בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • שיעורים נוספים ברפואה
לחץ להקדשת שיעור זה
מאמרי רץ כצבי

קביעת ניתוח קודם שבת, יום כיפור ותשעה באב בדין מכניס עצמו לפיקוח נפש

undefined

הרב צבי רייזמן

י"ג טבת תשפ"א
20 דק' קריאה
בשנת תשע"ה (2015) נקבע לי ניתוח אורולוגי יום קודם תשעה באב. הרופא, ידידי ד"ר ארני אגטשטיין הי"ו, שאל אותי האם נוכח העובדה שלאחר הניתוח אהיה מוכרח לשתות בכדי להחלים כראוי, ברצוני לדחות את הניתוח לאחר תשעה באב, כדי לקיים את מצות התענית כהלכתה.
באותה עת סבלתי מכאבים, וגם לא היתה ודאות שאצטרך לאכול בתשעה באב, ולכן החלטתי לבצע את הניתוח במועד שנקבע, והוא עבר ב"ה בהצלחה.
בעקבות המעשה ביררתי עם בני החבורה, האם מותר לעשות ביום חול פעולות שכתוצאה מהן עלול להיגרם בשבת מצב של "פיקוח נפש", אשר יחייב לחלל את השבת, או לאכול ביום תענית. ובכלל זה לקבוע ניתוח קודם שבת, יום כיפור ותשעה באב.

הפלגה בספינה או יציאה למקום סכנה קודם השבת
א. בסוגיית הגמרא במסכת שבת (יט, א) מובא: "אין מפליגים בספינה פחות מג' ימים קודם לשבת. במה דברים אמורים לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה שפיר דמי. ופוסק עמו [עושה תנאי עם הנכרי המנהיג את הספינה] על מנת לשבות [דהיינו שלא יחלל שבת], ואינו שובת, דברי רבי. רבן שמעון בן גמליאל אומר אינו צריך".
בדברי רבותינו הראשונים נאמרו טעמים שונים מדוע אסור להפליג בספינה ג' ימים קודם השבת, נציין את הנוגעים לנו:
• הרי"ף (מסכת שבת, דף ז, ב בדפי הרי"ף) הביא את דעת רבינו חננאל, שהאיסור נובע מכך שבהפלגה יוצאים מתחום שבת.
• לדעת בעל המאור (שם) בהפלגה בספינה עלול להיווצר מצב של סכנה ו"פיקוח נפש", ואסור להיכנס למקום סכנה קודם השבת, כדי שלא יבוא לידי חילול שבת מחמת פיקוח נפש: "כל שלשה ימים קדם לשבת קמי שבתא מיקרי, ונראה כמתנה לדחות את השבת, מפני שאין דבר שעומד בפני פיקוח נפש". ועל פי זה חידש: "והוא הדין להפריש [לנסוע בשיירה] במדברות ובכל מקום סכנה שאדם עתיד לחלל בו את השבת".
מרן השלחן ערוך (או"ח סימן רמח סע' א) פסק: "מותר להפליג בספינה אפילו בערב שבת אם הולך לדבר מצוה, ופוסק עמו שישבות, ואם אחר כך לא ישבות אין בכך כלום. אבל לדבר הרשות אין מפליגים בספינה בפחות מג' ימים קודם השבת". וכתב הרמ"א: "אבל קודם שלושה ימים שרי אפילו בספינה שמושכים אותו על ידי בהמות אפילו אין בגובה המים י' טפחים ואפילו במקום שיצטרך הישראל לעשות אחר כך מלאכה בשבת להוליך הספינה". המשנה ברורה (הקדמה לסימן רמח) ביאר את דבריהם: "אותם הפוסקים דסבירא להו דהטעם הוא משום מלאכה [בעל המאור] או משום תחומין [רבנו חננאל], מה שחילק הברייתא לדידהו בין תוך ג' ימים [קודם שבת, שאסור להפליג] לקודם ג' ימים [שמותר להפליג], הוא משום דג' ימים קדם שבת מקרי קמא שבתא, וחל עליו להיזהר שלא יבוא לידי חילול שבת. אבל קודם ג' ימים דהם מקרי בתר שבת העבר, עדיין לא חל עליו אזהרת שבת הבאה, ושרי להפליג בהם. ואז אף אם יצטרך אחר כך לבוא לידי חילול שבת, משום פיקוח נפש שרי". רק שלושה ימים קודם השבת חלה "אזהרת השבת הבאה", ויש חיוב להימנע מלעשות מעשים שעלולים לגרום לחילול שבת, ולא קודם לכן.
על פי דברי בעל המאור פסק בשו"ת הריב"ש (סימן יז) בשאלה "על היהודים שהולכים בשיירה בגמלים עם אורחת ישמעאלים במדבר הגדול והנורא. והכל יודעים שמאחר שאינם רוכבים על סוסים כי אם על הגמלים, שהם צריכים לחלל שבת בפרהסיא לרכוב וללכת עם השיירה, כי מפני הסכנה לא יוכלו ליעכב במדבר לבדם בשבת. ולכן נסתפקת אם ראוי למחות בידם שלא יצאו בשיירה במדברות, למען לא יבאו לחלל את השבת, אף על פי שאין להם במה שיחיו כי אם בהליכה עם השיירות". וכתב הריב"ש: "דבר זה מתורת הרי"ף והרמב"ם, לא למדנו אלא מתורת הרב ר' זרחיה הלוי בעל המאור למדנו. כל שיוצא מן הישוב בשיירה למדברות ביום ראשון ויום שני ויום שלישי, מותר. לפי שאלו הג' ימים מן השבוע מתייחסים לשבת שעבר, ונקראים בתר שבתא. ואין לו להימנע מלצאת מחמת השבת הבאה, שאז אם יהיה לו סכנה ויצטרך לחללו מפני פיקוח נפש מותר הוא, ואין בכאן איסור. אבל ביוצא מן הישוב למדבר ביום רביעי ויום חמישי וערב שבת, אסור. לפי ששלשה ימים אלו מתייחסים לשבת הבאה, ונקראים קמי שבתא. ואם כן נראה כנכנס בכוונה למקום הסכנה, כדי שיחלל בו את השבת". וסיים: "ומכל מקום אינו אסור להפליג בספינה בפחות משלשה ימים אלא לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה מפליגים. דבההיא דאין מפליגים וכולי מסיק במה דברים אמורים בדבר הרשות אבל לדבר מצוה מפליגים. וליוצאים בשיירה במדברות גם כן כפי דרך הר"ז הלוי לדבר מצוה יוצאים אפילו בפחות מג' ימים קודם השבת, אבל לדבר הרשות אסור".
אולם הרדב"ז (חלק ד סימן אלף קמט) נשאל מה דעתו "במה שהתיר ריב"ש בתשובה בשם ר"ז הלוי, שמותר לצאת בשיירה למדברות שלשה ימים קודם השבת, אפילו שיודע בודאי שיחלל את השבת היש לסמוך על הוראה זו". וכתב: "מעולם לא סמכתי על הוראה זו, דנפיק מינה חורבה, דאם כן העולים לארץ ישראל או הבאים משם יהיה מותר להם לכתחילה לצאת אפילו ביום ששי, דהא תניא בברייתא במה דברים אמורים לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה מפליגים. ואלו אנן אית לן דלא נקרא דבר הרשות אלא יוצא לטייל, אבל מי שיוצא לבקש טרף לביתו לדבר מצוה חשיב, וכל שכן העולים לארץ ישראל דחשיב לדבר מצוה. ואם כן יהיה מותר לצאת אפילו בערב שבת, וזו קולא גדולה לא שמענו. ואדרבה, יש הסכמה בעזה שלא יצאו משם יום ד', משום דקרוב הדבר שיבוא לידי חלול שבת, כל שכן בנדון דידן שהוא ודאי. ובעיקר ההוראה נראה לי כי רבים חלוקים על ר"ז הלוי". וסיים: "ואף על פי שאני יודע בעצמי שאיני כדאי לחלוק על הריב"ש, וכל שכן שהוא היה בקי בדברי רבו הר"ן, אני באתי לקיים מנהגינו, ושלא להקל בדבר שכבר נהגו בו איסור, ומחמיר אני, ואין לתפוס עלי בזה".

ה'פסיקה' עם הנכרי קודם היציאה לדרך שלא יחלל שבת - מצוה או תנאי מעכב
ב. כאמור לעיל, בשלחן ערוך נפסק: "מותר להפליג בספינה אפילו בערב שבת אם הולך לדבר מצוה, ופוסק עמו שישבות, ואם אחר כך לא ישבות אין בכך כלום". כלומר, לכתחילה צריך להתנות עם הנכרי המנהיג את הספינה, שיעצור את ההפלגה בשבת, אך אם לבסוף הנכרי לא שבת ממלאכתו, אין זה מעכב.
הביאור הלכה (סי' רמח סע' ד ד"ה פוסק) הביא את מחלוקת האחרונים האם ה'פסיקה' עם הנכרי קודם היציאה לדרך בספינה או בשיירה שלא יחלל שבת, היא מצוה בעלמא או תנאי המעכב - שאם אינו מתנה מראש עם הנכרי אסור לצאת לדרך שלושה ימים קודם שבת, או לצאת לדבר מצוה אפילו בערב שבת.
בתחילת דבריו תמה הביאור הלכה על שיטתו של בעל המאור "היאך התירו בשביל דבר מצוה לגרום את עצמו לחלל שבת בידיים, ואפילו בתחילת השבוע אם הוא יודע שיצטרך לעשות מלאכה בשבת, היאך התירו דבר זה. ונהי דלענין הפלגת הספינה בים שהוא דרבנן תפסינן לדינא להקל בשלשה ימים הראשונים כמו שכתב הרמ"א או לדבר מצוה תוך שלושה ימים אבל לענין מלאכה גמורה [מדאוריייתא], היאך התירו דבר זה". והזכיר את החולקים על שיטה זו: "וכבר האריך בזה הרדב"ז נגד דברי הריב"ש שהביאו להרז"ה לדינא, ועל כן מסיק [הרדב"ז] דאם יודע בודאי שיבוא לבסוף לחילול שבת אסור אף בתחילת השבוע. וגם הר"י בן לב סובר כמותו, והעתיקם המגן אברהם (ס"ק יד) וכתב שם, דאפילו לדבר מצוה אין שום טעם להתיר בזה שיודע בוודאי לבסוף לחילול שבת".
לאור האמור, כתב הביאור הלכה לחלק בין 'פסיקה' בהפלגה בספינה, שעלול להיגרם חילול שבת במלאכה מדרבנן, לנסיעה בשיירה, שעלול להיגרם חילול שבת במלאכה מהתורה: "ועל כן נראה ברור דהפסיקה בזה [ביציאה לדרך בשיירה] אפילו בדבר מצוה הוא לעיכובא, דאם לא יפסוק עמו בוודאי יבוא לחילול שבת. ולא דמי להפלגתו בספינה, דכתבנו במשנה ברורה דהפסיקה אינה לעיכובא, דשם אינה רק מדרבנן".
מדברי הביאור הלכה יוצא איפוא, שלכתחילה יש לחשוש לדברי הפוסקים [רדב"ז, מהר"י בן לב] שחלקו על הכרעת בעל המאור והשו"ע. ולכן אסור לצאת לדרך שלושה ימים קודם שבת, או לדבר מצוה אפילו בערב שבת, כאשר יש חשש שיגרם חילול שבת במלאכה דאורייתא. ומשום כך ה'פסיקה' עם הנכרי שימנע מחילול שבת מדאורייתא היא תנאי לעיכובא.
וכן מבואר בדברי המשנה ברורה (שם ס"ק כו) "בכנסת הגדולה כתב בשם הר"י בן לב, דכשיודע בודאי שיבוא לידי חילול שבת אסור אף בכהאי גוונא [לצאת בשיירה ביום ראשון, שני ושלישי], וכן כתב הרדב"ז. ועל פי זה סומכים עכשיו שמסכנים בעצמם קצת שלא לחלל שבת, כדי שלא יהיה איסור למפרע על מה שיצא".

קביעת ניתוח וטיפול רפואי קודם שבת ויום טוב
ג. על פי שיטתו של בעל המאור, חידש בשו"ת תשב"ץ (ח"א סימן כא) לאסור למול גר או תינוק שנתרפא מחוליו ביום חמישי, כי היום השלישי למילה יחול בשבת ויצטרכו לחלל עבורו את השבת, ודבריו הובאו בבית יוסף בהלכות גרות (יורה דעה סי' רסח סע' א) "כתב הרשב"ץ בתשובה על הא דתניא (שבת יט, א) אין מפליגים בספינה פחות משלשה ימים קודם השבת, שפירש הרז"ה (שם) דטעמא מפני שהוא דבר שאי אפשר שלא יבוא לידי חילול שבת, ונראה כמתנה לחלל שבת דשלשה ימים קודם השבת מיקרי שבתא. דמכאן יש ללמוד דאסור למול הגר ביום ה' כדי שלא יבא יום שלישי למילה בשבת ויצטרכו לחלל עליו יום השבת. וכן תינוק שחלה ונתרפא ביום ה' בשבת ממתינין לו עד למחר".
אולם המשנה ברורה הביא את דברי התשב"ץ בהלכות מילה בשבת (או"ח סע' שלא ס"ק כג) וכתב על דבריו: "אבל הש"ך ביורה דעה (סוף סי' רסו) והמגן אברהם מתירי, וכן הסכים האליה רבה להתיר, ואין מחמיצין את המצוה".
על פי דברי בעל המאור והתשב"ץ, דן בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יב סימן מג) האם מותר לקבוע זמן לניתוחים שאינם דחופים בשלושה הימים הסמוכים לשבת, כשידוע שהדבר יגרום לעשיית מלאכות בשבת מחמת פיקוח נפש. ומסקנתו שאם החולה סובל יסורים, הרי זה מותר כמו במקום מצוה: "מפני שיש בזה הצלה מייסורים קשים, וגם סיכוים להצלחתם לפדות את החולים על ידי כך ממחלתם המסוכנת. אזי יש כבר בזה גם מצוה, הן מצד החולה שמצווה לחזר אחרי רפואתו כאשר האריכו בזה גדולי הפוסקים, והן מצד הרופא שמצוה עליו להגיש לו מזור ומרפא, ובכלל פיקוח נפש הוא ואם מונע עצמו הרי זה שופך דמים כנפסק ביורה דעה (סי' שלו סעיף א), ושורשו פתוח עליו ממה שכתוב בתורה 'והשבות לו' דמרבה אבידת גופו, ויש בכלל זה חיוב מן התורה לרפאות חולי ישראל הן בגופו הן בממונו והן בחכמתו. ובריפוי על ידי עשיית מכה [קרי: ניתוח] יש לימוד מיוחד להכליל זה גם בכלל 'ואהבת לרעך כמוך' וכדכתב הרמב"ן בתורת האדם שער הסכנה ובלשונו שם דמכת אדם לרפואה פטור, ומצוה דואהבת לרעך כמוך הוא. וממילא פשוט ומובן איפוא דגם כשאין סכנה לדחות את ביצוע הניתוחים לאחר השבת, מכל מקום בכל עת שמתעסקים בזה מצוה קעבדי והרופא מצוה דרמיא עליה עבד והשבת אבידה דגופו היא להביא ולהגיש לחולה המזור והמרפא ביפה שעה אחת קודם, ומכיון דמצוה קעבדי מותר אם כן לבצעם אפילו בימי חמישי וששי. ואף על פי שיצטרכו עבור כן לחלל עליהם בודאי את השבת משום פיקוח נפש ואם ידחו לתחילת השבוע לא יצטרכו, מכל מקום מותר זה, משום דבמקום מצוה לא גזרו הך גזירת הרואים של שנראה כמתנה לחלל את השבת".
וכיוצא בזה פסק בספר שמירת שבת כהלכתה (פרק לב אות לג) "מיום רביעי בשבוע ואילך, אסור לעשות מעשה שכתוצאה ממנו יווצר מצב של פיקוח נפש, ויהיה צורך בחילול שבת. ולכן אם יש צורך בניתוח שאינו דחוף, כגון ניתוח קל, אם רק אפשר הדבר יש לקובעו לראשית השבוע שמא יצטרכו לחלל שבת לשם טיפול אחרי הניתוח". ובהערה (שם, צח) הביא בשם הגרש"ז אויערבך "אם היום הקבוע של הרופא המומחה הוא רק באותם הימים, הרי זה מותר כמו במקום מצוה". וכן פסק בשו"ת משנה הלכות (חלק ח סימן נד) "אם אפשר שלא להיות באופן שיצטרך ח"ו לחלל שבת, ודאי אסור לכתחילה לתקן זמן הניתוח. אבל היכא דאי אפשר, או שהוא מצוה, אז ודאי יכול לעשות כפי האפשר. ואם יש סכנה ופיקוח נפש, אז אפילו בשבת קודש".
וכבר העיר בספר אורחות שבת (ח"ב פרק כ הערה קא) על הוראת הגרש"ז אויערבך: "לפי מה שהאריך הביאור הלכה (סימן רמח סעיף ד ד"ה ופוסק) לכאורה צריך עיון, דאם אכן ידוע בודאי שיצטרכו לעשות עבורו מלאכות לצורך פיקוח נפש, הרי המהריב"ל והרדב"ז אסרו לצאת בכהאי גוונא אף לצורך מצוה, וכן נקט הביאור הלכה שם. ואם כן לכאורה אין להתיר לעשות ניתוח בתוך ג' ימים הסמוכים לשבת, אם אינו ניתוח דחוף אף שאי אפשר לקבוע תור לימים אחרים. וצריך לומר דבכהאי גוונא שהניתוח הוא צורך חשוב סמך הגרשז"א על עיקר שיטת הריב"ש והשו"ע וכפי שפסק האליה רבא (סי' רמח ס"ק יב) ודחה את כל טענות הרדב"ז, ובפרט במקום שהחולה סובל יסורים".
בספר נשמת אברהם (או"ח סי' רמח סע' סע' א; 1) סיכם את דעת הגרש"ז: "אם יש צורך בניתוח שאינו דחוף כגון ניתוח קל - אם רק אפשר הדבר יש לקובעו לראשית השבוע, שמא יצטרכו לחלל שבת לשם טיפול אחרי הניתוח. ואם היום הקבוע של הרופא המומחה הוא רק באותם הימים הרי זה מותר כמו במקום מצוה". והוסיף בשם הגרי"י נויבירט: "ובבתי חולים גדולים שקיים תור של אנשים המועמדים לניתוחים, מותר לנתח גם בימי חמישי ושישי, כדי להקטין את זמן המתנת החולים אלה, וכדי למנוע את האפשרות שכתוצאה מההשהייה יגיע חולה למצב של ספק סכנה. ואם יש לחולה כאבים, הרי זה מצוה, וכמו שנוהגים למול אפילו בערב שבת גם מילה שלא בזמנה".
לעומתם, האדמו"ר מליובאוויטש אסר לקבוע טיפולים רפואיים שאינם דחופים בערב שבת, כאשר יש חשש שיגרמו לחילול שבת, כמובא בספר שלחן מנחם (או"ח ח"ב סימן קמח) "בקשר לנהוג ובפרט בארצות הברית שקובעים מראש טפול רפואי [ניתוח וכיוצא בזה] הדרוש השגחה רפואית ולהיות בבית הרופאים משך כמה ימים לאחר זה, לאחד מימי הקיץ. ובהרבה מקרים קובעים זה ליום ערב שבת קודש ועד שנעשה זה דבר הרגיל כאלו שאין בזה שום שאלה כלל הנני לעורר אשר לא רק שיש בזה מקום לשאלה אלא שבין כמה וכמה מקרים ואופנים הוא איסור גמור, ומצד כמה טעמים ומן הקל אל החמור:
[א] אין מפליגים בספינה בפחות משלשה ימים קודם השבת. משום עונג שבת "שכל המפליגים וכו' יש להם בכל ג' ימים הראשונים צער ובלבול וכו' ואין רוחם חוזרת עד לאחר שלושה ימים". ומזה מובן במכל שכן וקל וחומר בנידון דידן כי הבלבול ושינוי הוסת הנגרם על ידי כניסה לבתי רופאים הוא גדול הרבה יותר מהצער והבלבול שנגרם על ידי הפלגה בספינה.
[ב] למחרת הטיפול ולאחריו צריכים לעשות כמה וכמה בדיקות, שיש בהם גם מלאכות האסורות וחלקם אסורות גם מהתורה. ואף שאז [לאחר הטיפול] חלק מהם הוא בגדר פיקוח נפש, הרי בתוך ג' ימים קודם השבת אסור להכניס עצמו בסכנה - אם יודע שיצטרך לחלל שבת מפני פיקוח נפש, לפי שנראה כנכנס בכוונה למקום סכנה כדי שיחלל שבת אחר כך.
[ג] כמה מהבדיקות הנעשות למחרת הטיפול - אין בהם משום פיקוח נפש כלל, ועל פי זה הרי נוסף איסור הסיוע, מכיון שנעשות הן לצורכו הוא צריך למחות. וכשנמצאים במצב כזה [לאחרי ניתוח וכיוצא בזה] - חסר על פי רוב התוקף הדרוש למחות ברופאים ולתבוע מהם שידחו זה עד לאחרי השבת. נוסף על זה: עשיית בדיקות [מלאכות] הנ"ל, נעשו עתה לחוק בבתי הרופאה [שאין בידו למונעם] וחלק מהם נעשה על ידי יהודים כנ"ל. ונמצא שעל ידי הזמנתו טפול רפואי ליום וערב שבת - הוא גורם בודאי לחילול שבת [באופן האסור, שלא במקום פיקוח נפש].
על פי כל הנ"ל, איסור גמור הוא להזמין מראש טפול רפואי ליום וערב שבת קודש ואפילו לא ליום ד' ויום ה' בשבוע".
בקובץ הפרדס (שנה נג סימן יט) הסכים רבי פנחס הירשפרונג, אב"ד מונטריאול, עם הוראתו של האדמו"ר מליובאויטש "דיש איסור גדול לקבוע מראש להיכנס לבית חולים ג' ימים קודם השבת אם אין סכנה להמתין". והוסיף: "והוא הדין בנוגע לג' ימים קודם יום טוב, ובוודאי שלכך נתכוון גם במאמר, דהרי יום טוב נקרא שבת (מנחות סה, ב ורש"י שם). ובאמת זיל בתר טעמא, הן משום ביטול עונג שבת, והן איסור לגרום למצב שיצטרך לחלל שבת, הנה תרוויהו איתנהו ביום טוב גם כן. שוב ראיתי בכף החיים (סי' רמח אות ט) בדין איסור להפליג ג' ימים, שהוא הדין ביום טוב".

קביעת ניתוח וטיפול רפואי קודם יום כיפור
ד. רבי יצחק זילברשטיין דן בספרו שבת שבתון (פרק א סע' ב) האם חולה שהוזמן לניתוח לא דחוף [כגון שבר, או ערמונית, או ניתוח קטרקט] כמה ימים לפני יום כיפור, והוא ממתין לו כבר זמן רב, רשאי לבצע את הניתוח אף שיאלץ לאכול ביום הכיפורים, או שעליו לדחותו לאחר הצום.
לאחר שהביא את סוגיית הגמרא ודברי בעל המאור בסוגיית הפלגה בספניה קודם השבת, כתב: "ובביאור הלכה [לעיל אות ב] הביא דהרבה פוסקים מפקפקים בדין זה, דהיאך התירו בשביל דבר מצוה לגרום לחלל שבת בידים. ואפילו בתחילת השבוע אם הוא יודע שיצטרך לעשות מלאכה בשבת, היאך התירו דבר זה. ומסיק שהרוצה לצאת בשיירה חייב לפסוק עמהם דלא יחללו את השבת. ולעיניננו לא שייך הענין של פסיקה, ולכן אם ברור שיצטרך לחלל יום הכיפורים, לפי הביאור הלכה הנ"ל יהיה לכאורה אסור לבצע את הניתוח, אפילו ד' או ה' ימים לפני יום הכיפורים". כפי שנתבאר לעיל, הביאור הלכה הכריע שלכתחילה אסור לצאת לדרך שלושה ימים קודם שבת, או לדבר מצוה אפילו בערב שבת, כאשר יש חשש שיגרם חילול שבת במלאכה דאורייתא. ובשל כך קבע שיש חובה 'לפסוק' - להתנות עם הנכרי שימנע מחילול שבת מדאורייתא, ותנאי זה הוא לעיכובא. 'פסיקה' זו, לא באה בחשבון כמובן, כאשר מתכננים ניתוח קודם יום הכיפורים. ולכן סבר הרב זילברשטיין שאם יש חשש שכתוצאה מהניתוח יאלץ החולה לעבור על איסור תורה ולאכול ביום הכיפורים, אסור לקבוע את הניתוח קודם יום הכיפורים.
בהמשך דבריו הביא את הוראת הגרי"ש אלישיב "דאפשר שדברי הביאור הלכה הנ"ל לא נאמרו אלא כשתתבטל מצוה, אבל במקום מניעת חולי ויסורים, יתכן שגם הוא יודה שמותר להינתח, אף שיגרום על ידי כך חילול שבת. שהרי בהלכות שבת (או"ח סי' שכח סע' יז) מצאנו דבמקום חולי, מותר לעשות מלאכה בשינוי, כגון חולה לב שצריך לינוק מהבהמה. ולא מצאנו דבמקום מצוה, מותר לעבור על שבות בשינוי. הרי שבמקום חולי הקילו יותר מבמקום מצוה. ולכן יתכן שמותר להיכנס למצב של סכנה כדי להיחלץ מיסורים. והוא הדין דמותר לחולה להפליג בספינה גם כשברור שיחללו שבת בנסיעה". בדברי הגרי"ש התחדש כי דינו של טיפול רפואי הבא למנוע חולי ומכאוב, שונה מהפלגה בספינה לצורך מצוה. ואף אם לצורך מצוה החמיר הביאור הלכה והכריע שלכתחילה ראוי להימנע מלהפליג בספינה אם בסופו של דבר עלול להיגרם חילול שבת, אך במקום חולי ויסורים אפשר להקל ולהתיר טיפול רפואי קודם שבת ויום כיפור, אפילו אם הדבר יביא לידי פיקוח נפש המצריך חילול שבת או אכילה ביום הכיפורים.
אכן, כפי שהעיר רבי יצחק זילברשטיין, על דברי הגרי"ש: "טעם זה כוחו יפה לניתוח שבר, דמפעם לפעם נתקף ביסורים, אבל לניתוח קטרקט בעין שאין לחולה יסורים מזה, רק אי נוחות וביטול תורה, עדיין צ"ע".
להלכה פסק רבי זילברשטיין, בנדון ניתוח שבר או ערמונית בערב יום הכיפורים: "יש לדחות ניתוח לא דחוף כדי שהחולה יוכל לצום ביום הכיפורים". ופירט: [א] אם על ידי דחיית תורו יצטרך להמתין כמה חודשים עד לניתוח ובינתיים יסבול יסורים, כגון בשבר או בערמונית, יתכן שמותר לו לבצע את הניתוח כעת, אף על פי שעל ידי כך לא יקיים מצות עינוי ביום כיפורים. [ב] כשאינו סובל מיסורים ודחיית הניתוח תגרום לו רק אי נוחות רבה, כגון בניתוח ירוד (קטרקט) או קשיים במציאת שידוך - לגבי ניתוח קוסמטי, מסתבר שידחה את הניתוח. [ג] אם ברור שיחללו שבת עבורו על ידי יהודי יש לאסור תוך ג' ימים לשבת, ואולי גם לפני כן, ניתוח ירוד או קוסמטי. ואם חילול השבת יהיו רק על ידי אינו יהודי, יש להתיר במקום צורך".
בתשובה אחרת (חשוקי חמד, מסכת יומא דף פב, א), התיר רבי יצחק זילברשטיין לעשות צינתור בערב יום הכיפורים, כשעקב כך יצטרך לאכול ביום הכיפורים: "ואף שמבואר בביאור הלכה [לעיל אות ב] בשם הרדב"ז שאם ברור שיצטרך לחלל שבת, אסור להיכנס למצב זה, ואפילו בתחילת השבוע, וגם כשנוסע לדבר מצוה, בענייננו לא ברור שיצטרך לחלל יום הכיפורים באכילה, דשמא תסתפק במים מרים ובמזון שלא כדרך אכילתו כגון תפוח אדמה חי. וגם אם ברור שיצטרך לחלל, הרי היא כעת במצב של חשש קטן של סכנה, ובמקום של חשש סכנה גם כשהוא רחוק לא גזרו רבנן להחמיר שלא להיכנס למצב זה".
בענין זה, אציין לדברי רבי יצחק זילברשטיין (קב ונקי סימן רטז) שצידד לדחות טיפול כימוטרפי בערב יום כיפור, כדי לאפשר לחולה לצום ביום כיפור "כי ישנם מצבים שהרופאים עצמם דוחים את הטיפול, כדי לאפשר לחולה להשתתף בשמחת בנו או בתו, ולא גרע הצום מחתונה". אולם הגרי"ש אלישיב לא הסכים לדבריו וטען "שאין לדחות את הטיפול, מאחר והחולה זקוק לו לרפואתו, ואף שאחר הטיפול יזדקק לאכול, יאכל ואל ידחה את רפואתו".
[דרך אגב, הרב זילברשטין ציין סיבה נוספת להתיר לקבוע ניתוח קודם יום הכיפורים, על פי דברי הנצי"ב בפירושו 'הרחב דבר' על הפסוק (דברים ה, יב) "שמור את יום השבת לקדשו", שכבר מתחילת השבוע חל חיוב לשמור על השבת שלא תתחלל ע"י פיקוח נפש "ופסוק זה נאמר רק לענין איסור מלאכה אבל לא בנוגע לצום"].

• • •
חיוב התענית ביום כיפור ובתשעה באב - מצוה ולא איסור
ה. נראה לענ"ד לדון האם מותר לקבוע ניתוח קודם יום כיפור או תשעה באב, בהקדם הגדרת חיוב התענית ביום הכיפורים שהוא מצות עשה, המפורשת בלשון הכתוב (ויקרא טז, לא) "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הִיא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם". איסור האכילה ביום כיפור הוא ביטול מצות עשה של "עינוי" ביום כיפור, ולא איסור לאו.
גם החיוב להתענות בתשעה באב הוא קיום מצוה ולא איסור אכילה, כפי שהביא ידידי רבי מנחם דוב גנק בספרו גן שושנים (חלק ג סימן לו) בשם הגרי"ד סולובייצ'יק: "שמעתי שכשהיה הרב מנחם הולצר באנינות על אביו בעשרה בטבת, שאל את מרן הגרי"ד אם חייב להתענות, ופסק שאינו חייב. דחיוב תענית הוי קיום מצוה, דעל ידי זה שאינו אוכל מקיים מצות התענית. אבל אין ביסודו איסור אלא קיום מצוה, ורק על ידי זה שנזהר באיסורי התענית מקיים מצות התענית. ומי שמתו מוטל לפניו פטור מכל המצוות אף דחייב להיזהר באיסורים, ותענית כיון דהוי חיוב מצוה לכן [אונן] פטור ממנו".
הרב גנק ביאר את דברי הגרי"ד: "והנה כעין זה מצינו גם לגבי ברכת הנהנין, דרש"י בברכות (יז, ב) כתב דמה דאונן אינו מברך, היינו ברכת הנהנין, משום דפטור מכל המצוות. ואף דאונן מוזהר בכל איסורים, ולכאורה אכילה בלא ברכה הוי איסור, דאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה, וכל הנהנה בלא ברכה מעל. שמעתי ממו"ר מרן [הגרי"ד] שהאיסור ליהנות בלא ברכה מתחיל עם חיוב לברך, ומזה נובע איסור האכילה. אבל אונן כיון שפטור ממצות ברכה, לא חל עליו האיסור גם כן. ונראה דזה כוונת רבינו [הגרי"ד] גם לגבי תענית, דכיון דפטור ממצות התענית, אין חלין עליו איסורי התענית".
הנה כי כן, עלה בידינו כי חיוב התענית ביום כיפור ובתשעה באב יסודו במצוה להתענות ולא באיסור לאכול ולשתות בימים אלו.
[עם זאת, חשוב לציין כי בשער הציון (סי' תרמ ס"ק מח) מפורש להלכה, שאונן חייב להתענות בתענית ציבור ובתשעה באב, כי אונן נפטר רק מקיום מצוות שצריך לעסוק בהן במעשה, אבל בקיום מצות התענית "אין צריך מעשה"].

חיוב במצוה קודם זמן חיובה
ו. רבי יוסף ענגיל חקר בספרו לקח טוב (כלל ו, דף לא ע"א) "אם מצוות הנוהגות בזמנים מיוחדים, כל עיקר החיוב שלהן הוא רק בשעת זמן המצוה, ועל דרך משל, מצות סוכה ולולב חל החיוב על האדם רק בסוכות, וקודם לזה אין עליו ענין החיוב. או דלמא מאז נעשה גדול, החיוב מול עליו לקחת לולב ולישב בסוכה בזמנו, ואין שום חילוק בין לפני הזמן לתוך הזמן, רק לענין הקיום בפועל, שהקיום בפועל הוא רק בתוך הזמן. ומפאת הקיום בפועל הוא שנקראו מצוות הזמניות "מצוות עשה שהזמן גרמן", לפי שאינם דומים לשארי מצוות שקיומן תמיד. אבל בענין החיוב אין שום חילוק בין לפני הזמן לתוך הזמן".
ונראה כי הפוסקים נחלקו בדין זה, האם גם קודם שהגיע זמן חיוב מצוה [שופר, לולב, מצה], אנו מחוייבים בקיומה. ובשל כך, עלינו לדאוג שבהגיע זמן החיוב, נוכל לקיימה.
החיי אדם (כלל סח סע' יט) הסתפק "אם צריך לעקור מביתו לילך לעיר אחרת לקיים המצוה", ונשאר ב"צריך עיון". לדוגמא, אדם הנמצא במקום שאין שופר או לולב, האם מחויב ללכת מביתו לשהות בחג בעיר אחרת, שבה יוכל לקיים מצות שמיעת קול שופר או נטילת לולב. וכתב בנשמת אדם (שם אות ג) "נ"ל דאין צריך לעקור מביתו לילך לעיר אחרת לקיים המצוה, אפילו מצוה דאורייתא והיא עוברת כתקיעת שופר ולולב, דהא קודם יום טוב לא חל עליו כלל המצוה עד יום טוב, ואז אי אפשר לו לילך יותר מתחום". ומפורש בדבריו, שקודם זמן החיוב במצוה, אין כל חיוב לקיימה.
הנשמת אדם הביא ראיה מסוגיית הגמרא בזבחים (ק, א) בנדון אונן הפטור מהקרבת קרבן פסח, ואמרו בגמרא: "לא קשיא כאן שמת קודם חצות, כאן שמת לאחר חצות. קודם חצות דלא איחזי לפסח חיילא עליה אנינות, אחר חצות דאיחזי לפסח, לא חיילא עליה אנינות". כלומר, אדם שאחד מקרוביו נפטר קודם חצות יום י"ד ניסן, הואיל וחל עליו דין אונן קודם חיובו בקרבן פסח, הוא נפטר מחיובו להקריבו. אך אם קרובו נפטר לאחר חצות, כשכבר נתחייב במצות הקרבת הקרבן, אינו נפטר מהחיוב. והביא מכך הנשמת אדם ראיה: "הרי להדיא דאפילו בערב פסח קודם חצות לא אמרינן שכבר חל עליו חובת פסח ולא יחול עליו אנינות, אלא על כרחך דהמצוה אינו חל על האדם עד שיגיע זמנו הראוי לקיים". מפורש איפוא בדברי הגמרא, שקודם זמן חיוב המצוה [של הקרבת קרבן פסח] אין נחשב כלל כמחוייב בה [ולכן חל עליו דין אונן קודם שנתחייב בהקרבת הקרבן, ונפטר מחיוב ההקרבה].
גם הצל"ח סבור כדעת החיי אדם. דבריו נאמרו בסוגיית הגמרא במסכת פסחים (ג, ב), שם מסופר על "ההוא ארמאה" [עכו"ם] שהתרברב בפני רבי יהודה בן בתירא שהוא אוכל קרבן פסח בירושלים. ומששמע על כך רבי יהודה, אמר לו: "מי קא ספו לך מאליה [האם הכהנים נתנו לך לאכול מהאליה]. אמר ליה, לא". ואז הציע לו רבי יהודה: "כי סלקת להתם [כאשר תעלה לירושלים] אימא להו ספו לי מאליה [תבקש שיתנו לך מהאליה]". ולאחר שהארמאה עלה לירושלים ועשה כעצתו של רבי יהודה בן בתירא, הבינו הכהנים שעומד לפניהם ערל שאינו רשאי לאכול קרבן פסח, והרגוהו. וכתבו התוספות (שם ד"ה מאליה) וז"ל: "ורבי יהודה בן בתירא שלא עלה לרגל [וקשה, מדוע לא עלה בעצמו לירושלים, אלא רק אמר לארמאה מה לעשות בבואו לירושלים]. יש לומר, שלא היה לו קרקע, או זקן היה שאינו יכול להלך ברגליו דפטור מפסח כמו מראיה". וביאר הצל"ח את קושיית התוספות: ש"לא היה להקשות למה לא עלה רבי יהודה בן בתירא לעשות הפסח, שזה אינה קושיא דודאי היה בדרך רחוקה ופטור, ולא מצינו שיהיה מחוייב לעלות ולהתקרב קודם זמן הפסח, ובי"ד שמגיע הזמן הרי הוא בדרך רחוקה. אבל הוקשה להם למה לא עלה לרגל, שזה מצוה על כל ישראל לעלות איש ממקומו לירושלים להגיע שם ברגל".
מדברי הצל"ח מתבאר, שקודם זמן חיוב המצוה [של הקרבת קרבן פסח] אין נחשב כלל כמחוייב בה. ולכן רבי יהודה בן בתירא שהיה בדרך רחוקה קודם י"ד בניסן, לא נתחייב עדיין במצוה, ולכן לא היה חייב להתקרב לירושלים לקראת י"ד בניסן, להיות מחוייב בהקרבת הקרבן [ועל כן הקשו תוספות מדוע רבי יהודה בן בתירא לא עלה לרגל, ולא הקשו מדוע לא עלה להקריב את הפסח].
אולם המנחת חינוך (מצוה ה אות יג) הביא את דברי הצל"ח, והקשה: "ודבריו אינם מובנים לי כלל, דודאי מצות עשה על כל ישראל לעשות הפסח ככל מצות עשה שבעולם, ומחוייב לילך מקצה הארץ להתקרב עצמו כדי לקיים מצות עשה. אך אם עבר והוא בדרך רחוקה, יש דינים שצוותה התורה, אבל בודאי מחויב להתקרב ולקיים מצות עשה. ולדבריו כל ישראל אפילו בארץ ישראל, כל שהם רחוקים ט"ו מיל מירושלים, שזה דרך רחוקה, פטורים מלילך ולעשות הפסח. אם כן כל ישראל פטורים לעשות פסח ראשון, ופסח שני לא יהיו מקריבים כי רוב הציבור אין עושים פסח שני. מכל מקום אין סברא כלל שלא יהיו ישראל הדרים בכל א"י חייבים בפסח ראשון, בודאי מצוה להתקרב שיבואו. אך אם היה בדרך רחוקה או אפילו במזיד לא בא, יש לו דין דרך רחוקה, ואם לא בא יקריב בשני, ואם לא הקריב בשני, עיין רמב"ם הדינים".
וסיים המנחת חינוך: "אבל זה קשה לשמוע שלא יהיו מצווים הרחוקים שיבואו לעשות מצות עשה. אטו לולב ושופר כי לא יהיה מחויב לקנות קודם החג, ובחג אינו בנמצא, וכי אינו מבטל בזה המצות עשה, אתמהה".
מבואר בדבריו הנחרצים של המנחת חינוך, כי לא יעלה על הדעת, שאין חיוב לטרוח ולמצוא לולב ושופר קודם החג, בטענה שעדיין לא הגיע זמן חיוב המצוה. ובוודאי כל יושבי ארץ ישראל מחוייבים להגיע קודם י"ד ניסן להקריב את קרבן הפסח, גם ממרחקים, שכן גם קודם שהגיע זמן חיוב המצוה, אנו מחוייבים לדאוג לקיומה בהגיע זמן החיוב.
בפשטות, ההבנה בדבריו היא, שחיוב זה הוא מכלל המצוה עצמה, והיינו שהחיוב לקנות מצות כדי לאוכלם בפסח נכלל בחיוב אכילת מצות, וכן הטרחה להגיע לירושלים כדי להקריב את קרבן הפסח בזמנו, נכללת בחיוב הקרבת הפסח.
אולם רבי נסים קרליץ, מחדש בספרו חוט שני (הלכות שבת ח"א פ"ח אות א) כי יש חיוב כללי של 'שמירת המצוות', שנכללת בו חובה לדאוג ולהתכונן למצוות אף קודם זמנן, כדי שיוכל לקיימם כהלכתם בזמנם [ואין זה חיוב בכל מצוה מכלל המצוה עצמה].
דבריו נסבו בביאור שיטתו של בעל המאור [לעיל אות א] שאסור לאדם להכניס עצמו למצב של חילול שבת באונס של פיקוח נפש. וביאר רבי נסים את שיטתו: "לכאורה נראה שאיסורו אינו אלא מדרבנן, שהרי בשעת האונס הרי הוא אנוס, וכשעושה מעשה להיכנס למצב זה [כשמפליג בספינה] ליכא עדיין שום איסורא. אבל מן התורה ליכא איסורא או חששא להכניס עצמו למצב של חילול שבת בהיתר של פיקוח נפש, שהרי התירו להפליג בערב שבת כשהוא לצורך מצוה, ואי נימא שהאיסור הוא מהתורה, היאך התירו במקום שהוא צורך מצוה. מכל מקום אפשר שיש בזה את הענין של החיוב בשמירת המצות בכללות. והיינו שהאדם המחוייב לקיים את המצוות, מצווה גם כן לדאוג ולהתכונן למצוות אף קודם זמנם, כדי שיוכל לקיימם כהלכתם בזמנם. כגון שמוטל על האדם לעשות סוכה קודם חג הסוכות, וכן לאפות מצות לפסח אף שעדיין לא הגיע זמן המצוה. ואין לאדם לומר קודם זמן המצוה, כיון שעדיין לא הגיע זמן המצוה עדיין לא מוטל עליו חיוב להכין עצמו למצוה, ולאחר מכן בהגיע זמן המצוה הרי הוא אנוס, וכגון שלא יהיה לו סוכה או מצה ויאמר שהוא אנוס. דהן אמנם הוא אנוס כלפי מצות סוכה ומצה, מכל מקום ביטל בזה את חיוב שמירת המצוות שחייב האדם באופן כללי לשמור את התורה".
והוא מוסיף: "ומהאי טעמא אין לעשות פעולה או להכניס עצמו למצב של אי קיום המצוות, וכגון אין ליקח כדור שינה או סמי הרדמה לפני זמן קיום מצות אכילת מצה וכדו'. וכן מוטל על האדם לדאוג לפני שהוא הולך לישון שיתעורר בזמן של קיום המצוות, כגון קריאת שמע ותפילה, ואל יאמר שכיון שהוא ישן הרי הוא אנוס".
נמצאנו למדים מדבריו, כי גם קודם שהגיע זמן חיוב המצוה, יש חיוב לדאוג לקיומה בהגיע זמן החיוב. ברם אין זה חיוב מכלל המצוה עצמה, אלא זהו חיוב כללי של 'שמירת המצוות', שנכללת בו חובה לדאוג ולהתכונן למצוות אף קודם זמנן, כדי שיוכל לקיימם כהלכתם בזמנם.
כדבריהם מתבאר בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ב סימן ה) בענין שכרו של קטן המקיים מצוות: "אף שלא נתחייב במצוות ולא נאסר באיסורים, הוא כעין חמץ בפסח ואיסור מלאכה בשבת ויום טוב וכדומה, שאף שלמעשה הוא שייך רק בזמן האיסור, מכל מקום ודאי נחשבו ישראל חייבים ואסורים בהם גם בכל השנה בעצם הדברים. דבכל השנה הם מצווים ליאסר בחמץ כשיבוא זמן הפסח, ובמלאכה כשיבואו ימי השבת ויום טוב, וכן הוא הקטן בקטנותו מצווה ליאסר באיסורים ולהתחייב במצוות לכשיגדל".

קביעת ניתוח וטיפול רפואי קודם יום כיפור ותשעה באב
ז. ממוצא הדברים נשוב לדון, האם מותר לקבוע ניתוח קודם יום כיפור ותשעה באב, שבעקבותיו יתכן שלא תוכל לקיים חובת התענית כהלכתה.
ונראה לענ"ד שאם אכילה ביום כיפור ובתשעה באב היא איסור, אכן יש לדון בזה מדברי בעל המאור והרדב"ז, שנחלקו האם מותר לעשות ביום חול פעולות שכתוצאה מהן יבוא לעבור על איסור בשבת, ולומר שלדעת הביאור הלכה שלכתחילה אסור לצאת לדרך שלושה ימים קודם שבת, או לדבר מצוה אפילו בערב שבת, כאשר עלול להיגרם איסור מלאכה דאורייתא - הוא הדין שאין לקבוע ניתוח קודם יום הכיפורים כאשר יש לחשוש שבעקבותיו יעבור על איסור תורה של אכילה ביום הכיפורים. ובתשעה באב שאסור לאכול בתענית מדברי סופרים, יש מקום להקל.
אולם לאור המבואר לעיל שחיוב התענית ביום כיפור ובתשעה באב יסודו במצוה להתענות ולא באיסור לאכול ולשתות בימים אלו, נראה כי לשיטתם של החיי אדם והצל"ח שקודם זמן החיוב במצוה לא מחוייב לקיימה, אין סיבה לאסור לקבוע ניתוחים [שאינם דחופים] קודם יום הכיפורים ותשעה באב, היות וכל זמן שלא הגיע יום כיפור ותשעה באב אינו מחוייב כלל במצוה להתענות, ולא מוטל עליו לדחות את הניתוח כדי לקיים מצוות אלו בזמן חיובן.
רק לשיטת המנחת חינוך, האגרות והחוט שני, שגם קודם שהגיע זמן החיוב במצוה, יש חיוב לדאוג לקיומה בהגיע זמן החיוב, יתכן שיש לאסור לקבוע ניתוח שימנע את קיום מצות העינוי בזמן החיוב בה בעתיד, וצ"ע.
ומכל מקום, במקום צער ויסורים, הגרי"ש אלישיב התיר לקבוע את הניתוח קודם יום כיפור, ונלמד מדבריו ב"כל שכן" לתשעה אב.



את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il