קללה ככלי נשק | הרב משה ליב הכהן הלברשטט | בית המדרש

פרשת שבוע ותנ"ך
בלק

קטגוריה משנית

5 דק' קריאה

"לכה נא ארה לי את העם הזה כי עצום הוא ממני אולי אוכל נכה בו ואגרשנו מן הארץ"

(במדבר כב, ו).

" ויאסוף סיחון את כל עמו... וילחם בישראל. ויכהו ישראל לפי חרב, ויירש את ארצו"

(במדבר כא, כג-כד).
ויפנו ויעלו דרך הבשן, ויצא עוג מלך הבשן לקראתם, הוא וכל עמו למלחמה אדרעי. ויכו אותו ואת בניו ואת כל עמו ,עד בלתי השאיר לו שריד, ויירשו את ארצו (במדבר כא, לג, לה).
עם ישראל נוחל ניצחונות מזהירים בשדה הקרב, במלחמות מול המעצמות האיזוריות האמורי והבשן, הם כובשים אותם בסערה, והורגים את סיחון מלך האמורי, ואת אחרון הרפאים, עוג מלך הבשן. עם ישראל טועם את טעמו המתוק של הניצחון. בלב עלולה להתגנב התחושה של "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים ח,יז), הנה אנחנו, עם של עבדים משוחררים הפכנו לגיבורים, יש לנו צבא חזק, כבשנו שתי מדינות חזקות, אנחנו על מפת העולם, עמים אחרים יחשבו פעמיים לפני שיצאו למלחמה נגדנו.
" ויאמר מואב אל זקני מדין" - והלא מעולם היו שונאים זה את זה, שנאמר (בראשית לו) "המכה את מדין בשדה מואב", שבאו מדין על מואב למלחמה? אלא מיראתן של ישראל עשו שלום ביניהם. משל למה הדבר דומה? לשני כלבים שהיו מריבים זה את זה, בא זאב על אחד מהם. אמר האחד: אם אין אני עוזרו, היום הורג את זה, ולמחר יבא עלי, ולפיכך נתחברו מואב עם מדין. ומה ראה מואב ליטול עצה ממדין? כיון שראו את ישראל נוצחים שלא כמנהג העולם, אמרו, מנהיגם של אלו במדין נתגדל, נשאל מהם מה מדתו, אמרו להם, אין כחו אלא בפיו, אמרו, אף אנו נבוא עליהם באדם שכחו בפיו (במדבר כב, ד, תנחומא, ורש"י).
"ויסעו בני ישראל ויחנו בערבות מואב... וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמרי. ויגר מואב מפני העם מאד" (במדבר כב, א-ג).
מעברו השני של הגבול, עומדים המואבים ועוקבים בדאגה אחר השינויים האיזוריים, הם רואים את ההצלחות של עם ישראל במלחמותיהם נגד סיחון מלך האמורי ונגד עוג מלך הבשן, והם חוששים מאוד שהם עלולים להיות הבאים בתור. בלק מלך מואב מכנס ישיבה דחופה עם ראשי הצבא וכל זרועות המודיעין, בכדי לטכס עצה מול האיום ההולך ומתקרב לגבולם, בלק עצמו אסטרולוג דגול, חוזה בכוכבים, ובוחן את מפות האסטרולוגיה, הוא מגלה שבעימות עם ישראל הוא מצליח לפגוע בהם, אבל אינו יודע איך זה יקרה (במדבר רבה כ, ז). הוא מבקש מאנשי המודיעין לבדוק לעומק, מהו סוד עוצמתם של בני ישראל ושל מנהיגם משה, כדי לגבש אסטרטגיה מלחמתית נגד עם ישראל. מתברר שמשה בילה כמה שנים מחייו במדין, המואבים פונים לאויביהם המדינים, ומשלימים עמם כדי להתמודד יחד בכוחות משותפים מול האיום החדש "עם ישראל", הם שואלים אותם, במה כחו של משה? ותשובת המדינים היתה שכחו בפיו. לאחר קריאת דוחות המודיעין, ודיון עם ראשי הצבא, קובע בלק שיציאה למלחמה קונבנציונאלית מול עם ישראל מסוכנת מדי, ויש צורך להלחם במקור הכח שלהם, בכח הפה, בלק מבקש מזקני מואב וזקני מדין להזעיק מיד את הנביא הגדול בלעם מפתור אשר על הנהר, שידוע אף הוא בכחו הגדול בפיו, כדי שיהווה משקל נגד למשה, הוא יקלל את עם ישראל, וכך יוכלו לנצח במלחמה.
אלו וגם אלו טועים טעות מרה, "וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל" (דברים ח,יח), ללא ה' אלוקיך לא היו מועילים גיבורי המלחמה הגדולים ביותר, וכלי הנשק המשוכללים ביותר, ועם ישראל היה מובס במלחמה, ועם ה' אלוקיך בכל מקרה היו מנצחים במלחמה. זו היא הסיבה שבני ישראל ניצחו את סיחון מלך האמורי ואת עוג מלך הבשן. אם ה' מאפשר לפגוע באויבים בנשק התפילה או הקללה, בכח הפה, אזי זה מצליח, ואם ה' לא מאפשר זאת, גם הנביא הגדול המפורסם בכחו האדיר שבפיו, שיודע דעת עליון לכוין את השעה שהקדוש ברוך הוא כועס בה כדי לקלל בזמן זה, יכשל כישלון חרוץ (במדבר כד, טז. רש"י. סנהדרין קה:). כי "ה' אלוקיך.. הוא הנותן לך כח לעשות חיל", בין אם המלחמה בנשק קונבנציונאלי ובין אם היא בנשק הפה, לשני סוגי כלי הנשק אין כל כח עצמי, כחם תלוי כל כולו רק במה שיתן לו ה' אלוקיך.
" ועתה הנני הולך לעמי לכה איעצך" (במדבר כד, יד), מה לך לעשות, ומה היא העצה, אלוהיהם של אלו שונא זימה הוא, והם מתאוים לכלי פשתן, בוא ואשיאך עצה, עשה להן קלעים והושיב בהן זונות, זקינה מבחוץ וילדה מבפנים, וימכרו להן כלי פשתן, עשה להן קלעים מהר שלג עד בית הישימות, והושיב בהן זונות, זקינה מבחוץ וילדה מבפנים, ובשעה שישראל אוכלין ושותין ושמחין ויוצאין לטייל בשוק ,אומרת לו הזקינה, אי אתה מבקש כלי פשתן? זקינה אומרת לו בשוה, וילדה אומרת לו בפחות, שתים ושלש פעמים, ואח"כ אומרת לו, הרי את כבן בית, שב ברור לעצמך, וצרצורי של יין עמוני מונח אצלה, ועדיין לא נאסר יין של נכרים, אמרה לו רצונך שתשתה כוס של יין? כיון ששתה בער בו, אמר לה השמיעי לי, הוציאה יראתה מתוך חיקה, אמרה לו עבוד לזה, אמר לה הלא יהודי אני, אמרה לו ומה איכפת לך, כלום מבקשים ממך אלא פיעור, [והוא אינו יודע שעבודתה בכך], ולא עוד אלא שאיני מנחתך עד שתכפור בתורת משה רבך, שנא' (הושע ט, י) "המה באו בעל פעור וינזרו לבשת ויהיו שקוצים באהבם", כדאיתא בחלק (סנהדרין קו.) תדע שבלעם השיא עצה זו להכשילם בזימה, שהרי נאמר (במדבר לא, טז) "הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם" (רש"י).
בלעם השונא הגדול של עם ישראל, מאוד רוצה לסייע לבלק מלך מואב להלחם בהם, הוא נחסם פעם אחר פעם מללכת לקלל את ישראל, ובכל זאת ממשיך ומתאמץ להגיע אל היעד כדי לבצע את זממו. "ויפתח ה' את פי האתון" (במדבר כב, כח), הקדוש ברוך הוא מעביר לבלעם מסר שאינו משתמע לשתי פנים, כל כח הפה תלוי ברצונו של ה' ואין לו כל כח עצמי, אם ה' מחליט אז גם אתון תפתח את פיה ותדבר. שנאתו של בלעם מעבירה אותו על דעתו, הוא מבין אך לא מוותר, הוא מבין את מגבלות כחו אבל ממשיך בדרכו תוך שהוא מתכנן את צעדיו הבאים, בלעם מגיע אל ההר שממנו רואים את קצה עם ישראל, הוא עומד ומברך את ישראל, "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל", כי ראויים הם לברכה שאין בהם מנחשים וקוסמים, "כעת יאמר ליעקב", עוד עתיד להיות עת כעת הזאת, אשר תגלה חיבתן לעין כל, שהן יושבין לפניו, ולומדים תורה מפיו, ומחיצתן לפנים ממלאכי השרת. "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא", כשהן עומדין משינתם שחרית, הן מתגברים כלביא וכארי לחטוף את המצוות, ללבוש טלית, לקרוא את שמע ולהניח תפילין (במדבר כג, כג-כד, וברש"י). בלעם עומד ומסביר שכח הפה שלו מוגבל בגלל המצוות שעם ישראל עושים, וזו הסיבה שה' מונע ממנו לפגוע בהם. וכך לפני שהוא עוזב במפח נפש שלו ושל בלק, הוא מטיל את הפצצה.... הוא לוחש על אוזנו של בלק, אם אתה רוצה לפגוע בעם ישראל, יש רק דרך אחת לעשות זאת, והיא להחטיא אותם, רק כך יש אפשרות שה' יסיר מהם את שכבת ההגנה, ואז הם יפגעו. וכך אכן אירע, בלק שלח את בתו בראש משלחת של בנות מואב על מנת להחטיא את בני ישראל, הם יצרו מארב מתוכנן של שוק תמים בו זקנות מוכרות כלי פשתן החביבים על עם ישראל במחיר יקר, והצעירות מוכרות את אותם כלים בזול, לאחר שסיכמו על המחיר הזול, הציעו להם הצעירות להכנס לתוך האוהל שם ירגישו כבני בית ויוכלו לבחור את כלי הפשתן המשובחים ביותר, הן הציעו להם לשתות כוס יין ומשם היתה הדרך קצרה להחטיאם בזנות ועבודה זרה. שכבת ההגנה על עם ישראל הוסרה, ובעקבות זאת פרצה מגיפה גדולה, פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן נזכר בהלכה שהבועל ארמית קנאין פוגעין בו, פנחס הבין, שהדרך היחידה להשיב את שכבת ההגנה הרוחנית על עם ישראל ולהפסיק את המגיפה, היא על ידי מעשה קנאות שיפסיק מיד את חילול השם, וכך אכן פסקה המגיפה.
עם ישראל למד כאן בדרך הקשה לקח לדורות, "אין ערוד ממית אלא החטא ממית" (ברכות לג.), נשק קונבנציונאלי, ביולוגי, גרעיני, או נשק הקללה, לאף אחד מהם אין כח עצמי, אף אחד מהם אינו יכול לחדור את שכבת ההגנה הרוחנית, אבל משעה שזו הוסרה, אין כבר צורך בשום כלי נשק, אז כבר פורצת המגיפה מאליה, והדרך להפסיק את המגיפה, ולהשיב את שכבת ההגנה הרוחנית, היא על ידי קידוש שם שמים.

בלק