייחוד לדור השופטים שלא ראה את הניסים הגדולים שנעשו בתקופת הכיבוש בזמנו של יהושע, והמרו את פי ה' ולמדו ממעשי הגויים.
ה' הניחם להילחם בעמי כנען בגבורה ובתכסיסי מלחמה, ולא עשה להם ניסים כפי שעשה לאבותיהם, להראות לדורות הבאים מה נשתנה דור זה מן הדור הקודם, שהדור הקודם לא נזקק למאמץ מלחמתי ברמה גבוהה, אלא היה ה' בעזרו, כי הלכו בדרך התורה והמצוות, ואילו דור זה שחטא ועבד אלהים אחרים, נפל ממדרגתו ונסתלקה ממנו השגחת ה' וניתן ביד המקרה ונזקק ללמוד מן הגויים את תורת הלחימה.

מלחמה בדרך הטבע - מעלה או פחיתות?
ניתן להקשות: מדברי רש"י נראה שמלחמה בדרך הטבע מעידה על מדרגה נמוכה, ואילו מדברי חז"ל שראינו למעלה למדנו, שהדרך הבריאה היא דרכו של דוד המלך, שנלחם בתכסיסי מלחמה בדרך הטבע מתוך ביטחון מלא בה', ואמר: "אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם" 13 ?
ההנהגה הטבעית שהונהגה בתקופת השופטים, באה מתוך נפילה רוחנית, לאחר שעזבו את ה' ולא היו ראויים עוד להנהגה ניסית, אך במדרגה זו שהגיעה בדיעבד, יש גם צד של הכנה לקראת הנהגת הטבע העליונה המופיעה בארץ ישראל.
למעשה קיימים שני סוגי השגחה אלקית - השגחה אלקית הסותרת את חוקי הטבע, לעומת השגחה אלקית המתגלה בתוך חוקי הטבע. בתקופת המדבר שלטה הנהגה ניסית הסותרת את חוקי הטבע, ובארץ ישראל מופיעה הנהגה עליונה יותר, המתגלה בתוך חוקי הטבע. ההשגחה הניסית הסותרת את הטבע היא חד-פעמית, ואילו ההשגחה השניה היא תמידית ומגלה יותר על רצון ה' 14 .
נמצא אם כן, שתכסיסי המלחמה שנאלצו בני ישראל ללמוד בתקופת השופטים מתוך פחיתות מדרגתם, היה בהם גם צד של לכתחילה. מכיוון שלא ניתן להם הניצחון על מגש של כסף בדרך נס, נאלצו לערוך הכנות מעשיות לקראת מלחמתם, ובכך ניתנה להם הזדמנות להעמיק יותר את מידת ביטחונם ולבצר את אמונתם מתוך בירור נוקב על מה הם נלחמים, מה היא ארץ ישראל בשבילם, ומי הוא הנותן להם כח לעשות חיל.

מלחמות ישראל על ייחוד שמו יתברך בעולם
בהלכות מלכים כותב הרמב"ם 15 :
"מאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה, וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה, וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זיכרונם מליבו ויפנה מכל דבר למלחמה".
כשעם ישראל יוצא למלחמה, יש במלחמה בחינה של מקוה טהרה ציבורי. מלחמות ישראל אינן מלחמות על טריטוריה או כבוד עצמי, אלא על ייחוד שמו יתברך בעולם. קיומו של עם ישראל בארץ ישראל, זה רצון ה' יתברך, ומי שנלחם בישראל, אין מלחמתו אלא בה' יתברך, אלקי ישראל.
בשעת מלחמה, מי שמעורר דאגות וחששות ומטיל מורך בעם, מביא לידי שפיכות דמים ח"ו. ומנגד, כשחיילי ישראל חמושים באמונה וביטחון, ניצחונם מובטח.

האחריות על בנין האמונה מחדש הוטלה על העם
בתקופת השופטים היתה נפילה רוחנית נוראה, העם היה רחוק מאד ממושגים אלה של מלחמה על ייחוד שמו יתברך בעולם. לאחר כל הנסים והנפלאות שנעשו להם במצרים, במדבר, ובשנות הכיבוש, עזבו את דרך ה' ועבדו לאלהים אחרים. לכן סילק ה' שכינתו מהם והעמידם בניסיון. אם עד עתה האיר אור האמונה באור ברור וחזק על ידי הנהגה ניסית, כעת באה הנהגה טבעית המחייבת שימוש בכלים טבעיים - כלי נשק, אימונים, תכסיסים וכו'. אור האמונה עומעם, והאחריות על בנין האמונה והעמקתה מחדש הוטלה על העם. בתקופה זו ידעו ישראל עליות ומורדות, ומתוך התמודדות עם העמים מסביב גיבשו מחדש את אמונתם.

האיש הירא ורך הלבב
הגמרא בסוטה 16 מביאה מחלוקת תנאים בביאור הפסוק: "וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וְאָמְרוּ מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ" 17 . לפי רבי עקיבא 'האיש הירא ורך הלבב' הוא, אותו שליבו רך עד שאינו יכול לעמוד כחומה בצורה אל מול חרבו השלופה של האויב, ולפי רבי יוסי הגלילי 'האיש הירא ורך הלבב' הוא, המתיירא שמא יפרע ממנו ה' בעת המלחמה מעבירות שבידו. הרמב"ם מכריע כרבי עקיבא, ובספר "יד המלך" על הרמב"ם שם, לרבי אלעזר סגל, מבוארת מחלוקת התנאים כך:
"וכוונת פלוגתתם הוא, דלרבי עקיבא אין מניחין לו לחזור עד שיבורר בעיני המשיח מלחמה דנימס לבבו ואין בו כח לעמוד בקשר המלחמה, אבל מבלעדי חולשת לבבו הנטוע לו בטבעו, אם יש לו פחדים אחרים מחמת עבירות שבידו, אינו חוזר.
ורבי יוסי הגלילי סובר, דאף אם אנו רואין דליבו אמיץ וחזק כאחד הגיבורים, רק דירא מחמת עבירות שבידו, אנו מניחין אותו לחזור.
אמנם גם לרבי יוסי הגלילי צריך החוזר להביא עדים שידעו בו בחטאו, וכמו כן לרבי עקיבא, אינו חוזר רק באם אנו רואין וברור לנו שאין בו כח לעמוד בקשרי המלחמה, וכמו בהרתיע מקול קרנות והגפת תריסין ומים שותתין על ברכיו מצחצחות חרבות, דכל זה יכול להתברר אם באמת נטוע הפחד הזה בליבו".
לפי רבי עקיבא, המדד הוא הפחד שיש לאדם מפני המלחמה, מבלי להתחשב בחששותיו מן העבירות שבידו. ולפי רבי יוסי הגלילי, גם אם מדובר בגיבור שבגיבורים, המדד הוא הפחד מעבירות שבידו.
ועוד: אין מספיקה עדות החוטא על חטאיו או הצהרת המפחד על פחדו, יש צורך בעדים על החטא ושיהיה ברור למביט בו שאין בו כח נפשי לעמוד בקשרי המלחמה.

פחד במלחמה נובע מ'עבירות שבידו'
בהמשך מביא רבי אלעזר סגל את דברי הרא"ם, לפיהם מודה רבי יוסי הגלילי לרבי עקיבא, ש'הירא ורך הלבב' הוא זה המפחד מהמלחמה, אלא שפחד ממלחמה הוא לעולם תוצאה של 'עבירות שבידו', שכן אם לא היו עבירות בידו, היה בוטח בה' ומסיר מליבו כל פחד וחשש, וכה דבריו:
"וראיתי להרב רבי אליהו מזרחי על התורה (פרשת שופטים דברים כ, ח), דהוסיף פירוש חדש מדעתו על דעת רבי יוסי הגלילי, וזו לשונו: רבי יוסי הגלילי סובר, דמאחר שאין מיתה בלא עוון, אין לו לירא שמא ימות אלא כשהוא בעל עבירות. ולפיכך פירש הירא והרך לבב מעבירות שבידו.
אבל השאר, של אירס אשה ונטע כרם, לא מפני שיראים שמא ימותו חוזרים, שהרי אינם בעלי עבירות, מאחר שכל בעלי עבירות נכללים בהירא ורך לבב, אלא שהתורה תלתה לכסותו, שאילו לא גזרה לחזור אלא בעלי עבירות לבדם, היו הכל יודעין שכל שחוזר אינו חוזר אלא מחמת שהוא בעל עבירות כו'".
התורה נזהרת בכבודם של היראים ודואגת שלא יכירו הכל בפחד ליבם ותגרם להם בושה, לכן יחד אתם שבים לביתם גם מי שארס אשה ולא נשאה, מי שבנה בית ולא חנכו, ומי שנטע כרם ולא חיללו, על אף שאין כל חטא בידם.

רכות הלב היא תכונה אנושית טבעית
בהמשך מאריך רבי אלעזר סגל לדחות את הסברו של הרא"ם בטענות שונות, והרי טענתו העיקרית:
"והנה הרב המזרחי האריך בכוונת פירושו, ולא ידעתי מאין המציא דבר זה בכוונת רבי יוסי הגלילי להתאחד פחד מלחמה עצמה עם פחד עבירות, ומאין לו זאת שאי אפשר להיות לאיש מלחמה שום פחד ואימת מוות אחר זולת מחמת חטא שבידו, הלא החוש מעיד ואנו רואין ממש בכל יום אנשים רכי הלב אשר חולשה זו נטוע בטבעם ובמזגם כי יתעלפו ויהיה ליבם כדונג בראותם טיפת דם אצבע הניקף ומוכה באבן או בעץ, ומכל שכן דמצוים בני אדם שאין בהם כח לעמוד בקשרי המלחמה אשר דם בני אדם נוזלים כמו אגמים ויאורי מים...".
כאמור רבי אלעזר סגל מאריך שם, אך טענתו העיקרית היא, שרכות הלב היא תכונה אנושית טבעית הקשורה במזגו של אדם ולאו דווקא בחטאיו.
נמצא אם כן, שרכות לב היא תכונה אנושית טבעית, ואינה בהכרח תוצאה של חטא, אך יחד עם זאת כאשר אדם מגיע למלחמה חמוש בעוצמה גדולה של אמונה זכה וביטחון שלם, על פי רוב תתגלה גבורתו גם במערכה מול האויב. השקפת חייו של האדם משפיעה על מעשיו - ככל שמשנתו הרוחנית סדורה יותר, כך תגובותיו בשעת מבחן מכוונות יותר למטרה העליונה שלשמה יצא למערכה.




^ 1.ראה עדויות פ"ה, מ"ז.
^ 2.שופטים ב, כ-כג.
^ 3.שופטים ב, כב; ג, א; ג, ד.
^ 4.שופטים ג, א-ד.
^ 5.איכה רבה פתיחתא דחכימי ל; ד, טו. וראה גם ילקוט שמעוני שמואל ב' רמז קסג.
^ 6.תהלים יח, לח. ראה נחלת דוד ח"ב דרוש א, ז ע"א-ח ע"א שכתב: "והכוונה להם בזה, כי דוד המלך עליו השלום שיער בנפשו כי הוא נכון ומעותד להיות מרכבה לקבלת השפע אף ביצוריו, עורקיו וגידיו החומריים, ולזה אמר בבקשתו 'אמחצם ולא יוכלו קום' וכו' (תהלים יח, לט). והרצון, שיהיה הוא בעצמו המכה אותם, והיא הגדולה שבמעלות ... כאשר היה הענין במלחמותיו של דוד המלך עליו השלום, כי אז יהיה יותר נעלה על מלחמתו של חזקיה , שהיה על ידי מלאך ה' לבדו ולא חלו בה ידיים". וראה עוד: פרי צדיק פרשת מקץ אות י; יערות דבש כ ע"א; קא ע"א; לב אהרן יהושע ו; לא; דרשות נחלת דוד ח"ב דרוש א, ו ע"ב; אור חדש הקדמה עמ' נט.
^ 7.ילקוט שמעוני שופטים רמז מא.
^ 8.בראשית רבה לב, ג.
^ 9.ישעיה יב, א.
^ 10.ראה רמב"ם הלכות עבודה זרה א, ב.
^ 11.רלב"ג שופטים ב, כב.
^ 12.רש"י שופטים ג, א-ב.
^ 13.תהלים יח, לח.
^ 14.ראה משך חכמה ויקרא כו, ד.
^ 15.רמב"ם הלכות מלכים ז, טו.
^ 16.סוטה מד ע"א.
^ 17.דברים כ, ח.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il