- משפחה חברה ומדינה
- אחדות ומחלוקות
- משפחה חברה ומדינה
- היחס למי שאינו שומר מצוות
צמד מילים זכה בשנים האחרונות לעוצמה בלתי נתפסת: "הכלה" ו"הדרה", כלפי מי שיש בהתנהגותו או בתפקודו מרכיב חריג. בעבר הלא רחוק, משמעותה של המילה הכלה הייתה דומה לסובלנות או לאמפתיה. משמעות הדבר היא שאף שאנו רואים את מצבו של אותו אדם כבלתי רצוי – תפקודית או מוסרית, אנו מסוגלים לראות אותו כחלק מן החברה ואף להבין מה עובר עליו בהקשר של החריגות שלו, וקל וחומר שלא לפגוע בו בשל כך. אולם כיום קיבלה המילה הכלה משמעות רדיקלית, התובעת לשנות את הנורמה באופן שיבטל את עצם החריגות מן השורש.
תפיסה חדשה זו בולטת מאוד בקשר לגברים ונשים הנמשכים לבני אותו המין. אם בעבר דרישתם הייתה שלא לפגוע בהם בשל נטייתם ואף לא להתערב במה שהם עושים בחדרי חדרים, הרי שכיום עולה הדרישה לקבל את התופעה הזאת כנורמלית לחלוטין. התביעה היא להכיר בקשר החד־מיני כנישואין, ולראות את ההתנהגות הזאת כאופציה שווה לחלוטין לקשר המקודש שבין איש לאישה. כל התנגדות לכך נתפסת כהדרה שגורמת לעלבון קשה ביותר.
מבורכים וארורים
ברצוני לגעת בשורש העמוק של דרישה זו. בנפש האדם ישנה נטייה חזקה לחלק את בני האדם באופן דיכוטומי לשתי קבוצות: מבורכים וארורים. ביטוי בהיר לנטייה זו ניתן על ידי ז'אן קלווין, שהיה בין ההוגים הראשונים של הנצרות הפרוטסטנטית. קלווין הסביר שסימן ההיכר של ה"מבורכים" הוא הצלחה בחיים, כאשר התחום הבולט ביותר הוא התחום הכלכלי. פרופ' מרדכי רוטנברג, חתן פרס ישראל לעבודה סוציאלית, טוען בכמה מספריו שגם הפסיכולוגיה המודרנית מחלקת את האנושות באותה דרך, כאשר את מקומם של המבורכים תופסים האנשים הנורמליים ואת מקומם של הארורים תופסים חולי הנפש למיניהם.
על פי זה ברור מדוע התיוג של האדם כחולה נפש הוא כל כך פוגע ומשפיל, בניגוד למי שחלה במחלה גופנית כלשהי. ואכן בדורות האחרונים כל בעיה נפשית יצרה תיוג מאוד שלילי, ורבים התביישו בפנייה לעזרה פסיכולוגית או פסיכיאטרית. זאת מאחר שתיוג כזה מגדיר את אותו אדם כ"ארור" – דהיינו, מי שאין ערך לקיומו וממילא אינו ראוי לכך שיהיה לו טוב, ולכל היותר הוא ראוי לרחמנות מתנשאת שמכוחה זורקים לו כמה פירורים לקיומו. לקבוצת הארורים הכניסה התרבות האנושית בעבר קבוצות נוספות, כמו עניים, נכים ואלה שנמשכים לבני מינם.
דיכוטומיה מול רצף
היהדות אינה מקבלת את החלוקה הדיכוטומית הזאת. הרמב"ם (שמונה פרקים, פרק ג) מגדיר כל אדם שמידותיו אינן מתוקנות כ"חולה נפש". ומאחר שאפילו משה רבנו לקה קצת במידת הכעס (שם, פרק ד), הרי שלא ניתן לחלק את בני האדם עלי אדמות לחולים ובריאים בתחום הנפשי, וכולם נמצאים על הרצף בין רמות שונות של חולי הנפש. היהדות גם לא מתייחסת אל העניים כאל ארורים או כחסרי ערך, והנתינה להם לא באה מכוחה של רחמנות מתנשאת אלא מכוחה של אהבת אחים שיש בה הרבה כבוד לכל אדם שנברא בצלם אלוקים (ראו למשל, עין איה פאה ג). העוני לא אומר כלום על אופיו של האדם או על ערכו, ולא מגדיר את אישיותו. הגדרתו כעני מעידה רק על מצבו הכלכלי העכשווי ועל האחריות המוטלת עלינו לסייע לו. אומנם ההלכה מכירה בקטגוריות שונות כמו רשע – שפסול לעדות, חרש ושוטה – שפטורים ממצוות, ממזר – שאינו יכול לבוא בקהל, וכדומה. אולם בכך היא מתייחסת לתפקודם או לתפקידיהם ולא למהותם ולעצם השייכות שלהם לחברה היהודית. ולכן נאמר: "ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ" (הוריות יג, א).
התרבות המערבית העכשווית לא מקבלת את תפיסת הרצף היהודית. ומאחר שהיא דורשת לשלול כל "הדרה" של קבוצה מן הטוב המגיע לכולם, ממילא היא דורשת "להכיל" את כולם – לא רק במובן הראוי של סובלנות, אמפתיה וכבוד גם לאדם שיש בו משהו חריג, אלא אף במובן שיוציא את כולם מקבוצת הארורים ויכניס את כולם לקבוצת המבורכים. זוהי המשמעות העמוקה של המושגים הכלה והדרה בעיניה. אולם למעשה, היא לא שואפת רק להעניק שייכות חברתית לכולם אלא חותרת להחלפת תפקידים בין המדכאים של העבר ובין המדכאים החדשים, שעתה הגיע תורם לדכא את חבריהם.
כולם מצפים לתיקון
מכיוון שכך, האמירה שאופי מסוים הוא "נורמלי" ואילו אופי אחר הוא "לא נורמלי" בלתי נסבלת מבחינתם. מאותה סיבה השיח העכשווי לא מוכן לדבר על נכים אלא על "אנשים עם מוגבלויות". המילה נכה מכתימה לדעתם את האישיות כולה, בעוד שהמילים אדם עם מוגבלות מדגישות את האדם שבו ורק מציינות את העובדה שיש משהו שמגביל אותו.
החלופה היהודית לא נדרשת לתת מענה לבעיה זו, מפני שהיא בכלל לא יוצרת אותה. כולנו על הרצף. בכל אחד מאתנו יש חלקים מתוקנים וחלקים שממתינים לתיקונם, וכל אחד נדרש לרפא את חולי הנפש שלו עצמו. יתרה מכך, אותו מרכיב חריג אינו יכול לצבוע את האישיות כולה. יש באישיות מרכיב עמוק לאין ערוך מכל חריגות התנהגותית, גופנית או נפשית, והוא הנשמה. בהיותנו כולנו נבראים בצלם אלוקים, כולנו מבורכים וראויים לכל טוב (גם אם לא תמיד זה מתממש), ואין בינינו ארורים מעצם הווייתם. ומכיוון שכך, גם הגדרה של נורמה, בריאות, טבע או כל דבר אחר, תוך קביעה שתכונה כלשהי היא חריגה – אינה פוגעת בערכו של האדם הנושא תכונה זו, ולכל היותר מכוונת אותו למשימת התיקון המוטלת עליו. לכן, בגישה היהודית – אילו כולם היו מפנימים אותה – לא הייתה בעיה להשתמש במילים המתארות נכות (עי' שמות ד, יא; ויקרא כא, יח-כ), ואפילו לא במילים "חולה נפש", מפני שבתפיסה שלה – שום דבר לא מגדיר את אישיותו של האדם מלבד הנשמה האלוקית שבו, וכל מגבלותיו, חסרונותיו ואף חטאיו אינם מעידים על מהותו ואינם משליכים על ערכו המהותי.
זאת ועוד. התפיסה המערבית אשר רואה את מצבו של הארור כמאפיין את אישיותו, רואה אותו מתוך כך כבלתי הפיך. זהו אחד השורשים לטענה כי המשיכה המינית התוך־מגדרית אינה ניתנת לשינוי כלל ועיקר, כאשר מבחינה מדעית יש מקום לכל היותר לאמירה שעדיין לא נמצאה הדרך היעילה והבטוחה לסייע בכך לכל מי שמבקש. התפיסה היהודית היא גמישה, ומתוך כך אינה רואה את העוני כמצב קבוע שנגזר על האדם, אלא כקושי זמני שעלינו לעזור לסובלים ממנו להיחלץ ולפתוח דף חדש בחייהם. לכן הגדירו חז"ל את העוני כ"גלגל הוא שחוזר בעולם" (שבת קנא, ב), ואף הוסיפו ואמרו: "היזהרו בבני עניים שמהן תצא תורה" (נדרים פא, א). ובנבואת ישעיהו (לה, ה-ו) מוצגת גם הנכות כמצב זמני שסופו לבוא על תיקונו.
להבדיל, לא לדחות
בירור מושגי זה הוא חיוני ביותר – לא רק לצורך הדיוק של העמדה הפנימית, אלא כדי לטפח את הרגישות הנדרשת כלפי מי שנמצא בעבר השני של המתרס. גם בחברה הדתית ישנה נטייה טבעית לחלק את העולם למבורכים ולארורים, והצורך להתמודד עם הזרמים החדשים מחייב גם אותנו להשתנות. מתוך כך נוכל להבין כי בצד השני ישנם אנשים שבאמת נעלבים עד עמקי נשמתם כאשר מתייגים אותם כ"חולים", כ"לא נורמליים" וכדומה. חשוב להיות מודע לכך כדי שלא ליפול שוב ושוב למלכודת שבה התבטאות מן הכיוון התורני נשמעת כמי שמגדירה את אלה שיש בהם משהו חריג כארורים ללא תקנה. נפילות אלה מסייעות לבעלי התפיסה הרדיקלית לבצע מהלך בעייתי עוד יותר מהדרישה להפוך את החריגות לחלק מן הנורמה. מהלך זה הופך את הנורמה הישנה לסטייה, ומי שאינו מסכים להגדיר את הזוגיות החד־מינית כנורמלית לחלוטין מוקע כהומופוב, חשוך וכדומה.
עלינו להתנסח בתבונה, מתוך הפנמת המודל היהודי של ארבעת המינים. אנחנו לא מתכחשים להבדלים שיש בין בני אדם אתרוגיים לערבתיים, ולא מבטלים את ההבחנה שבין הנורמלי ובין מי שחורג מן הנורמה בתחום כלשהו, אבל אנחנו מכירים בכך שכולם שייכים לאגודה אחת. החברה היא ישות אורגנית שבה יש תפקיד לכל אחד, גם אם יש בו משהו שונה. הרי אפילו על החוטאים נאמר: "כל פועל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה" (משלי טז, ד).
כל בני האדם שייכים לחברה האנושית, וכולם ראויים לברכת ה'. על כולם נאמר: "ביום ברוא אלוקים אדם, בדמות אלוקים עשה אותו... ויברך אותם, ויקרא את שמם אדם ביום היבראם" (בראשית ה, א-ב). וכל אחד ואחד נדרש לפעול כדי לממש את צלם האלוקים שלו בדרך שבה התווה לו בוראו.
הכותב הוא רב היישוב עטרת ועומד בראש מרכז אחווה למדיניות חברתית יהודית
מתוך העיתון 'בשבע'
אחדות ישראל
משנתו של מאור הדור, הראי"ה קוק
הרב משה צוריאל זצ"ל | ט"ו כסלו, תשס"ו
מגמת הפיצול בימי בית שני
כרך א' שיעור כ"ח
הרב זאב סולטנוביץ' | תשס"ה
מהו היחס הנכון לרפורמים?
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ל' סיון תש"פ
ט"ו באב - "חג האהבה"
הרב אליהו ממן | תמוז תשס"ח
סוד ההתחדשות של יצחק
למה ספר דברים נקרא ''משנה תורה'' ?
תורה מן השמים
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
הנאה ממעשה שבת
מה המשמעות הנחת תפילין?
שלוש המצוות שנצטוו ישראל בכניסתם לארץ ישראל
האם מותר לקנות בבלאק פריידי?
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
פריחת הגאולה!
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד