האור וכלים שבורים | הרב ש. יוסף וייצן | בית המדרש

שבת ומועדים
תפילות יום הכיפורים

קטגוריה משנית

8 דק' קריאה

שבת שבתון - שביתה כפולה
על הפסוק "מערב עד ערב תשבתו שבתכם" 1 דרשו חז"ל, שהארת יום הכיפורים מתחילה מתשעה בתשרי, וכל מי שאוכל בערב יום הכיפורים כאליו צם תשיעי ועשירי 2 .
מצד אחד, דבר זה מלמד אותנו שהיה מקום לאכול ביום הכיפורים, ובמקום זאת אנו אוכלים בתשעה לחודש, וממילא אין מקום לאבילות או צער סתמיים ביום הכיפורים; ומן הצד השני, העובדה שהיה צורך לקבוע יום אחד לאכילה ויום אחר לצוֹם, ואי אפשר גם להגיע למדרגת הכפרה וגם לאכול, מלמדת אותנו שמדרגת יום הכיפורים אינה יכולה להופיע בשלמות בעולם הזה ללא ההפרדה הזו. בשבת קולטים משהו מעין העולם הבא, אולם שם יש בחינה שזהו יום שאי אפשר לקלוט את כל הארתו. זה כל כך גבוה, עליון ועצום, וכנגד זה אנו אוכלים. שבת במהותה נקראת "מתנה", והאיתערותא דלעילא היא תמיד מעבר ליכולת הקליטה של האיתערותא דלתתא. יום הכיפורים הוא "שבת שבתון" - לכאורה הוא פחות ממדרגת השבת, כפי שמוכיחים העונש על חילולו (כרת, לעומת סקילה בשבת) ומספר העולים לתורה (שישה, במקום שבעה בשבת), אם כן, כיצד הוא נקרא "שבת שבתון"? הסבר הדברים הוא שמבחינת ההארה של העולם הבא שבת עליונה יותר. אולם מבחינת העולם הזה יום הכיפורים הוא היום שבו יכולה להתגלות ההארה העליונה ביותר. משום כך יש ביום הזה שביתה מיוחדת, שביתה כפולה: גם ממלאכה, וגם מכל מגע עם הדברים האחרים המסיחים את הדעת מקרבת ה'. עשרים וארבע שעות של עמידה וטהרה לפני ה'. ביום הכיפורים נמחקים כל הפערים שאנו רגילים לדון בהם בין ההארה שבאה מלמעלה לזו שלמטה. זהו היום שבו יכול להיות החיבור השלם ביותר בין שמיים לארץ. ראש השנה הוא יום "בכוח", שבו הפער בין הרצוי למצוי הוא הגדול ביותר, "יום יבבא" 3 , הבכי בא שם ממילא, משום שהקב"ה מתגלה בתביעה גדולה, באידיאל עליון, והאדם חש את הפער העצום בין התביעה לבין מקומו בפועל. גם בכל שבת ושבת ישנו פער כזה, בין ההארה משמיים ובין יכולת קליטתנו. ביום הכיפורים אין פער. זהו מיפגש גמור בין האיתערותא דלעילא לאיתערותא דלתתא, ולכן רק אז ניתן להיכנס לקודש הקודשים.

במקדש ישנם שלושה חלקים: מזבח החיצון - איתערותא דלתתא, קודש הקודשים - איתערותא דלעילא, וההיכל, המכיל משהו משניהם. בכל השנה כולה מצוי פער בין האיתערותא דלתתא לזו דלעילא הנמצאת בקודש הקודשים. אי אפשר לעשות חיבורים. ביום הכיפורים כל המחיצות נשברות, ואפשר להגיע גם למקומו של הקב"ה, שלפי חז"ל, אין מגבלות העולם הזה חלות בו, כפי שלומדים ממידות קודש הקודשים הקטנות ממידותיו הכוללות של הארון, ואף על פי כן מכילות אותו. 4 המיוחד ביום הכיפורים הוא שכל מה שמתגלה מלמעלה נקלט בו מלמטה.

הווידויים וגילוי השכינה
שני עניינים מרכזיים ביום הכיפורים: הכפרה וההתעסקות בחטאים ובחולשות, כפי שהדבר בא לידי ביטוי באמירת הווידוי; ובנוסף לכך, קבלת הלוחות השניים, קבלת התורה, שמשמעותה היא למעשה גילוי שכינה, קבלת האור האלוקי. יום זה מלא מגילוי שכינה. בסוף היום, בשיאו, אומרים "שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד, ה' הוא האלוקים", תוקעים בשופר, להזכיר שהשכינה הולכת ומסתלקת. גילוי השכינה המיוחד ליום הזה מתבטא בחלקים נוספים של התפילה. י"ג מידות הרחמים, הזכרת שמו של הקב"ה ומידותיו העליונות הם שיחזור של ההתגלות האלוקית שבה הופיע עלינו הקב"ה בתורתו. מהו היחס בין שני הנושאים הללו, בין הווידוי להתגלות השכינה?

על פי ההגיון הפשוט, החטאים הם אלו המפרידים בינינו לבין הקב"ה, וביום הכיפורים צריך לעבוד על וידוי, טהרה, תיקון עצמי, וכתוצאה מכך זוכים ליתר גילוי שכינה. ישנן עוד ועוד מדרגות של קרבת ה'. התחלת התפילה עוסקת בקבלת התחייבות, במחוייבויות של "כל נדרי", ובסוף היום לאחר כל העבודה, מרגישים ש"עשינו את זה" ונפגשנו עם השכינה.

ריבוי וידויים כמידת חסידות
אחת השאלות הדורשות התבוננות היא מדוע יש צורך בכל כך הרבה וידויים? מטרת הווידוי היא חלק מתהליך התשובה על חטא מסויים. אם אדם כבר התוודה ועשה תשובה בערבית, לשם מה לחזור על כך בשחרית, במוסף וכן הלאה? בנוסף לכך נפסק ברמב"ם כי "עבירות שהתוודה עליהן יום הכיפורים זה חוזר ומתוודה עליהן יום הכיפורים אחר", 5 זאת למרות שהזדכה והיטהר וזכה לגילוי שכינה גם בפעם הקודמת. לשם מה, אם כן, מתוודה שוב על אותן עבירות? אחד התירוצים באחרונים לריבוי הווידויים הוא שמא חטא בין וידוי לווידוי, אולם קשה לומר שזהו כל הטעם לכך.
ישנן מדרגות על גבי מדרגות באופן שבו מתרחק האדם מן החטא. על ידי וידוי פעם אחת עדיין אינו מסתלק מכל הנגיעות שיש לו בחטא, כפי שמסביר מסילת ישרים במידת הפרישות ואילך, שהנקי הוא מי שאינו עושה את גוף נחטא, אך מעבר לכך ישנו מי שמתרחק ממנו, וזו גישה שניתן לשכלל ולפתח עוד ועוד. ככל שמתרחק יותר מן החטא, כך זוכה יותר לגילוי שכינה. כל יהודי נתבע ביום הכיפורים לעשות מעבר למה שצריך בזהירות ובנקיות- ביום הכיפורים כולם נהיים חסידים, עושים מעל ומעבר ולפנים משורת הדין. גם אם כבר התוודה, גם אם הצטרפה לכך כפרת יום הכיפורים - עדיין יש מה להתרחק ולהמשיך, והעוון לעולם אינו נמחה ממש לחלוטין.

יחד עם זאת, קשה לומר שכל ריבוי הווידויים הוא משום שיש אינסוף מדרגות להתרחק מאיזה חטא ספציפי. אם נסתכל על י"ג מידות הרחמים, נראה כי מבנה הפרשה הפוך ממה שהצענו עד עכשיו: "ה' ה' א-ל רחום וחנון… וסלחת לעווננו ולחטאתנו". אין כאן תשובה ואז אמירת המידות, אלא בדיוק להיפך - המידות, גילוי השכינה, ואז הכפרה. המבנה איננו וידוי ותוספת התגלות (גם אם ברור שהווידוי מביא התגלות שמשכללת עוד יותר את יכולת התיקון). אין כאן רחצה וניקוי אינסופיים לצורך הגדלת הגילוי. הגילוי הוא אקטיווי, ואינו מתבסס רק על היכולת האנושית לתקן, שכל כמה שנתאמץ תמיד תהיה הטהרה הבאה מכוחה מוגבלת, ותמיד נזדקק להשלמה על ידי סיעתא דשמיא. הרב בעולת ראי"ה 6 מסביר את היסוד בווידוי שאותו אומרים ביום הכיפורים, "אתה יודע רזי עולם ותעלומות סתרי כל חי". לשם מה יש להכניס וידוי בתפילה? הבקשה היא לקבל סיוע במקומות שאותם לא הצלחנו לתקן, והרי תמיד ישנו מקום שבו נדרשת סיעתא דשמיא. זהו חלק אינטגרלי של התפילה. בחזרת הש"ץ הווידוי הוא חלק מהחזרה, חלק מהתפילה על התשובה, ועיקרו הוא בקשת הרחמים שאחר הווידוי. "אנא ה'" שאומרים בווידוי פירושו- אני מתוודה על מה שאני יכול, ואתה מצדך, אנא ה', השְלֵם מה שאיני יכול.

התגלות נוספת - וידוי נוסף
נראה כי ניתן להתבונן על יום הכיפורים בדרך עמוקה יותר, לא רק בשרשרת הגורמים "וידוי-התגלות-יכולת משופרת להיטהר" אלא התגלות שהיא זו המחייבת להתוודות מחדש. התגלות אלוקית נוספת מחייבת לבצע וידוי נוסף. ניתן להסביר זאת על ידי הסיפור הבא.

הגרש"ז אוירבך מביא באחד מספריו, שהמשכילים רצו לצחוק על הרבנים. הם עשו זאת על ידי מכתב ששלח ר' אהרון מקרלין ליהודי פשוט אחד, שהוכתר על ידו במכתב בתארים מופלגים, ואילו הוא עצמו חותם שם "הצעיר והדל". וכך טענו המשכילים: או שהרבנים "עובדים" פה על כולם ומדברים בצביעות, או שהם מנותקים מן המציאות וחיים בדמיונות, מבלי לומר את האמת כפי שהיא.
כיצד באמת כתב כך ר' אהרון מקרלין? וכך משיב הרב אוירבך: יהודי פשוט ורגיל מצייר לעצמו סולם בן אלף מדרגות שמוביל אל השיא. הוא עצמו מסוגל בכל כוחותיו להגיע רק אל המדרגה המאה, וכעת הוא נמצא במדרגה השבעים. נמצא כי הוא מנצל 70 אחוזים מיכולתו, ובמובן הזה, יחסית למה שמצייר לעצמו, הוא די גדול. זהו אותו יהודי שאליו נשלח המכתב. ובאשר לר' אהרון מקרלין עצמו - גם הוא יודע שיש אלף מדרגות, אולם הוא נמצא רק במדרגה השלוש מאות, והוא יכול לטפס עוד ועוד. זה כמובן יותר גדול משבעים בערך מוחלט, אולם באופן יחסי הוא עושה רק שלושים אחוזים ממה שאפשר, ועל כן חש את עצמו "צעיר ודל" לעומת אותו יהודי פשוט.

בכל פעם שהקב"ה מתגלה אל האדם, מתברר כי הוא שייך גם אל אותם דברים שנראו לו מעבר להשגתו. במה שונה צורת ההתגלות של יום הכיפורים לעומת שאר הימים? בכל השנה כולה מתגלה הקב"ה מתוך מגמה שנהיה שלמים ובעלי עוצמות. ביום הכיפורים מתייחס אלינו הקב"ה כבעלי תשובה, ומתגלה אלינו בכלים שלנו. מידת הרחמים היא זו המאפשרת את התגלותו של הקב"ה אלינו לפי הכלים שלנו, בתוך טומאתנו. פירוש הדבר הוא שביום הכיפורים מתגלה הקב"ה כך שנקלוט את כל הארתו. בכל השנה כולה ישנו פער; במידת הרחמים, הצורה שבה מתלבש הקב"ה ביום הכיפורים, ניתן לקלוט את כל ההתגלות האלוקית. כך מחליט הקב"ה, שביום זה קיימת האופציה לקלוט את כל ההתגלות.
כיוון שביום הכיפורים האור האלוקי מגיע לכל אחד ואחד, כולנו נעשים ר' אהרון מקרלין, מאנשים בינוניים הופכים להיות אדם גדול. כל אחד יכול לראות את פני המלך בכלים שלו. כל עוד לא הגעתי לאותה מדרגה - הרי שלא נחשב לי מה שעשיתי כחטא. ההתגלות גרמה לכך שמה שעד אתמול לא נחשב כחטא, היום ייחשב כזה, כעין מה שאומרים לפעמים שהעבירות של אבותינו הם המצוות שלנו. ככל שמטפסים יותר במדרגות כך מבינים עוד ועוד שיש יותר לאן להגיע, עושים תשובה על תפיסת מאה המדרגות בלבד, כאילו זו כל היכולת שלנו, ואז מגלים שניתן לטפס 150 מדרגות. מה שהתוודינו עליו בשנה שעברה וגמרנו - יש צורך גדול יותר לתקן בשנה הזו, שהרי עלינו למדרגה עליונה יותר. כך גם ביום הכיפורים עצמו: ככל שעולים במדרגה הרי זה מחייב עוד עילוי ועוד עילוי, עוד תיקון ועוד תיקון.

ההתגלות המיוחדת בלוחות השניים ביום הכיפורים
לפני קבלת הלוחות הראשונים שאל הקב"ה אם ישראל מסכימים לקבל אותם, ואז ענו לו "נעשה ונשמע". בלוחות שניים אין שאלה כזו, היכן מצינו ביום הכיפורים מהלך של קבלת תורה, שבו אנו מסכימים לקבל לוחות שניים? את הלוחות הראשונים יכול היה לקבל רק משה רבינו, ואולי אפילו תוכננו הדברים כך שהם יינתנו במצב שעם ישראל רחוק. במצב כזה נדרשת הסכמה שמשה יקבל את הלוחות בשבילנו, ועל זה אמר הקב"ה "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי" 7 . הארה זו אינה מתאימה לבעלי תשובה, ונגרם חטא העגל. לאחר החטא והתיקון יש אפשרות לנתינת תורה כך שלא רק משה יקבל אותה, אלא כל ישראל כולם מתכוננים, צמים ומתפללים, ומשה רבינו פוסל את הלוחות בשם כל ישראל. לוחות ראשונים הם "פָּנַי", המדרגה שגם משה רבינו אינו רואה 8 . בלוחות השניים ישנה אפשרות להתגלות של הקב"ה כך שכולם נפגשים, וכאן אין צורך ב"נעשה ונשמע" ממרחק. כאשר הקירבה היא המציאות, ואין זו רק אמירה שאיננה מחזיקה מעמד בפועל, עצם המיפגש הוא הדבר עצמו, מעל ומעבר ליכולת הקבלה.

וידוי יום הכיפורים - ההכרה במצב השבור
מצידו של הקב"ה, יום הכיפורים בא לאפשר גילוי לכל אחד ואחד. מה מטרתו של היום הזה מצידנו? בנקודה זו יש להבחין בין הווידוי שעושים כל שנה, לבין זה של יום הכיפורים: כיוון שהקב"ה רוצה לאורך השנה שנהיה שלמים, אנו מנסים מה שיותר לתקן את עצמנו. ביום הכיפורים הקב"ה אומר, שהוא אוהב גם כלים שבורים. כמו המשל של חז"ל, לגבי מי שקיבל כלי מן המלך ושבר אותו - מצבים שאדם מקלקל ונראה שלא יוכל לתקן, והמלך לא ישתמש עוד בכלי הזה. ואז מגלה המלך שהוא לעיתים אוהב כלים שבורים. בכל השנה כולה צורת המיפגש היא באופן שאנו מנסים לגלות את הצדדים השלמים שלנו. צורת המיפגש ביום הכיפורים היא כזו שאנו באים ככלי שבור, משום שהקב"ה רוצה כלי שבור. כך הסברנו פעם את ההבדל בין וידוי יום הכיפורים לזה של שאר השנה - האחרון עוסק בקבלה לעתיד, ולכן מזכירים קודם את הפשע, אחריו את העוון ובסוף את החטאת - סילוק העבירות בסדר חומרה יורד. הרמב"ם אומר שביום הכיפורים עיקר הווידוי הוא "חטאנו", בכל מקרה, זו ההתחלה של הווידוי. ביום הכיפורים איננו מתוודים על התיקון, אלא על עצם היותי כלי שבור, ובתחילה אני מבין שאני כזה בגלל שחטאתי. מעבר לכך הוא מעמיק בווידוי ומגלה שכנראה גם היה מזיד, וזה שובר אותו עוד יותר. ועוד יותר מעבר לכך, פתאום מתברר שכל האפשרות לחטא נובעת מגאווה, מהתחושה שהוא נפרד מהקב"ה, מנקודת המרד הגורמת את מציאות החטא. כך מצליח האדם לגמרי להיות כלי שבור. זהו העניין להיפגש עם הקב"ה ביום הזה, מתוך ההודאה וההכרה בהיותך כלי שבור, רק כשהוא מכיר בכך שהוא כזה, רק כשהוא מבין שיכולתו לעמוד במציאות העולם הזה היא כשאין לו הצורך בהבלטה האישית, להיות כאלוקים יודעי טוב ורע. ביום הכיפורים אנו בעלי תשובה, וכבר יודעים שנכשלנו בבחירה; אין לנו עוד צורך בהבלטה אישית, מי אני ומה אני, אין לי שום עבודה אישית. עבודת הקטורת היא כתישתם של הסממנים עד כדי כך שאין הבדל בין הרכיבים השונים שלה. כולנו צדיקים ביום הכיפורים, רק אם נוהגים על פי הקטורת.

השעירים והקטורת
גם ביום הכיפורים יש ביטוי לעבודת כל השנה כולה בשני השעירים. באמצעותם אנו מבטאים את המרחק שלנו מן הרע, בעוד וידוי ועוד אחד, כאשר אחד מבין השניים הולך למקום הפנימי ביותר, והשני נשלח למקום השומם ביותר. זוהי העבודה בחלק הראשון. העבודה העיקרית של היום היא מסוג שונה: לא משנה עד כמה הצלחת להיות גדול ושלם, עיקר העניין היום הוא הענווה, הורדת הבלטתי האישית, להיות בעל תשובה, ולהשתמש בכוח החטא ששבר את הטוב כדי לשבר את ההבלטה האישית ולבוא אל הקב"ה ככלי מלא בושה וכלימה. דבר זה מאפשר להקב"ה להתגלות לכל אחד ואחד. זהו יום שכולו רחמים, הקב"ה מאפשר לנו לגלות את עצמותו בעולם, בתנאי שאנו מפַנים לו את המקום.
בעזרת ה', נזכה להעמיק עוד ועוד בעבודה המיוחדת של יום הכיפורים ובאופיה המיוחד, ודבר זה ייחרט בקרבנו וילווה אותנו לאורך כל השנה. שהרי תכל'ס, איזה רושם נותר לאחר ההתעלות של הימים הנוראים? עוצמות אלו צריכות ללכת עם האדם כל השנה כולה, ובכל התמודדות שתהיה לו עליו לזכור כי הוא "יהודי של ימים נוראים", של ראש השנה, של יום הכיפורים, וזה נותן הרבה מאוד אנרגיה, להיות מזוהה עם הימים הללו, להיות חמוש נגד כל חולשה ולעבוד את ה' בשמחה.