- משנה וגמרא
- פסחים
- שבת ומועדים
- ארבע כוסות
ב. כשאין יין – מצה במקום יין?
ג. "לא יפחתו לו מארבע כוסות... ואפילו מן התמחוי" – מי לא יפחת?
ד. רמב"ם: אפילו עני המתפרנס מן הצדקה
א. "אפילו עני שבישראל" - ומשפחתו?
במשנה ובתוספתא (פסחים י, א; פסחים צט ע"ב) נאמר: "אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב, ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין, ואפילו מן התמחוי". בהמשך הגמרא (פסחים קח ע"ב) הובאה ברייתא ובה נאמר מי חייב לשתות ארבעה כוסות:
תנו רבנן: הכל חייבין בארבעה כוסות הללו, אחד אנשים ואחד נשים, ואחד תינוקות.
ר' יהושע בן לוי נימק מדוע נשים חייבות לשתות ארבעה כוסות (שם):
ואמר רבי יהושע בן לוי: נשים חייבות בארבעה כוסות הללו, שאף הן היו באותו הנס.
ממכלול המקורות הללו יש ללמוד שחובה על כל אחד ואחת מבני משפחה עניה שנוטלים אוכל מהתמחוי, לשתות ארבעה כוסות. התוספות (פסחים צט ע"ב ד"ה לא [השני]) דן בשאלה האמנם כל בני המשפחה של אדם עני מקבלים ארבעה כוסות:
לא יפחתו לו מארבע כוסות - מתוך הלשון משמע קצת שאין נותנין לבניו ולבני ביתו, כי אם לעצמו והוא מוציא את כולם בשלו.
[1] וסברא הוא. דמאי שנא ארבע כוסות מקידוש דכל השנה שאחד מוציא את כולם? ומיהו גם בקידוש שמא היה לכל אחד כוס כדמשמע לקמן (דף קו.) גבי חזיה לההוא סבא דגחין ושתי, אבל בפרק בכל מערבין (עירובין דף מ:) גבי זמן משמע קצת שלא היה לכל אחד כוסו.
[2] ועוד, דאמר בגמרא (לקמן דף קח:) השקה מהן לבניו ולבני ביתו יצא והוא דשתה רובא דכסא, משמע דהם יצאו בשמיעה דהא בעינן רובא דכסא,
[3] ועוד, דמשמע דלכתחלה אין רגילות להשקותם.
מיהו יש לדחות – [1] בשיש להם כוס לעצמם. [2] אי נמי בבניו ובני ביתו קטנים מיירי שלא הגיעו לחינוך ואין אשתו בכלל.
ומיהו בגמרא משמע שצריך כל אחד ארבע כוסות דקתני (שם) "הכל חייבין בארבע כוסות אחד נשים ואחד תינוקות, אמר רבי יהודה מה תועלת לתינוקות ביין" משמע דלתנא קמא צריך כוס אף לתינוקות. ויש לדחות ד"חייבין" לשמוע ברכת ארבע כוסות קאמר ומשום חינוך.
ונראה להחמיר ולהצריך ארבע כוסות לכל אחד, והמחמיר צריך ליזהר שלא יהא כוסם פגום דאמר בגמרא (לקמן ד' קה:) טעמו פגמו.
התוספות דייק בלשון המשנה בה כתוב: "ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין" – לו לבדו ולא לבני משפחתו. לכאורה היה ניתן להוכיח מכאן הוכחה הפוכה. "לו" – לכל אחד. כל מי שהוא עני – גדול או קטן, איש או אשה, מקבל אוכל מהתמחוי. החלוקה היא לא לפי משפחה, אלא אישית למי שנצרך. חכמים תקנו שלקראת ליל הסדר, בנוסף לאוכל הרגיל שניתן במסגרת התמחוי יש להוסיף ולתת גם יין לארבעה כוסות. אין מדובר על משקה שנועד להרוות צימאון אלא לקיים בו מצווה שחכמים תקנו.
תוספות הוכיחו את טענתם שרק עני - ראש המשפחה מקבל יין לארבעה כוסות, על בסיס השוואה לקידוש של שבת רגילה. ההנחה היא שהשומעים יכולים לצאת ידי חובת ארבעה כוסות כשהם שומעים את ברכת ראש המשפחה כמו בקידוש של שבת. אמנם גם לגבי קידוש של שבת, התוספות התלבטו האם כל אחד מבני הבית צריך לשתות או לא. 1 בגמרא (פסחים קו ע"א) נאמר שאדם משקה לבני ביתו ובלבד שישתה רוב כוס, משמע שכל אחד היה שותה, ושלכל אחד גם יש כוס בפני עצמו, ובכל זאת תוספות הסבירו ש"הכל חייבין בארבע כוסות", הכוונה היא שבני הבית חייבים לשמוע את הברכה ומשום חינוך, אם כי זה לא נראה פשט דברי הגמרא. התוספות סיים שצריך להחמיר ולהצריך כוס לפני כל אחד מהמסובים.
הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה ז, ז) כתב אחרת:
וכל אחד ואחד בין אנשים בין נשים, חייב לשתות בלילה הזה ארבעה כוסות של יין, אין פוחתין מהם. ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה לא יפחתו לו מארבעה כוסות, שיעור כל כוס מהן רביעית.
כל אחד ואחת חייבים לשתות ארבעה כוסות. דברי המשנה "ולא יפחתו לו" היא פניה לגבאי הצדקה, וזאת מפני שעל כל איש ואשה מוטלת חובה לשתות ארבעה כוסות בליל הסדר. הרמב"ם השתמש פעמיים בהלכה זו בשורש פח"ת. בתחילת ההלכה כלפי כל מי ששותה - "וכל אחד ואחד בין אנשים בין נשים חייב לשתות בלילה הזה ארבעה כוסות של יין, אין פוחתין מהם ". ובסוף ההלכה כלפי הגבאים – "ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה לא יפחתו לו מארבעה כוסות, שיעור כל כוס מהן רביעית". 2
הרמב"ם לא הלך בדרכו של תוספות, משום שלפיו החובה לשתות ארבעה כוסות היא חובה אישית ואין לדמות זאת לקידוש בשבת. המהר"ל (גבורות ה', פרק מח ד"ה ולא יפחתו) הקשה על דברי התוספות, ונראה שקושיותיו מסבירות את עמדת הרמב"ם. המהר"ל הביא את דברי התוספות ושאל עליו:
ולא הבנתי דבר זה, דלא שייך שיהיה מוציא את אחרים בד' כוסות, דמאי שנא ממצה ומרור דכמו שאין יכול האחד להוציא את האחר במצה ובמרור כך אינו יכול להוציא בד' כוסות דמצוה דרמיא עליה הוא. ומה שהביא ראיה מן קדוש של כל השנה, התם עיקר מלתא לאו הכוס הוא אלא עיקר מילתא הוא הקדוש אלא שאין מקדשין אלא על הכוס וכיון ששתה בעל הבית שפיר דמי. אבל הכא עיקר מלתא הוא הכוס ולא הקדוש רק שתקנו שכל אחד ואחד מן הכוסות יעשה עליו מצוה, אבל הכוס הוא עיקר ולא שייך בזה שהוא מוציא אחר.
הרב יצחק זאב סולוביצ'יק, הרב מבריסק (חידושי הגרי"ז על הרמב"ם חמץ ומצה ז, ט), הסביר אף הוא את דברי הרמב"ם והתוספות באופן דומה למהר"ל. הוא ציין לדברי התוספות שהשווה בין החובה לשתות ארבעה כוסות בליל הסדר לבין החובה לשתות יין בקידוש בערב שבת, וכתב:
כבר שמעתי מאאמו"ר הגאון זצ"ל שתמה על דברי התוספות אלו. דמאי ענין ארבע כוסות לקידוש דכל השנה, דהתם המצווה היא הברכה וזה עיקר הקידוש ובזה הוי דינא דשומע כעונה, אבל בארבע כוסות הלא עיקר המצווה היא השתיה של הד' כוסות ומאי שייך להוציא בזה. והוכיח מזה דסבירא ליה להתוספות דגם בארבע כוסות אין עיקר המצוה בשתיית הכוסות רק בהברכות שעל הכוסות, והוי ממש דוגמת קידוש דכל השנה וכל כוסות של ברכה, עכ"ד.
הגרי"ז האריך לדון בדברי התוספות ובדברי ראשונים נוספים והגר"א, ובנוגע לרמב"ם כתב:
מבואר מזה דכולהו הנך רבוואתא סבירה ליה דעיקר המצווה של ד' כוסות היא בשתיית הכוסות ולא בברכות גרידא. ובאמת שכן מבואר להדיא בלשון הרמב"ם (הל' חמץ ומצה ז, ז) שכתב: "וכל אחד ואחד בין אנשים בין נשים, חייב לשתות בלילה הזה ארבעה כוסות של יין", הרי דעיקר המצווה לשתות. אבל מדברי התוספות (פסחים קז ע"א ד"ה אם; קח ע"ב ד"ה רובא) שהביא מקידוש דגם בארבע כוסות שיעור שתייתן היא מלוא לוגמיו, מבואר דסבירא ליה דד' כוסות שוין בעיקר דינן לכל כוסות של ברכה, והיינו כמו שהוכיח אאמו"ר הגאון זצ"ל בשיטתם דסבירא ליה דגם ארבע כוסות עיקר מצוותן היא הברכות שעל הכוסות, ושתיתן היא רק משום דינא דהמברך צריך שיטעום, וככל כוסות של ברכה, וזהו שהקשו מקידוש לארבע כוסות.
ההשוואה של תוספות בין החובה שקבעו חכמים לשתות ארבעה כוסות לבין קידוש של שבת וחג, מלמדת שהתוספות ראה בארבעה כוסות מעין "ארבעה קידושים", ועל כן כשם שבשבת ראש המשפחה מוציא את כולם בקידוש כך גם בליל הסדר בכל ארבעה הכוסות. לעומתו כתב הרמב"ם שהתקנה היא חובה אישית לשתות ארבעה כוסות בליל הסדר, ולא להסתפק בלשמוע מאחר כמו בקידוש של שבת וחג.
הרב צבי פסח פרנק (מקראי קדש – פסח, חלק ב עמ' קא-קג) הסביר עוד את שיטת תוספות ובהשוואה להדלקת נר חנוכה:
יש לומר בדברי התוספות שכך היא המצווה שאחד מבני הבית יברך על ד' כוסות וכמו הדלקת נר חנוכה שהמצווה היא על כל בית. ויפה הוסיף בזה ח"ב (חתן בני – הרב יוסף כהן) שגדר המצוה של ארבע כוסות הוא לפרסומי ניסא כמו בנר חנוכה, וכמבואר במגיד משנה (הל' חנוכה ד, יב): "ומה שכתב רבינו 'אפילו אין לו מה יאכל', נראה שלמדו ממה שנתבאר פ' ז' מהלכות חמץ ומצה שאפילו עני שבישראל לא יפחות מד' כוסות, והטעם משום פרסומי ניסא וכל שכן בנר חנוכה דעדיף מקדוש היום". ולפרסומי ניסא די באחד מבני הבית שהוא עושה המצווה בפני כולם ואיכא פרסומי. ונמצא שכל הד' כוסות שוין בזה כמו בקידוש שעיקר מילתא הוא הקידוש, ההגדה, הברכת המזון, ההלל. אלא שבליל הסדר תקנו אותם על הכוסות, ולכן דינם כמו בקידוש שבעל הבית מוציא את כל השומעים, ובזה שהוא בעצמו מברך על הכוס כאילו כל השומעים יוצאים מדין שומע כעונה, הוי כמקדשים על הכוס וכאומרים הגדה, ברכת המזון והלל על הכוס, דהיוצא מדין שומע כעונה הוא נגרר אחר המברך לכל הפרטים. ומה שאמרו בגמרא (פסחים קיז ע"ב) "ד' כסי תקנו רבנן דרך חירות כל חד וחד נעבד ביה מצוה", היינו שעיקר התקנה שתהא כוס לכל אחד מד' המצוות שאמירתם תהא על הכוס, ולאלו שחולקים כעל התוספות הפירוש הוא שבתקנת ד' כוסות יש בה שני דברים – שתיית ד' כוסות דרך חירות, וגם כל אחד ניעביד מצווה היינו ד' אמירות על הכוס.
לפי הרב צ"פ פרנק בהבנת דברי התוספות, גם אם לפני כל אחד מבני הבית יש יין לכל ארבעה הכוסות, העיקר הוא האמירות שקשורות לכל כוס - קידוש, מגיד, הלל ברכת המזון, ולא שתיית היין.
בנוגע להשוואה לנר חנוכה, הסביר הרב פרנק בשם הרב יוסף כהן (היה נשוי לנכדת הרב פרנק), שהכוונה היא שהגדר של נר חנוכה איש וביתו, אין הכוונה שבעל הבית מוציא את כל בני ביתו, אלא שהוא כמו מזוזה וכמו נר שבת שהמצווה מעיקרה היא שאף אם הדליק אחד מי שיהיה מבני הבית, די בכך.
יש להעיר שההשוואה לנר חנוכה לא נזכרה כלל בדברי התוספות. אמנם בגמרא (פסחים קיב ע"א) נזכר המושג "פרסומי ניסא" בהקשר לדברי המשנה שעני מקבל ארבעה כוסות מהתמחוי: "פשיטא? לא נצרכא אלא אפילו לרבי עקיבא, דאמר: עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, הכא משום פרסומי ניסא מודה". אך אדרבה מכאן הוכחה שפרסומי ניסא הוא ענין אישי, שהרי גם אם אדם נמצא לבדו ושותה ארבעה כוסות הוא מפרסם הנס. פרסום הנס הוא שבח והודאה לה', לא סיפור דברים בפני אחרים. גם הדלקת נר חנוכה היא חובה אישית, וגם אדם שנמצא לבד, עליו להדליק נר חנוכה ולפרסם בכך הנס. הדלקת נר חנוכה איננה חובת הבית כמו מזוזה וכמו נר שבת. 3
מכל מקום, לפי התוספות המקדש יכול להוציא את בני ביתו בברכה שעל ארבעה הכוסות מדין שומע כעונה, ורק לחומרא כתב התוספות שיש לתת לכל אחד מבני הבית גם כן ארבעה כוסות.
ב. כשאין יין – מצה במקום יין?
מה הדין כשאין יין לאף אחד מהמסובים, וגם בתמחוי אין? הרב יצחק בן אבא מרי (ספר העיטור, עשרת הדיברות - הלכות מצה ומרור, דף קלו טור א) כתב:
ורבי' האיי הכין כתב אם אין לו יין, יקדש על הפת כלילי שבתות ויום טוב, חוץ מן הפסח, שהרי אמרו לא יפחתו לו מד' כוסות של יין. ואבן גיאות ז"ל כתב בדלא אפשר, מקדש על הפת ובוצע ואוכל לאלתר, ואין צריך לשהות עד שסידר ההגדה.
לפי רב האי גאון, ליל הסדר שונה מכל לילות שבת וחג של כל השנה. במשך השנה, כשאין יין ניתן לעשות קידוש על פת, אך לא בליל הסדר. זאת מפני שבמשנתנו נאמר: "לא יפחתו לו מארבע כוסות" משמע שהקידוש – הכוס הראשונה, וכמובן כל הכוסות האחרים, חייב להיות על יין, ואי אפשר לקדש על מצה גם כשאין יין. לקידוש של ליל יום טוב של פסח, יש משמעות כפולה. הוא קידוש של יום טוב, וגם רכיב מארבעה כוסות - התקנה הייחודית של ליל הסדר. תקנת ארבעה הכוסות גוברת על ההלכה שניתן לקדש על פת כשאין יין, וכך הוא גם אם ליל הסדר חל בערב שבת שאז הקידוש הוא מהתורה.
הרב יצחק אבן גיאות חלק על כך. לפיו אם אין יין, מקדש על פת - מצה כמו בשבת רגילה. הכוס הראשונה בליל הסדר היא כוס קידוש ודיניה לא שונים מכל השנה.
מדברי הרב צ"פ פרנק (שם עמ' קיב) ניתן להבין שלדעתו גם לפי התוספות (פסחים צט ע"ב ד"ה לא [השני]) שהובא לעיל, יהיה אפשר לקדש ולאכול מצה במקום לשתות יין וכמו בשבת ובחג כשאין יין לקידוש. 4 הרב יוסף כהן ביסס את דברי הרב פרנק בהבנת שיטת התוספות על דברי הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה ח, יב) שכתב: "מי שאין לו יין בלילי הפסח מקדש על הפת כדרך שעושה בשבת, ועושה כל הדברים על הסדר הזה". נושאי כליו של הרמב"ם ציינו שדברי הרמב"ם הם על פי האמור ברי"ף (פסחים כז ע"א בדפי הרי"ף):
ומאן דלית ליה חמרא בלילי פיסחא מקדש אריפתא, מידי דהוה אשבתות וימים טובים. והיכי עביד? שרי ברישא המוציא ובצע לה לריפתא ומנח ידיה עילויה עד דגמר קדושא, ובתר דגמר קדושא מברך לאכול מצה ואכיל.
הרב יוסף כהן (שם עמ' קב) בקש להסתייע מדברי הרמב"ם הללו לשיטת תוספות:
מלשון הרמב"ם שכתב שעושה כל הדברים על הפת, משמע שגם אמירת ההגדה היא על הפת, וכן אמירת ההלל היא על הפת כשאין לו יין, שגדר אמירת שתיהן היא כגדר של קידוש בכל השנה שצריך שתהא על הכוס של יין, ואין יין צריך שיהיו על הפת.
יש לדייק בדברי הרמב"ם. הרמב"ם לא כתב 'שעושה כל הדברים על הפת'. הרמב"ם כתב "ועושה כל הדברים על הסדר הזה" וכוונתו שהוא ממשיך לקיים את מצוות הלילה למרות שאין לו יין, וכשם שבשבת עושים קידוש על פת כשאין יין. נראה שלדברי הרמב"ם במצב כזה יקדש על מצה רק על כוס הראשון, מאחר שהכוס הראשון מבין ארבעה הכוסות הוא על הקידוש כמו כל שבת וחג. על שאר הכוסות אין צורך לעשות כן, כי הם לא כוסות של קידוש, אלא תקנת חכמים לשתות עוד שלוש כוסות בליל הסדר. הרמב"ם לא כתב שיש להשתמש במצה על מנת לעשות תחליף לכוס השני ואף לא לכוס הרביעי לאחר סיום הסעודה. בנוגע לכוס השלישי שהיא על ברכת המזון, גם הרב יוסף כהן לא הציע זאת. כאמור שיטת הרמב"ם בנוגע למהותם של ארבעה הכוסות שונה מדברי התוספות, ולא ניתן להביא ראיה מדברי הרמב"ם לשיטת תוספות.
אמנם בנוגע לכוס השני על ההגדה, העיר האור שמח בעקבות דברי הרמב"ם (הל' חמץ ומצה ז, א) שכתב:
מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן שנאמר "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים" (שמות יג, ג) כמו שנאמר "זכור את יום השבת" (שמות כ, ח). ומנין שבליל חמשה עשר? תלמוד לומר "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה" (שמות יג, ח) בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך.
האור שמח הסביר מדוע הרמב"ם השווה בין הזכירה של יום היציאה ממצרים לבין המצווה לזכור את השבת:
פירוש, כמו שמן התורה לקדש ומדברי סופרים לזכרו על היין, וכי לית ליה יין מקדש אריפתא, כן הוא כאן מצוה מן התורה לזכור הנסים ולספר אותם. ורבנן תקנו על היין, וכי לית ליה יין אומר ההגדה על הפת, כמו שכתב בפרק ח' הלכה י"ב יעוי"ש.
אכן יש לומר את ההגדה בעת שמצה ומרור מונחים לפני הקורא, אבל אין זה קשור להלכה אליה מפנה האור שמח בדברי הרמב"ם, לפיה יש לעשות קידוש על פת כשאין יין. גם אם יש יין לכוס שני ולכל הכוסות, אומרים את המגיד כשמצה ומרור מונחים לפני הקורא.
ג. "לא יפחתו לו מארבע כוסות" – מי לא יפחת?
במשנה (פאה ה, ז) נאמר: "מי שיש לו מזון שתי סעודות - לא יטול מן התמחוי". משמעות הדבר היא שעני לא נוטל מהתמחוי סעודה שלישית. כאמור לעיל, ר' עקיבא נימק הלכה זו: "עשה שבתך חול, ואל תצטרך לבריות" (שבת קיח ע"א).
בנוגע לארבעה כוסות, שאלה הגמרא (פסחים קיב ע"א) מה החידוש שעני מקבל ארבעה כוסות מהתמחוי? והשיבה הגמרא שהחידוש הוא גם לפי דברי ר' עקיבא הללו שסבר שכאן על העני לקבל ארבעה כוסות מהתמחוי, מאחר ובשתיית ארבעה כוסות יש ממד של פרסום הנס. הר"ן (שבת שם, ד"ה אלא הא) חידד והסביר שזהו דין מיוחד רק בנוגע לארבעה כוסות ולא במצוות אחרות:
בפסחים אמרינן דמודה ר' עקיבא לענין ד' כוסות. לאו למימרא דבכל מקום מצווה מודה, אלא במקום ארבע כוסות דחמירי, כן פירש הרא"ה ז"ל. 5
מה על העני לעשות אם הוא לא קבל ארבעה כוסות מגבאי הצדקה? רבינו יהונתן מלוניל (פסחים יט ע"א מדפי הרי"ף) כתב:
"ולא יפחתו לו", גבאי צדקה המפרנסין את העניים, כדתנן [פאה פ"ח מ"ז] "אין פוחתין לעני ההולך ממקום למקום" וכו', אלמא לישנא דלא יפחתו אגבאי צדקה קאי. והוא הדין אם לא יתנו לו הגבאין, צריך לו שיחזור בכל כוחו. 6
רבינו יונתן לא פירט עד כמה על העני לטרוח, ומה על העני לעשות כדי שפעולתו תוגדר כמחזר בכל כוחו אחר ארבעה כוסות. הרשב"ם (פסחים צט ע"ב, ד"ה ואפילו) כתב: "ימכור את מלבושו, או ילווה, או ישכיר עצמו, בשביל יין לארבעה כוסות". 7 המרדכי (פסחים רמז תריא) כתב בשם רבי יחיאל שאם יש לו מזון שתי סעודות, הוא לא מקבל מהתמחוי, אך אם חסר לו ארבעה כוסות יקח מהתמחוי. הוא ציין שבירושלמי (פסחים י, א) משמע שזו כוונת המשנה: "ר' חייא בר' יודן: לפי שאין ערב לו לאדם ליקח מן הקופה של צדקה, כאן אפילו מן התמחוי".
אך הריטב"א כתב פירוש אחר משמו של רבי יחיאל, ולפיו אף אם יש לעני מזון שתי סעודות, עליו למכור אותם ולקחת בדמיהם ארבעה כוסות גם אם פעולה זו תאלץ אותו אחר כך ליטול מהתמחוי. 8 וכך כתב גם הטור (אורח חיים, סי' תעב): "ואפילו אין לו אלא מזון ב' סעודות, ימכרם ליקח יין לד' כוסות, אף על פי שצריך לקבל אחר כך מן הצדקה". לפי דבריהם פשט המשנה הוא: "ולא יפחתו לו" – אותם שמוזגים לעני יין בשעת הסעודה [כמו במשניות שנזכרו בהמשך הפרק: "מזגו לו... מזגו לו... מזגו לו" (משניות ב, ד, ז)], "מארבע כוסות של יין", זאת "אפילו מהתמחוי" גם אם אותו עני יאלץ אחר כך ליטול מהתמחוי. הראשונים הללו לא ציינו שעל עני זה המתפרנס מהצדקה לחזר על הפתחים. 9
ד. רמב"ם: אפילו עני המתפרנס מן הצדקה
כאמור במשנה, הדין "לא יפחתו לו מארבעה כוסות", נאמר בנוגע ל"עני שבישראל...". רש"י ורשב"ם (פסחים מט ע"ב ד"ה ואפילו) פירשו שמדובר בעני מרוד – עני שבעניים, המתפרנס מתמחוי של צדקה, ואין לו אפילו מזון שתי סעודות (על פי המשנה, פאה ח, ז). אך הרמב"ם (הל' חמץ ומצה ז, ז) והשולחן ערוך השתמשו בביטוי "עני המתפרנס מן הצדקה" (אורח חיים, סי' תעב, יג) ולא כתבו דבר מה יעשה עני המתפרנס מהתמחוי:
אפילו עני המתפרנס מן הצדקה ימכור מלבושו או ילווה או ישכיר עצמו בשביל יין לד' כוסות.
"עני המתפרנס מן הצדקה" זהו ביטוי שמופיע בגמרא במקום אחר (מועד קטן כא ע"ב) ושם מתואר אדם שיש לו מלאכה מועטה והוא מתפרנס ממנה בדוחק רב:
אבֵל, שלשה ימים הראשונים – אסור במלאכה, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה. מכאן ואילך – עושה בצינעא בתוך ביתו, והאשה טווה בפלך בתוך ביתה. 10
ייתכן שלפי הרמב"ם והשולחן ערוך דווקא מעני כזה, שיש לו מלאכה שממנה הוא מתפרנס, ניתן לדרוש שימכור את כסותו או ילווה לשם ארבעה כוסות, אם גבאי הצדקה לא נתנו לו ארבעה כוסות. אך כאשר מדובר בעני מרוד שבדרך כלל ניזון מהתמחוי, יהיה עליו לחזר על הפתחים כדי להשיג יין לשתיית ארבעה כוסות. 11
כפי שנזכר לעיל בדברי הרב יוסף כהן, המגיד משנה כתב בהל' חנוכה שמקורה של הלכה העוסקת בעני שאין לו שמן לנר חנוכה, מקורה בהלכה זו בענין עני שאין לו יין לארבעה כוסות. כך כתב הרמב"ם (הל' חנוכה, ד, יב):
מצות נר חנוכה מצווה חביבה היא עד מאד וצריך אדם להזהר בה כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח האל והודיה לו על הנסים שעשה לנו. אפילו אין לו מה יאכל אלא מן הצדקה, שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן ונרות ומדליק. 12
כך פסק גם בשולחן ערוך (אורח חיים, סי' תרעא, א):
צריך ליזהר מאד בהדלקת נרות חנוכה, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן להדליק.
המגיד משנה (שם) הסביר שהרמב"ם למד על חובה זו של העני מהדין של ארבעה כוסות. העני מקבל מהתמחוי ארבעה כוסות משום שיש בזה ממד של פרסום הנס ואם הוא לא קבל עליו לטרוח בעצמו שיהיה לו ארבעה כוסות, הוא הדין גם ביחס להדלקת נר חנוכה, שאף בה יש את ממד פרסום הנס.
הרב יהודה אסאד (שו"ת יהודה יעלה, חלק א, אורח חיים, סי' רב), תמה על דברי המגיד משנה: מניין לרמב"ם לדַמות את נר חנוכה לארבעה כוסות? אפשר שדין זה אמור רק בארבעה כוסות, ולא במצוות אחרות אף שיש בהן פרסום הנס! לכן, סבור הרב אסאד שיש ללמוד את דינו של עני בנר חנוכה במידת "כל שכן" מארבעה כוסות ולא ב"הוא הדין":
דהוצרך למילפינן ב"מכל שכן" מד' כוסות ולא ב"הוא הדין". ורצה לומר כיון דבשביל כל הד' כוסות צריך למכור כסותו ואחד מהם הוא כוס של קידושא, מכל שכן נר חנוכה שהוא עדיף מקידוש. 13
דהיינו, מאחר שבמסגרת ארבעה כוסות כלולה גם הכוס הראשונה שבה מקיימים את קידוש היום, ובגמרא (שבת כג ע"ב) נאמר שנר חנוכה עדיף מקידוש היום, מכאן שגם עבור מצוות נר חנוכה חובה על האדם לשאול או למכור את כסותו.
הרב יהודה אסאד (שם) טען עוד שמקור דברי הרמב"ם בסוגיה (מגילה כז ע"ב), המספרת על אמו של ר' זכאי שמכרה כיפה שעל ראשה בשביל יין לקידוש, והיא ובנה זכו לעושר, וכן מספרת על רב הונא שמִשכן את חגורתו כדי שיהיה לו יין לקידוש, וזכה אף הוא לברכה. הרי"ף (מגילה ט ע"א מדפי הרי"ף), הביא את המעשה הראשון להלכה, ונראה שעל בסיס זה כתב הרמב"ם שהעני שואל וממשכן, או מוכר את כסותו.
הם עשו זאת רק ממידת חסידות, אך:
לפי שעלתה בידם שכר גדול על חיבוב המצווה באופן זה, קבעום הרי"ף והרמב"ם וטוש"ע להלכה. ובאמת ודאי גם במצווה דאורייתא ראוי כך לבזבז עליו ממדת חסידות לבד.
אמנם, יש לשאול על דברי הרב אסאד: מניין שסדרי העדיפות אצל אדם שיש לו כסף למצווה אחת בלבד אמורים גם ביחס למי שאין לו כסף כלל? נר חנוכה וקידוש היום הן שתי מצוות, ובהתלבטות ביניהן ההכרעה היא שנר חנוכה עדיף בשל פרסום הנס. לעומת זאת, נר שבת היא מצווה שמוגדרת כחובה (רמב"ם הל' שבת, ה, א) וכצורך קיומי לגופו של העני שיוכל להתענג בשבת, ואילו הדלקת נר חנוכה היא מצווה מדרבנן, וברור שצורכי גופו של העני קודמים לצורכי מצווה, ולכן על העני לדאוג לצורכי המצווה בכוחות עצמו.
הרמב"ם כתב ביחס לנר חנוכה: "אפילו אין לו מה יאכל אלא מן הצדקה, שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן ונרות ומדליק". הגר"א פירש שכוונתו היא שהעני נדרש לשאול על הפתחים, 14 אך הרב יעקב בצלאל ז'ולטי (משנת יעב"ץ, אורח חיים, סי' ז, ס"ק ד) הסביר שאין הכרח לפרש כך את דברי הרמב"ם. לדבריו, יש להבחין בין הביטוי "ושואל מאחרים", שכוונתו שאלה על מנת להחזיר, ובין הביטוי "שואל על הפתחים", שכוונתו קבלה של כסף בתורת צדקה שלא על מנת להחזיר. בנר חנוכה כתב הרמב"ם (הל' חנוכה, ד, יב): "שואל או מוכר כסותו" וכוונתו היא שעל העני מוטל לשאול שמן מאחרים או למכור את כסותו כדי שיוכל להדליק נר חנוכה, אך אין מוטל עליו לחזר על הפתחים ולבקש צדקה על מנת לקיים מצוות נר חנוכה.
הרב ז'ולטי הוכיח את הצעתו מדברי הרמב"ם במקום אחר (הל' שקלים א, א):
מצות עשה מן התורה ליתן כל איש מישראל מחצית השקל בכל שנה ושנה. אפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב, ושואל מאחרים או מוכר כסות שעל כתיפו ונותן מחצית השקל כסף שנאמר "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל" (שמות ל, טו).
מסקנתו של הרב ז'ולטי היא:
אם כן הוא הדין הא דכתב הרמב"ם גבי נר חנוכה "שואל" היינו שלוה מאחרים, אבל לא נאמר כלל שחוזר על הפתחים בשביל נר חנוכה, שהרי אין חיוב מדין צדקה לתת לעני כדי לקיים מצוות, אבל ד' כוסות יש חיוב על גבאי הצדקה לתת לו ממעות הצדקה... והיינו משום שהם צרכי סעודתו בליל הסדר, ויש חיוב לתת לעני כל צרכי סעודתו. מה שאין כן להדליק נר חנוכה שזה רק קיום מצווה, אין חיוב על הגבאים לתת לו כדי לקיים המצווה, אלא הוא עצמו לווה מאחרים, או מוכר כסותו ולוקח שמן ומדליק.
אכן, מצאנו מספר הקשרים שבהם משתמש הרמב"ם בביטוי "שואל" כמכוון לחיזור על הפתחים. הרמב"ם (הל' עבדים ט, ז) כתב: "ילך וישאל על הפתחים ויתפרנס מן הצדקה", וכן במקום נוסף (הל' אישות יט, טו-כא). כאמור, לגבי נר חנוכה כתב הרמב"ם (הל' חנוכה ד, יב) רק את המילה "שואל" מבלי להוסיף במה מדובר.
מלבד זאת, ייתכן שאין הבדל אם הרמב"ם כותב "שואל על הפתחים" או "שואל מאחרים", וכשהוא משתמש במילה "שואל", כוונתו היא בין על הפתחים ובין מאחרים, ומדובר על כך שהעני שואל על מנת להחזיר ואינו חייב להתבזות וליטול בתורת צדקה. על פי הצעה זו נוכל לפרש את דברי הרמב"ם במקום נוסף (הל' מתנות עניים י, ז):
שמונה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו. מעלה גדולה שאין למעלה ממנה: זה המחזיק ביד ישראל שמך, ונותן לו מתנה, או הלוואה, או עושה עמו שותפות, או ממציא לו מלאכה, כדי לחזק את ידו, עד שלא יצטרך לבריות לשאול.
המעלה הראשונה במצוות הצדקה היא לסייע לאדם שירד מנכסיו על ידי הלוואה מסודרת – כאדם רגיל אשר לווה כסף מחברו מתוך הנחה שיוכל להחזיר לו בהמשך – וכך למנוע ממנו לחזר על הפתחים.
כאמור, רק בנוגע לארבעה כוסות ונר חנוכה [וכן נר שבת], מצאנו התייחסות ברורה לגבי השאלה מה מוטל על העני לעשות על מנת שיוכל לקיים מצוות אלו. ההוראה האמורה במצוות אלו היא שעל העני להתאמץ, לשאול וללוות מאחרים או למכור מרכושו, על מנת שיוכל לקיים את המצווה. לא מצאנו הדרכה כזו לגבי מצוות סוכה, לולב, תפילין ציצית וכדומה. ייתכן שהסיבה היא מפני שבמצוות אלו העני יכול לשאול את חפץ המצווה מאדם אחר, מאחר שאין חובה שיהיה לו חפץ של מצווה משלו. לעומת זאת, מצוות נר שבת, נר חנוכה וארבעה כוסות אילו הם חפצי מצווה שמתכלים - נאכלים או נשרפים, ולכן העני צריך לטרוח ולשאול על הפתחים כדי שיהיה לו את חפציהם. 15 אפשר לנסח את ההבחנה זו מזווית אחרת: מצוות ארבעה כוסות, נר שבת ונר חנוכה הן מצוות שאין שני אנשים יכולים לקיימן יחדיו, שהרי אי אפשר להדליק את אותו נר פעמיים, ולשתות ביחד ארבעה כוסות. אך את מצוות סוכה, לולב, תפילין וציצית, ניתן לקיים באותו חפץ בזה אחר זה או במקביל, על ידי כמה אנשים, ולכן העני אינו צריך לטרוח ולשאול על הפתחים כדי שיהיה לו משלו.
סיכום
מה היקף התקנה של חכמים לשתות ארבעה כוסות בליל הסדר? מה יעשה מי שאין לו ארבעה כוסות? התוספות ראה בארבעה כוסות מעין "ארבעה קידושים". בשבת ובחג שותים יין פעם אחת ויוצאים ידי חובה ע"י המקדש, ובליל הסדר קבעו חכמים לעשות את הפעולה הזו ארבע פעמים. בני הבית לא חייבים לשתות ארבעה כוסות, אלא רק משום חינוך. לעומתו, לפי הרמב"ם התקנה לשתות ארבעה כוסות בליל הסדר היא חובה אישית ועל כן אין מספיק לשמוע מאחר כמו בקידוש של שבת וחג. חובה על כל אחד מבני הבית לשתות ארבעה כוסות, ואף בני משפחה עניה.
כאשר בליל הסדר אין יין לקידוש ולכל הכוסות האחרים, לשיטת רב האי גאון לא ניתן לקדש על פת – מצה, כי יש תקנה מיוחדת לשתות דווקא יין, וארבעה כוסות. לשיטת הרמב"ם רק בנוגע לכוס הראשונה שהיא כוס של קידוש יש לקדש על פת – מצה, אך אין צורך להשתמש במצה כתחליף לשלוש כוסות היין האחרונות. גם לשיטת התוספות שראה בארבעה הכוסות מעין "ארבעה קידושים", נראה שאין כוונתו לומר שכל דיני הקידוש חלים על שלושת הכוסות האחרונים, ועל כן לא נראה שיש לאכול מצה בשלושת הכוסות האחרונים במקום לשתות כוסות יין.
במשנה נאמר: "ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין ואפילו מן התמחוי". יש ראשונים שפירשו שהפניה היא לגבאי הצדקה ואף גבאי תמחוי, שעליהם מוטל לספק לעני גם ארבעה כוסות על אף שחובה זו היא מדרבנן והיא לא נועדה להשביע את הרעבון של העני. ראשונים אחרים פירשו שקודם מוטל על העני לטרוח ואף למכור מנכסיו על מנת שיהיה לו ארבעה כוסות, גם אם כתוצאה מכך מצבו ידרדר והוא ייאלץ אחר כן לפנות לגבאי התמחוי לשם מילוי צרכיו החסרים. הרמב"ם לא הזכיר בהקשר להלכה זו דבר בנוגע לעני שמתפרנס מהתמחוי. הרמב"ם מיקד את ההלכה בנוגע לעני שמתפרנס מצדקה, עני שעובד לפרנסתו אך לא משתכר כראוי. על עני כזה לטרוח בכוחות עצמו – להלוות, לשאול, לעבוד עוד, כדי להשיג יין לארבעה כוסות. אך נראה שכאשר מדובר בעני מרוד שבדרך כלל ניזון מהתמחוי, יהיה עליו לחזר על הפתחים כדי להשיג יין לשתיית ארבעה כוסות.
^ 1.ראה גם פסחים קו ע"א תוד"ה הוה, שעסק בזה גם כן.
^ 2.במהדורת הר"ש פרנקל מציין כמה נוסחאות אחרות: "אין פחות מהן" או "אין פוחתין לו מהם"
^ 3.על כל אלה ראה בהרחבה בספרי: "הדלקת נר חנוכה – חובה אישית ומשפחתית לא חובת הבית", חגי יהודה וישראל, עמ' 247-229.
^ 4.פסחים קו ע"א-ע"ב תוד"ה מקדש; רמב"ם הל' שבת כט, ט-י; שו"ע אורח חיים סי' רעא, יב, סי' רעב, ט במשנה ברורה ובביאור הלכה. ראה עוד: הרב יוסף דב סולובייצ'יק, "קידוש והבדלה", שיעורים לזכר אבא מארי, ב, עמ' קכ-קכו; הרב יצחק אדלר, עיונים בלומדות, עמ' נ-נא; הרב מנחם מנדל כשר, הגדה שלמה, עמ' 84.
^ 5.דברים דומים כתב גם הריטב"א שבת קיח ע"ב, ד"ה הא מני.
^ 6.דברים דומים גם במאירי פסחים צט ע"ב.
^ 7.כך גם בקצרה באוצר הגאונים (שם) בשם רב שרירא גאון, וכך כתב גם רבנו מנוח על הרמב"ם (שם). על פירוש זה ראה בהערותיהם של המהרש"א והמרומי שדה.
^ 8.הרב ירוחם פישל פערלא, ספר המצוות לרס"ג, חלק ג עמ' 412 דן בשני הפירושים שהובאו בשם רבינו יחיאל.
^ 9.המשנה ברורה (שו"ע סי' תעב ס"ק מב) כתב: "ימכור מלבושו - היינו אם הגבאים לא נתנו לו, אעפ"כ אין לו לפטור עצמו, אכן באמת הם מחויבים ליתן לעניים ארבעה כוסות. ותמיהני על איזה מקומות שאין משגיחין על זה, הלא דבר זה פשוט ומבואר בכמה פוסקים".
^ 10.הלכה זו נפסקה בלשון דומה ברמב"ם (הל' אבל, ה, ח), ובשולחן ערוך (יורה דעה, סי' שפ, ב). יש להעיר שלאבל ההולך ממקום למקום מותר לעשות מלאכה "ואפילו תוך ג' ימים שאסרו לעשות מלאכה אפילו לעני המתפרנס מהצדקה, הכא שהוא בדרך התירו לו לגלגל בכענין זה שאמרנו, ונראה דה"ה שיעשה מלאכה כדי חייו כיון שהוא במקום שאין מכירין אותו, ולא יטול מן הצדקה אם אינו לפי כבודו, כי גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה" (חידושי הריטב"א, מועד קטן כז ע"א, ד"ה אם יכול).
^ 11.אמנם רשב"ם, שמדבר על עני מרוד שניזון מהתמחוי, פירט את הטרחה שצריך העני לטרוח, וחזרה על הפתחים אינה כלולה בה: "ימכור את מלבושו או ילוה או ישכיר את עצמו בשביל יין לארבע כוסות".
^ 12.האור שמח (שם) הסביר שעל העני לטרוח לא רק כדי לקיים את עיקר המצווה, אלא "גם להידור והתוספות, וזה שאמר [=הרמב"ם] להוסיף בשבח האל והודיה לו... ולוקח שמן ונרות". כך סובר גם הרב משה שטרנבוך (שו"ת תשובות והנהגות, חלק ב, סי' שמב, סעיף א; חלק ג, סי' ריט, אות יב), בשל העניין המיוחד שיש בפרסום נס חנוכה. הרב אליהו שלזינגר (מצות נר איש וביתו [התשל"ח], עמ' עז) מסר בשם הרב יעקב קנייבסקי ("הסטייפלר"), שדברי האור שמח מחודשים. אכן נראה שאין הכרח להבין כך את דברי הרמב"ם, ויש לפרש שכוונתו היא שבהדלקת נרות יש הודעה והודאה: הודעה בפרסום הנס והודאה בשבח והלל לה', נוסף על ההלל שאומרים בחנוכה. נראה שכוונת דברי הרמב"ם, "שלוקח שמן ונרות", היא שבמשך כל ימי חנוכה על האדם לטרוח שיהיו לו שמן ונרות לכל הימים, אך אין הכוונה שעליו לשאול או למכור את כסותו גם בשביל ההידור. כך כתב גם הרב אברהם דנציג (חיי אדם, כלל קנד, סעיף ו). יתרה מזאת: דיוקו של האור שמח הוא מהמילה "נרות", האמורה בלשון רבים, אך בילקוט שינויי נוסחאות ברמב"ם (מהדורת פרנקל), מובאת נוסחה שנעדרת ממנה המילה "נרות", ואף השולחן ערוך לא הביא מילה זו. הרב נחום רבינוביץ (יד פשוטה על הרמב"ם שם) כתב: "האם יעלה על הדעת שימכור את כסותו כדי להדר במצוה ולהוסיף נרות? ... אם יקנה רק נר חנוכה, נמצא שנהנה לאורו ומשתמש בו ועובר על גזירת חכמים. לפיכך, ודאי שצריך מלבד נר חנוכה נר נוסף שבו ישתמש למאור... שהרי לקמן (הלכה יד) פסק רבינו שנר ביתו קודם לנר חנוכה משום שלום בית, ונתבאר שם כי הכונה שלא ישב בחושך, הרי שמי שאין לו כסף אלא לנר אחד יוציאו על נר למאור. לפיכך כתב רבינו כאן 'נרות' בלשון רבים אחד למצות נר חנוכה ואחד למאור". ראה עוד בעניין זה בדבריהם של הרב דוד שפרבר, שו"ת אפרקסתא דעניא, ב, אורח חיים, סי' מב; הרב יעקב בצלאל ז'ולטי, משנת יעב"ץ, אורח חיים, סי' ז, סעיפים ג-ד, ושם בסי' עד, סעיף ד.
^ 13.ראה בדברי הרב יעקב ריישר (שו"ת שבות יעקב, ג, סי' מט), שיישב את דברי המגיד משנה.
^ 14.ביאור הגר"א, אורח חיים, סי' תרעא, ס"ק א. כך פירש גם ה"אליהו רבה" (שם, ס"ק א). גם המשנה ברורה (ביאור הלכה, סי' רסג, ד"ה אין לו) הסכים לפירוש זה וכתב: "דאם לא הכי היה לו לומר לשון לווה כמו בד' כוסות". ראה עוד הרב ברוך רקובר, ברכת אליהו, אורח חיים, סי' תרעא, א, עמ' קט, בהערות.
^ 15.הרב שמעון גרשון רוזנברג (שג"ר), "האם חייבים לשאול על הפתחים לקיים מצוות?" כתלנו, יב (תשמ"ז) עמ' 72-63, [נהלך ברג"ש: מבחר מאמרים, אפרתה (תשס"ח), עמ' 16-3], הסביר באופן אחר את היחס שבין המצוות הללו: ארבעה כוסות, נר שבת ונר חנוכה. לדבריו, אלו נורמות חיים מינימליים של עני, ועל כן מוטל עליו לפשוט יד למענם. ראה עוד את דיונו של הרב בנימין זילבר, שו"ת אז נדברו, ז, סי' צא, בעניין זה.
שלוש המצוות שנצטוו ישראל בכניסתם לארץ ישראל
מה צריך לעשות בשביל לבנות את בית המקדש?
מה הייעוד של תורת הבנים?
בריאת העולם בפרשת לך לך
איך ללמוד אמונה?
הלכות שטיפת כלים בשבת
מהות ספר ויקרא ופרשת זכור
חידוש כוחות העולם
ללמוד להתייחס
הקשר בין ניצבים לראש השנה
איך זוכים לראות את אליהו הנביא?