להיות אדם

הלכה מחשבה ומוסר
הלכות בין אדם לחברו

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

יוסף בן רחל

5 דק' קריאה

בפירושו על מסכת אבות מסביר המהר"ל שתורה, עבודה וגמילות חסדים מכוונים כנגד שלושת סוגי השלמות האנושית: העבודה היא שורש מצוות שבין אדם למקום, וגמילות חסדים היא שורש המצוות שבין אדם לחברו.
וכנגד מה התורה? מבאר המהר"ל שישנו סוג שלישי של שלמות: מצוות שבין אדם לעצמו. לפני שירכוש האדם שלמות מול הקב"ה או מול בני אדם אחרים, עליו להיות 'הוא' באופן שלם.
הביטוי 'אדם טוב' מיתרגם אצלנו ל'אדם טוב לאחרים'. לא זו כוונת המהר"ל כשהוא מדבר על שלמות האדם עצמו. 'טוב לאחרים' כלול בבין אדם לחברו, לא בבין אדם לעצמו. שלמות של האדם עצמו היא תכונה פנימית שלו - הוא עצמו רוחני יותר, נעלה יותר. אפילו לא מדובר באדם שהוא בעל מידת חסד לעומת אדם שעושה חסד. ישנה שלמות לאדם שאינה מתבטאת כלפי בני אדם אחרים, אלא בעצם היותו. שלמות זו שייכת למצוות שבין אדם לעצמו.
הקבלה נוספת לחלוקה זו הן שלוש העבירות של ייהרג ואל יעבור: עבודה זרה כנגד בין אדם למקום, שפיכות דמים כנגד בין אדם לחברו, וגילוי עריות כנגד בין אדם לעצמו. גילוי עריות הוא פגימה בכוח שתפקידו להוליד צאצאים, המשך האדם הפרטי לדור הבא, ובזה לקיים את המין האנושי בכללותו. הולדת ילד אינה מבטיחה שהוא יהיה אדם טוב כלפי אחרים או כלפי שמיים, כלומר היא לא מתעסקת בשאלה מה יעשה האדם, אלא בעצם הופעתו.
בדומה לדיני עריות, דיני כשרות סובבים סביב אכילה - פעולה שתכליתה המשך קיום האדם הפרטי. היא לא עוסקת במה יעשה האדם אלא בעצם היותו. המצוות הללו מבהירות שלעצם קיום האדם יש משמעות מוסרית, עוד לפני השאלה מה היחס שלו לבני אדם אחרים או לקב"ה. עצם היות האדם יכול להיות חיובי או שלילי. אבל מהי אותה השלמות של עצם האדם? מדוע היא חשובה?

בהיעדר תחושה
לצורך כך נפנה לשלמות שוודאי לנו שהיא חשובה: שלמות בין אדם לחברו. מדוע היא חשובה? נימוק תועלתני, כמו "עזור לאחרים כדי שיעזרו לך", אינו זה שגורם לנו לחוש שמעשה טוב בין אדם לחברו הוא מוסרי. אנו חשים שמעשה הצדקה הוא טוב, ולא רק תועלתני.
המונח 'תחושה' הוא המפתח. כפי שאיננו צריכים שיסבירו לנו שמלח הוא מלוח, כך איננו צריכים שיסבירו לנו שמעשה מסוים הוא מוסרי. תחושה זו היא החוש המוסרי שברא הקב"ה באדם. אדם יכול לחוש האם מעשה הוא מוסרי, לא מוסרי או א־מוסרי. כמובן, ייתכנו מחלוקות לגבי המוסר במצבים אפורים: האם נתינת צדקה לנרקומן בצומת היא מעשה טוב או דווקא בעייתי? אבל זוהי התלבטות ביישום החוש המוסרי. ברור לנו שלהיטיב עם אותו אדם הוא מעשה מוסרי, וכעת יש ויכוח מה ייטיב איתו.
בעידן הנוכחי, החוש המוסרי שלנו מזהה רק מצוות שבין אדם לחברו. כלומר, רק את המישור שבין אדם לחברו אנחנו חווים כטוב ומוסרי. כיוון שכך, את המצוות שבין אדם למקום אנחנו עושים בדרך כלל מתוך תחושת חובה או מתוך אמונה שהדבר נכון. אין לנו תחושה של החוש המוסרי שזהו 'טוב', אלא גזרה גזרתי, חוקה חקקתי, אפשי ואפשי ומה אעשה ובוראי גזר עליי.
לעיתים אנחנו גוזרים את המוסריות במצוות בין אדם למקום מהמישור שבין אדם לחברו: אם חובה עליך לכבד את מי שגידל אותך - קל וחומר כלפי הקב"ה. במקרה כזה, המעמד המוסרי של בין אדם למקום הוא הרחבה של בין אדם לחברו. גם אז, נטילת לולב איננה מעשה מוסרי כשלעצמו, אלא בשל היותה ציות לדברי הקב"ה.
בתפיסה כזאת, את בין אדם לחברו אנחנו עושים מתוך תחושה מוסרית, ואת בין אדם למקום מתוך תחושת חובה. אך המישור שבין אדם לעצמו נעלם כמעט לחלוטין. אנחנו כלל לא תופסים אותו כמישור מוסרי עצמאי שמצריך פיתוח. כל התייחסות אליו נתפסת כהכרח במקרה הטוב, וכנרקיסיזם במקרה הרע. אין לנו בכלל מושג של בין אדם לעצמו. מצוות כמו עריות וכשרות אנחנו בדרך כלל מקטלגים כבין אדם למקום, שהרי הן ודאי לא בין אדם לחברו, ואם כן נשאר רק בין אדם למקום.

טעם נרכש
אי־ההתייחסות לבין אדם לעצמו כעניין מוסרי קיים ברחבי תרבות המערבית. נכון, החוק מגן על כבוד האדם, אך שמירת הכבוד נתפסת כחלק מחובותיי כלפי חברי. אני מחויב לשמור על כבודו כפי שאני מחויב לשמור על ממונו. כלומר, כבוד האדם הוא חלק מהחובה שלא לפגוע באחר, אך האדם אינו מחויב לשמור על כבודו שלו. אם ויתר עליו, אין מדובר במעשה בלתי מוסרי.
אומנם, גם היום נותרו שרידים למוסר שבין אדם לעצמו; אדם שיתהלך עירום ברחוב ייתפס בעינינו כאדם בעייתי, לא נחשוב שזה עניינו הפרטי בלבד. אבל ניסיונות הנימוק מדוע המעשה בעייתי יהיו מגומגמים, וינסו להציג את המעשה כפגיעה מסוימת באחרים. אף על פי שאכן יש בעירום גם פגיעה באחר, הבעיה המוסרית המרכזית בו היא שהאדם פוגע בכבודו שלו, כלומר בערכו העצמי. הזלזול העצמי הוא הוא הפגם המוסרי, במישור שבין אדם לעצמו. אלא שאין לנו שפה כזו, לכן אנחנו מנסים לנמק זאת במישור בין אדם לחברו.
יתרה מזו: גם כאשר מנסים להסביר מצוות במישור שבין אדם לעצמו (גם אם לא קוראים לילד בשמו), ההסברים אינם משכנעים, ומתויגים לעיתים קרובות כאפולוגטיקה. לדוגמה, קיימים הסברים שדיני צניעות באים לשמר איזו איכות פנימית, עוד לפני ההשפעה של התנהגות צנועה על אנשים אחרים. הקושי לקבל הסברים כאלו בא מהיעדר אבן הפינה שעליה הם מתבססים: המישור של בין אדם לעצמו כעניין מוסרי.
לכן, אם נחזור לשאלה מה מוסרי במצוות שבין אדם לעצמו, התשובה היא שאין תשובה. כמו בחוש הטעם - אם איננו חשים שמעשה הוא בלתי מוסרי, הסברים שכליים לא יגרמו לנו לחוש כך. אבל כמו בחוש הטעם, אולי אפשר להתרגל. ללמד את הלשון טעמים חדשים. גם אם אנחנו לא חשים את המעלה העצמית של האישיות כעניין מוסרי, המודעות למישור הזה כמוסרי, השאיפה להגיע למצב שבו אנו חשים אותו כמעלה חשובה, יכולה להרגיל אותנו לאט לאט לחוש זאת גם בפועל.
לפי המהר"ל, מעלת בין אדם לעצמו היא כנגד העמוד הראשון משלושת העמודים שעליהם העולם עומד - התורה. התורה היא הלב של בין אדם לעצמו, כיוון שעצם לימוד התורה מעלה את המדרגה הרוחנית של האדם. "כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ" (משלי ג, לה) - הכבוד הוא עצם מעלת האדם, והוא קיים אצל תלמידי החכמים, שמפתחים את מעלת היותם אדם על ידי לימוד התורה. לימוד התורה מעניק לאדם מעלה עצמאית, שחשיבותה אינה רק כאמצעי לפיתוח בין אדם לחברו ובין אדם למקום.
ודאי, לימוד שלא על מנת לעשות הוא פסול. תורה ללא מידות טובות היא חילול השם. אבל כאשר אדם מקפיד על בין אדם לחברו ועל בין אדם למקום, יש ללימוד התורה מעלה עצמית, שכן על ידיו האדם מתפתח למעלה גדולה יותר.
ככל שנלמד להעריך את מעלת האדם עוד לפני תרומתו לאחרים; ככל שנלמד להעריך את לימוד התורה כעניין עצמי ולא רק כלימוד שמטרתו לדעת את פרטי ההלכה או לתקן את היחסים בין בני אדם (אף שאלו מטרות נעלות מאוד); ככל שנכיר שלאדם יש ערך עצמי, שאותו הוא מחויב להעלות ולא להשפיל, לפתח ולא להזניח - כך נוכל לתקן את המישור בין אדם לעצמו, ומתוכו לתת עומק גם ליחסים בינינו לבין אחרים ובינינו לבין בוראנו.

מתוך העיתון בשבע

הלכות בין אדם לחברו