בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • ואתחנן
קטגוריה משנית
  • הלכה מחשבה ומוסר
  • קיום מצוות
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב ישראל בן שמואל זאב זצ"ל

undefined
7 דק' קריאה 14 דק' צפיה
החידוש הנפלא של הרמב"ם
המשנה באבות 1 מלמדת אותנו:
הוי רץ למצוה קלה כבחמורה.

ומסביר הרמב"ם בפירושו למשניות:
כבר ביארנו פירוש זה המאמר בפרק י' מסנהדרין, וכבר העידו חכמים עליהם השלום על חדוש נפלא בתורה יש בו זרוז על מעשה המצות, והוא אמרו אז יבדיל משה שלש ערים בעבר הירדן וגו', וידוע שאינן מועילות שלא יהיה בהן דין ערי מקלטו עד שיובדלו השלש האחרות שבארץ ישראל, אמרו: יודע היה משה רבינו עליו השלום שאין שלש ערים שבעבר הידרן קולטות עד שיובדלו השלש שבארץ ישראל שנאמר שש ערי מקלט תהיינה, ואמנם הבדיל אלו מפני שאמר הואיל ובאה מצוה לידי אקיימנה 2 :

הרמב"ם כותב כאן ש"מצוה קלה" היא מצוות הבדלת שלש ערי המקלט בעבר הירדן, אותן הבדיל משה למרות שידע שלא יכנס לארץ, ולא יוכל להבדיל את שלש הערים הנוספות.

דברי הרמב"ם הללו טעונים הסבר: הרי משה קיים רק חצי מצוה, ואמרו חכמים "אין המצוה נקראת אלא על שם גומרה" 3 , ואם כן, מדוע הרמב"ם קורא להבדלת שלשת ערי מקלט בעבר הירדן 'מצוה קלה' ו'חידוש נפלא'?

היכן נעלמה פרשת ערי המקלט?
כדי להסביר את דברי הרמב"ם, נתבונן בפירוש הרמב"ן לספר דברים. בהקדמה לספר כותב הרמב"ן:
הספר הזה ענינו ידוע שהוא משנה תורה, יבאר בו משה רבינו לדור הנכנס בארץ רוב מצות התורה הצריכות לישראל... וטרם שיתחיל בביאור התורה התחיל להוכיחם ולהזכיר להם עונותיהם כמה ימרוהו במדבר וכמה שהתנהג עמהם הקב"ה במדת רחמים...

נמצא כי חלקו הראשון של נאומו של משה רבנו הוא דברי מוסר ותוכחה, ואחר כך מתחיל ביאור "רוב המצוות הצריכות לישראל". בפירושו לפסוק א' מציין הרמב"ן שהגבול בין שני החלקים עובר בפרק ד, פסוק מ:
כי כאשר הואיל משה לבאר להם המצות אמר להם בתחלת דבריו "ה' אלהינו דבר אלינו בחורב אחרי שנתן לנו עשרת הדברים שנכבוש הארץ מיד ונעבור את הירדן, וחטאתיכם גרמו לכם זה וזה. ונמשכו דברי הפתיחה הזאת, עד שהשלים בהם בפסוק ושמרת את חקיו ואת מצותיו אשר אנכי מצוך היום אשר ייטב לך ולבניך אחריך ולמען תאריך ימים על האדמה אשר ה' אלהיך נותן לך כל הימים (פרק ד, פסוק מ). אז קרא משה אל כל ישראל אשר היו לפניו ואמר (פרק ה, פסוק א) שמע ישראל את החקים ואת המשפטים אשר אנכי דובר באזניכם היום, והתחיל בביאור התורה עשרת הדברות שישמעו אותם בביאור מפי המקבל אותם מפיו של הקב"ה, ואחרי כן הודיעם יחוד השם שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, וכל המצות שבספר הזה.

הרמב"ן כותב שהחלק העוסק בדברי מוסר ותוכחה מסתיים בפרק ד' פסוק מ', ואז מתחילים דברי המצוות. והנה, כשאנחנו פותחים את החומש מחכה לנו הפתעה! אחרי פרק ד' פסוק מ' מופיעים תשעה פסוקים, שנראה כאילו הרמב"ן השמיט אותם! פסוקים אלו עוסקים בפרשת ערי המקלט: "אָז יַבְדִּיל מֹשֶׁה שָׁלֹשׁ עָרִים בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרְחָה שָׁמֶשׁ" וכו'. מדוע מתעלם הרמב"ן מתעלם מפסוקים אלו?

ערי המקלט - הגשר בין המוסר למצוות
נראה שהרמב"ן בא ללמד אותנו יסוד גדול בכל ההתבוננות שלנו בעשיית המצוות. בדרך כלל, כשעוסקים במוסר עוסקים במוסר, כשעוסקים במצוות - עוסקים במצוות, אך לפעמים קשה לחבר את המוסר למצוות, וזאת למרות שאנחנו יודעים את חשיבות החיבור ביניהם. איך עושים את זה? בא הרמב"ן, ומלמד אותנו שהגשר בין מוסר למצוה טמון בפרשת ערי המקלט. מקובל לומר שיש שתי דרכים לעשיית מצוות - יראה ואהבה. או שהאדם עושה מצוות מפחד העונש, או כדי לצאת ידי חובה, או שהוא עושה אותן מתוך אהבה, עם מוטיבציה ושמחה גדולה. בא משה רבנו ומלמד אותנו שמעבר להיבטים הללו יש עוד היבט לקיום מצוות, הגדול משניהם. ותחילה נמשיל משל.

אדם הולך במדבר, אף אחד לא יודע שהוא שם, ויש לו חצי כוס מלאה במים. אם הוא ישתה אותה הוא יחיה עוד כמה שעות, ואם לא - הוא ימות מיד. למרות שבכל מקרה הוא ימות, ודאי שהוא ישתה את הכוס. לכל אדם יש כח פנימי שדורש ממנו להמשיך את החיים עד כמה שאפשר. משה רבנו נמצא במדבר ויודע שהוא לא יכנס לארץ ישראל, והוא מחזיק ביד חצי מצוה - חצי כוס מים. הוא יודע שערי המקלט שהוא הולך להבדיל אינן קולטות עד שיובדלו גם ערי המקלט בארץ ישראל, ואין המצוה נקראת אלא על שם גומרה, ובכל זאת הוא מקיים את המצוה, כי משה רבנו אומר: כשאני עושה מצוה זה לא רק כי אני מפחד מהקב"ה או כי אני אוהב את הקב"ה, אלא כי המצוה מחיה אותי, היא נותנת לי חיים. כשאדם עושה מצוה עם תחושה שהיא נותנת לו חיים - אז הוא ירוץ לעשות גם את המצוה הקלה ביותר, כשם שאדם ישתה גם רבע כוס כדי להמשיך את החיים.

זהו העומק בדברי הרמב"ן. הרמב"ן אומר שעד פרק ד פסוק מ יש דברי מוסר, ומפרק ה' יש מצוות, וביניהם יש את הגשר - את החיבור בין המוסר למצוות, שיאפשר לעשות כל מצוה עם אמביציה, עם שמחה, עם הרגשה שהמצוה מחיה את האדם. וזוהי גם כוונת הרמב"ם בדבריו שיש לו "חידוש נפלא" לבאר את המשנה "הוי רץ למצוה קלה כבחמורה". מתי אדם ירוץ למצוה קלה, כיצד הוא יגיע לדרגה שהוא לא ימדוד את המצוות, אלא יעשה הכל באותה רמה של התלהבות ורצון לעשות בשלמות? כשהוא מבין שהמצוה מחיה אותו. חצי כוס נותנת חיים בדיוק כמו כוס מלאה, וכך כל מצוה נותנת חיים.

לחיותנו כיום הזה
את הרעיון הזה לימד הקב"ה את האדם. ידועים דברי חז"ל 4 שהנחש הצליח להפיל את האשה על ידי שהוא גרם לה להוסיף על דברי הקב"ה, וכל המוסיף גורע: הקב"ה אסר את האכילה, והיא הוסיפה שאסור גם לגעת. הנחש דחף אותה על העץ 5 , היא נגעה ולא קרה כלום, וכך היא הבינה שאם הנגיעה לא גרמה לשום דבר אז גם באכילה לא יקרה כלום. אולם באמת הנחש ידע עוד לפני כן שהוא יצליח להחטיא את האשה. כאשר הנחש אמר לאשה לאכול מפרי עץ הדעת היא אמרה לו "מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל, וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן" 6 . אשר נתבונן בפסוקים נגלה, שהקב"ה מעולם לא אמר שאסור לאכול מעץ הגן, אלא הקב"ה ציוה זאת: "וַיְצַו ה' אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר... וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ" 7 . מהו ההבדל בין 'אמר' ל'ציוה'? אם השוטר אמר לא לנסוע מהר, אז כאשר השוטר רואה לא נוסעים מהר, וכשהוא אינו רואה - נוסעים מהר... מה בכך שהוא אמר? אבל ה' לא אמר, אלא ציוה. אומר משה רבנו בנאומו לעם ישראל "וַיְצַוֵּנוּ ה' לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֵינוּ לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה" 8 . ציווי אלוקי בא כדי לחיות אותנו, ולא להכביד עלינו. הקב"ה בא ללמד את האדם והאשה שהמצוה באה לחיות אותם, אבל הם לא הבינו, וכך איבדו את הכל. כשהאדם מבין שהמצוה באה לחיות את הכל - יש לו כח לרוץ למצוה קלה כבחמורה. כל מצוה וכל חלק ממנה נותנים שלמות. זוהי העבודה הגדולה שלנו, היום יותר מתמיד, לנסות עד כמה שאפשר להביא את עצמנו לחוש את האמת הגדולה הזו שהמצוה מחיה אותנו, וגם אם לא מצליחים לחוש זאת תמיד - אז מידי פעם. כשאדם חי באופן כזה הוא מחבר את עצמו אל הקב"ה.

מהו 'טוב'?
נעמיק יותר בדבר. דוד המלך קורא לנו בספר תהלים: "טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב ה'" 9 - מדוע רק 'טוב'? 'טוב' זה שמונים פלוס... גם לגבי נישואין נאמר "מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב" 10 , וגם כאן נשאל מדוע נאמר רק 'טוב'? הרי האשה היא הרבה יותר מטוב!

המשמעות העמוקה של המילה טוב מתבארת כאשר נזכור שזוהי המילה שמופיעה בפרק הראשון של התורה, לאחר כל חלק במעשה הבריאה: "וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב". ומסביר הרמב"ן במקום ש'טוב' פירושו 'רוצה בקיומה לעד'. טוב אינו ציון לבריאה, אלא נתינת קיום לבריאה, וביחס לאדם משמעות המילה 'טוב' היא שהאדם יכין את עצמו למה שמצפים ממנו למעלה. הדוגמא לכך היא אהרון שמכין את המנורה להדלקה, והתורה קוראת לפעולה זו "בְּהֵיטִיבוֹ אֶת הַנֵּרֹת" 11 . מדוע? כל הנרות דולקים כמידת השמן שלהם, ונר המערבי היה דולק ללא הפסקה 12 , כי הנר הזה הוא מכין את עצמו, כביכול, לקבל את אור מלמעלה ולהיות מחובר למה שלמעלה, כפי שאומרת הגמרא 13 שהנר המערבי היה מכוון כלפי השכינה. "מצא אשה מצא טוב" פירושו שבני הזוג יצליחו בחייהם לממש את היכולות שלהם, כפי שהקב"ה נתן להם. ולכן אומר דוד המלך "טעמו וראו כי טוב ה'": התורה נותנת לנו את הכלים והיכולת להרגיש מה באמת טוב ומה עלינו לעשות.

וזאת התורה אשר שם משה
כאשר מגביהים את ספר התורה אנו אומרים 'וזאת התורה אשר שם משה בני ישראל...' היכן פסוק זה מופיע בתורה? לא רבים יודעים זאת, והתשובה לכך היא שהוא נאמר מיד לאחר הבדלת ערי המקלט: "אָז יַבְדִּיל מֹשֶׁה שָׁלֹשׁ עָרִים בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרְחָה שָׁמֶשׁ... וְאֶת גּוֹלָן בַּבָּשָׁן לַמְנַשִּׁי... וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". זאת כל התורה ששם משה! מהי אותה תורה? שאני יבין שכאשר אני עושה מצוה - איני עושה אותה רק מפני שאני מפחד או כי אני אוהב, אלא גם משום שהיא מחיה אותי. כשהאדם מבין שהמצוות מחיות אותו הוא מבין את כל התורה כולה, את הטוב שבתורה ואת היופי שבחיים, וכך יש לו כח לרוץ למצוה קלה כבחמורה, ולהרבות כבוד שמים בכל מעשיו.



דואר אלקטרוני: [email protected]
לשעורים נוספים באתר www.yeshiva.org.il


^ 1 פרק ד, משנה ב.
^ 2 ומסיים הרמב"ם "ואם כיוצא בזה במשה רבינו ע"ה משיג האמתות שלם שבשלמים נכסף להוסיף חצי מצות עשה על כל מעלתו ושלמותו אין צריך לומר שיעשו מי שנצטרעה נפשם והוחזק צרעתם וקדמה".
^ 3 ראה מדרש תנחומא פרשת עקב, סימן ו: "כל המצוה - אם התחלת במצוה הוי גומר את כלה, למה? אמר רבי יוחנן כל מי שמתחיל במצוה ואחרי כן בא אחר וגמרה נקראת על שם גומרה. ממי את למד? ממשה, כיון שיצאו ישראל ממצרים מה כתיב ויקח משה את עצמות יוסף כל העם עוסקין בבזה ומשה היה מטפל בעצמות יוסף, בא ועמד בין הארונות צעק ואמר יוסף יוסף הגיעה השעה שהקב"ה גואל את בניו השכינה מעכבת ישראל וענני כבוד מעכבין לך אם אתה מגלה את עצמך מוטב ואם לאו אנו נקיים משבועתך, מיד נזדעזע ארונו נטלו והלך, נסתלק משה במדבר ולא נכנס לארץ הכניסו ישראל עצמות יוסף וקברו אותן ותלה המצוה בהן שנאמר ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם, לכך אמר להם כל המצוה".
^ 4 סנהדרין כט ע"א.
^ 5 ראה מדרש תהלים מזמור א, פסקה ט; ילקוט שמעוני תהלים רמז תריג.
^ 6 בראשית ג, ב-ג.
^ 7 בראשית ב, טז.
^ 8 דברים ו, כד.
^ 9 תהלים לד, ט.
^ 10 משלי יח, כב.
^ 11 שמות ל, ז.
^ 12 שבת כב ע"ב.
^ 13 מגילה כא ע"ב.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il