'אמר להם הממונה' | הרב דניאל קירש | בית המדרש

משנה וגמרא
יומא

קטגוריה משנית

107

10 דק' קריאה

דף כח
קביעת השעה שצריך להתחיל את השחיטה במקדש

1. משנה: אמר להם הממונה: צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה! אם הגיע, הרואה אומר: ברקאי! מתיא בן שמואל אומר: האיר פני כל המזרח עד שבחברון? והוא אומר: הן. ולמה הוצרכו לכך? שפעם אחת עלה מאור הלבנה, ודימו שהאיר מזרח, ושחטו את התמיד והוציאוהו לבית השריפה. הורידו כהן גדול לבית הטבילה. זה הכלל היה במקדש: כל המיסך את רגליו טעון טבילה, וכל המטיל מים - טעון קידוש ידים ורגלים.
2. בברייתא בגמרא יש ארבע דעות מה בדיוק הרואה אומר: א. ברק ברקאי, ב. עלה ברקאי (יותר מאוחר מברק). ג. האיר פני כל המזרח עד שבחברון. ד. האיר פני כל המזרח עד בחברון, ויצאו כל העם איש איש לשכור פועלים למלאכתו.
3. אברהם התפלל מנחה מסוף שעה שישית כאשר השחירה (מוצלת) הכותל המזרחי שעוביו מצילה על צידו. אולם במקדש לא הקריבו את התמיד של בין הערביים בשעה זו אלא בשש וחצי. הטעם לחילוק הוא: א. משום שכתלי בית המקדש היו צרים למעלה והיה צל על צד מזרחי רק משש וחצי. ב. אברהם ידע לכוון את השעות משום שאצטגנינות היתה בליבו או משום שזקן ויושב בישיבה היה.
4. שני הסברים נאמרו למשפט שאמר מתיא בן שמואל במשנה: א. מי שעמד על הגג אמר "האיר פני כל המזרח". מי שעומד על הקרקע שאל "עד שבחברון?" השיב הרואה מהגג "הן". ב. מי שעמד על הקרקע אמר "האיר פני כל המזרח?", וענה העומד על הגג "עד שבחברון". השיב העומד על הקרקע "הן", כלומר לזה התכוונתי. הזכירו את חברון על מנת להזכיר זכות אבות שקבורים בחברון.
5. ישנו חשש שיטעו בין אור השמש לאור הלבנה כמבואר במשנה. אף שאור הלבנה שונה מאור השמש, שאור השמש מתפשט ואור הירח ישר כמקל, ביום המעונן אור הירח מתפשט מפני העננים ויש חשש לטעות ולכן עלו לגג כנ"ל.

דף כט
האם כלי שרת מקדשים שלא בזמנם

1. פעמים שהדבר הטפל קשה יותר מהדבר העיקרי. למשל הרהורי עבירה קשים מעבירה. כמו כן לחזור וללמוד דבר שכבר למד והסיח דעתו ושכח, קשה יותר מאשר ללמוד דבר חדש.
2. במשנה מבואר שקרבן התמיד ששחטוהו בלילה פסול ונשרף. בברייתא הוסיפו שכן הדין בקמיצה בלילה. אין אפשרות להחזיר את הקומץ למנחה ולחזור ולקומצו ביום משום שכלי שרת מקדשים אפילו שלא בזמנו. אמנם הכוונה שכלי שרת מקדשים רק בלילה שלפני זמנם. ביום שלפני כן אינם מקדשים.
3. לחם הפנים שלא הניחוהו על שולחן הזהב בשבת אלא ביום ראשון אין אפשרות להקטיר את הבזיכין בשבת משום שהלחם צריך להיות על השולחן שבעה ימים. הפתרון הוא להניחם על השולחן עד שבת הבאה. יש אומרים שבליל שבת יסלקו את הלחם ויחזירו לשולחן ביום שלא יתקדש הלחם שלא בזמנו ויפסל. ויש אומרים שכיון שכבר היה מונח לפני זמנו אינו מתקדש בלילה שלפני ואין צורך לסלקו בליל שבת אלא יסלקו ויחזירו ביום השבת על מנת לקדשו.
4. הכהן שהטיל מים היה צריך קידוש ידיים ורגליים. רגליים- משום ניצוצות, וידיים- משום שמצוה לשפשף שלא ייראה ככרות שפכה ויצא לעז על בניו.

דף ל
טבילה לפני כניסה למקדש

1. משנה: אין אדם נכנס לעזרה לעבודה אפילו טהור, עד שיטבול. חמש טבילות ועשרה קידושין טובל כהן גדול ומקדש בו ביום, וכולן בקודש על בית הפרוה, חוץ מזו בלבד. פרסו סדין של בוץ בינו לבין העם.
2. שני הסברים נאמרו מדוע טהור צריך לטבול לפני שנכנס לעזרה: א. בן זומא: אם הכהן הגדול שמשנה את מקום עבודתו ביום כיפור ממקום שהוא קודש וענוש כרת למקום אחר שהוא קודש וענוש כרת צריך לטבול, קל וחומר למי שנכנס מהחול אל הקודש שצריך לטבול. ב. רבי יהודה: אין הטבילה חובה מהתורה אלא מטרת הטבילה היא שעל ידי הטבילה הוא יזכור אם יש עליו איזה טומאה ישנה ולא יכנס למקדש עד שיטהר.
3. בין לבן זומא ובין לרבי יהודה אין העבודה מחוללת ללא הטבילה הזאת ואינו מעכב אלא קידוש ידים ורגליים שחרית. הנפקא מינה במחלוקת היא שלבן זומא עובר בעשה ולרבי יהודה לא עובר בעשה.
4. יש דעה בברייתא שאין צריך טבילה לפני כל כניסה לעזרה אלא רק מצורע שדייש בטומאה.
5. רבי יהודה לא הצריך טבילה למצורע בשמיני משום שטבל בשביעי וכבר זכר אם יש עליו טומאה ישנה. יש מי שהבין בכוונת רבי יהודה בברייתא שאם הוא לא טבל בשביעי בפירוש על דעת ביאת מקדש, אזי הוא חייב לטבול בשמיני.
6. אף לרבי יהודה שטבילה זאת היא רק לזכור אם יש עליו טומאה ישנה יש בה דיני חציצה שכל שתיקנו חכמים כעין דאורייתא תיקנו.

דף לא
טבילה בכניסה לעזרה, המשך עבודת היום

1. ביאה במקצת (שמכניס אחד מאבריו) למקדש שמה ביאה וחייב טבילה.
2. הסתפקה הגמרא מה הדין כאשר אדם עושה סכין ארוכה ושוחט בה. האם הוא צריך טבילה? הספק הוא גם לכל השיטות: א. לדעת בן זומא שמחייב טבילה מהתורה אולי כאן פטור כי הוא לא נכנס לעזרה. או שמא בכל זאת חייב כי הוא עלול להימשך אחר הסכין. ב. לדעת רבנן של רבי יהודה שטהור שנכנס לעזרה אינו חייב לטבול כלל אפשר שכאן חייב כי הוא לא רק נכנס אלא עושה עבודה. הגמרא נשארה בתיקו.
3. הטעם שפרסו סדין של בוץ הוא שיכיר הכהן גדול שעבודת היום בבגדי בוץ.
4. משנה: פשט, ירד וטבל, עלה, ונסתפג. הביאו לו בגדי זהב, ולבש, וקידש ידיו ורגליו. הביאו לו את התמיד. קרצו, ומירק אחר שחיטה על ידו. קיבל את הדם וזרקו. נכנס להקטיר קטורת של שחר, ולהיטיב את הנרות, ולהקריב את הראש ואת האיברים ואת החביתין ואת היין. קטורת של שחר היתה קרבה בין דם לאיברים. של בין הערבים, בין איברים לנסכים. אם היה כהן גדול זקן או אסטניס, מחמין לו חמין ומטילין לתוך הצונן, כדי שתפוג צינתן.
5. לדעת התנא של משנתנו הטעם שעושים קידוש ידיים ורגליים פעמיים הוא שאחד על פשיטת בגדי הקודש ואחד על לבישת בגדי הקודש. לכן לדעתו לא היה בתחילת היום קידוש ידיים ורגליים על פשיטת בגדי החול. לדעת רבי מאיר עושים קידוש ידיים ורגליים פעמיים על הלבישה: אחד לפני הלבישה ואחד אחריה, ולדעתו בתחילת היום יש שני קידושים. אולם לדעתו בסוף היום בפשיטת בגדי הקודש אין קידוש ידיים ורגליים כי לא לובש בקדי קודש.

דף לב
חמש טבילות ועשרה קידושים

1. חמש עבודות היו לכהן גדול ביום הכיפורים: א. תמיד של שחר בבגדי זהב. ב. עבודת היום בבגדי לבן ג. אילו ואיל העם בבגדי זהב. ד. הוצאת כף ומחתה בבגדי לבן. ה. תמיד של בין הערבים בבגדי זהב.
2. כל עבודות אלו כתובים כסדר בתורה חוץ מהוצאת הכף והמחתה שנכתב בתורה אחרי עבודת היום בבגדי לבן.
3. כל פעם שהכהן הגדול שינה מעבודה לעבודה הוא טבל ועשה שני קידושים. סך הכל חמש טבילות ועשרה קידושים. רבי יהודה ורבי למדו מהפסוקים כל אחד בדרכו את מקורם של חמשת הטבילות ועשרה הקידושים.
4. שלש דעות נאמרו באיזה שלב מקדש ידיו ורגליו: א. לדעת חכמים (בדף לא) הקידוש הראשון היה בעודו עם הבגדים שצריך לפשוט. ב. לדעת רבי מאיר הקידוש היה כאשר כבר פשטם. ג. דעת רבי על פי רב חסדא כרבי מאיר לעניין קידוש ראשון שהיה הקידוש אחרי שפשט, אולם לדעת רבי היה עושה את הקידוש השני לפני הלבישה. (לדעת רב אחא בר יעקב רבי כרבי מאיר שהקידוש השני היה אחרי הלבישה בשביל שלא יהיה מחוסר לבישה בזמן הקידוש).
5. הכהן הגדול היה שוחט רוב שני סימנים. יש לכהן אחר לסיים את השחיטה עד שיצא כל הדם יפה, שמצוה למרק. אם אף אחד אחר לא גמר את השחיטה הקרבן כשר.

דף לג
סדר העבודה במקדש

1. אביי מנה את סדר העבודה בבית המקדש כפי שהיה מקובל בבית המדרש, על פי שיטתו של אבא שאול (שלשיטתו הטבת כל הנרות קודמת להקטרת הקטורת ולדעת חכמים הקטורת היתה בין הטבת חמשה הנרות להטבת שני הנרות). וזה הסדר: א. סידור מערכה גדולה ב. סידור מערכה שניה של קטורת ג. סידור שני גזירי עצים. ד. דישון מזבח הפנימי. ה. הטבת חמשה נרות. ו. שחיטת וזריקת דם התמיד. ז. הטבת שתי נרות ח. קטורת. ט. הקטרת אברי התמיד של שחר על מזבח החיצון. י. מנחת נסכו של תמיד (עשירית האיפה סולת). יא. מנחת חביתין של הכהן הגדול. יב. נסך היין של התמיד. יג. קרבן מוסף. יד. בזיכין של לבונה הבאים עם לחם הפנים כל שבת. טו. תמיד של בין הערביים.
2. אביי קיבל את הסדר הזה מרבותיו ומצאו מקורות לכל הסדר בפסוקים או מסברא, חוץ מזה שדישון מזבח הפנימי קודמת להטבת חמש נרות שאביי אמר שלא ידע את הטעם. רבא אמר שהטעם הוא שאין מעבירין על המצוות והמזבח היה קרוב יותר לנכנס להיכל מאשר המנורה.

דף לד
המשך סדר העבודה, חימום המים ביום כיפור ואיסור צירוף

1. לדעת רבי עקיבא בזיכין קודמים למוספים. לדעת רבי ישמעאל מוספים קודמים לבזיכין. הם נחלקו בדרשות הפסוקים. אביי נקט בסדר שהוא מנה כדעת רבי ישמעאל כי מסתבר לו יותר כדעתו.
2. רבי יהודה בברייתא לימד שאם היה הכהן גדול זקן או אסטניס היו מחממים עששיות של ברזל מערב יום הכיפורים וביום כיפור מטילין אותם לתוך הצונן. לכאורה קשה שהרי צירוף אסור? שתי תשובות: א. רב ביבי: הברזל לא הגיע לצירוף משום שהוא הצטנן במשך הלילה לפני שהכניסוהו למים. ב. אביי: הוא לא מתכוון לצרף. אף שדעת אביי שאין מתכוון אסור, זה רק במלאכה שאסורה מהתורה, אולם בצירוף דרבנן אין איסור.
3. משנה: הביאוהו לבית הפרוה, ובקודש היתה. פרסו לו סדין של בוץ בינו לבין העם, קידש ידיו ורגליו ופשט. רבי מאיר אומר, פשט, קידש ידיו ורגליו. ירד וטבל, עלה ונסתפג. הביאו לו בגדי לבן, לבש וקידש ידיו ורגליו. בשחר היה לובש פלוסין של שנים עשר מנה, ובין הערבים הינדוין של שמונה מאות זוז, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים, בשחר היה לובש של שמונה עשר מנה, ובין הערבים של שנים עשר מנה, הכל שלשים מנה. אלו משל ציבור. ואם רצה להוסיף, מוסיף משלו.

דף לה
הוצאת הכף והמחתה, וידוי הכהן הגדול על עצמו וביתו

1. לשכת הפרוה נקראת כך משום שמכשף ששמו 'פרוה' בנה אותה.
2. הבגדים שלבש הכהן הגדול בשחרית היו חשובים יותר מהבגדים שלבש בין הערביים. למדו זאת מכך שנאמר ארבע פעמים בבגדי שחרית את המילה 'בד' ללמד שצריך להיות מובחר שבבד. (רש"י - הטעם הוא "לפי שעבודה הראשונה חשובה ומכפרת וזו אינה אלא לפנות את המקום שאין כבוד שיהיו מונחין שם לפיכך שינה הכתוב בבגדים לפחות").
3. אמו של הכהן גדול יכלה לעשות כתונת בשביל בנה שילבש אותה בזמן הוצאת הכף והמחתה שהיא כעין עבודת יחיד שאינה צריכה לציבור אלא לפנות את המקום, ובלבד שימסרוה לציבור, שסוף סוף אף הוצאת הכף והמחתה עבודת ציבור היא.
4. הלל מחייב את העניים, רבי אלעזר בן חרסום את העשירים ויוסף את הרשעים (רש"י - כלומר טרודי היצר).
5. משנה: בא לו אצל פרו, ופרו היה עומד בין האולם ולמזבח, ראשו לדרום ופניו למערב, והכהן עומד במזרח ופניו למערב, וסומך שתי ידיו עליו ומתודה. וכך היה אומר, אנא השם, עויתי פשעתי חטאתי לפניך אני וביתי. אנא השם, כפר נא לעונות ולפשעים ולחטאים, שעויתי ושפשעתי ושחטאתי לפניך אני וביתי, ככתוב בתורת משה עבדך, (ויקרא טז) כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו. והן עונין אחריו, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.

דף לו
וידוי כהן גדול על הפר

1. הטעם שהעמידו את הפר בין האולם ולמזבח הוא משום חולשתו של הכהן הגדול שלא יכבד עליו משוי מזרק הדם. לולא סיבה זאת היה נכון יותר להעמידו בין קיר המזבח הצפוני לכותל העזרה הצפונית שעיקר משמעות הפסוק 'על ירך המזבח' הוא ממש בין המזבח ולכותל.
2. הטעם שהעמידו את אחורי הפר לצד צפון, זנבו שלא כנגד המזבח ועיקמו את פניו לצד מערב ולא העמידו את גבו למזרח ופניו למערב הוא משום החשש שמא ירביץ גללים כלפי המזבח
3. אופן הסמיכה: העמיד הכהן את ידיו בין שתי קרנותיו של הזבח ולא היה דבר חוצץ בין הכהן לבין הזבח. בכל קרבן התוודה על העבירה שעליה מובאת הקרבן.
4. עולה מכפרת על מצוות עשה ועל מצוות לא תעשה שאין לוקים עליהם כגון לאו הניתק לעשה.
5. לדעת רבי עקיבא לוקים על לקט שכחה ופאה שמצוות העשה המוזכרים בה אינם לאו הניתק לעשה אלא שלכתחילה יש לעזבם לעניים ולא ללקט. לדעת רבי יוסי הגלילי אין לוקים עליהם. שני הסברים נאמרו בדעתו: א. רבי ירמיה: כל לאו שנאמר בו עשה אף שאינו לאו הניתק לעשה בכל זאת אין לוקים עליו (שאינו דומה ללאו של חסימה שלוקים). ב. אביי: רבי יוסי סבור שלקט שכחה ופאה הם לאו הניתק לעשה.
6. סדר הוידוי: לדעת רבי מאיר: עויתי פשעתי וחטאתי כמשמעות הפסוקים בשעיר המשתלח ובתפילת משה אחרי חטא העגל. לדעת חכמים: חטאתי עויתי פשעתי. מהקל אל החמור. נפסקה ההלכה כחכמים.
7. הברייתא הוכיחה שהמילה 'וכפר' המוזכרת בפרו של כהן אין כוונתו לכפרת דמים כפי המשמעות של 'כפרה' המוזכרת בשעיר הנעשה בפנים, אלא משמעו כפרת דברים.

דף לז
גורל של השעירים, תרומות למקדש

1. למדו שהכהן הגדול ביום כיפור אומר 'אנא' ממשה רבינו שאמר 'אנא' לאחר חטא העגל. למדו שהכהן הגדול מזכיר את שם ה' כמו שבעגלה ערופה הזכירו שם ה'.
2. במשנה מבואר שענו אחרי הכהן הגדול 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'. למדו זאת מהפסוק "כי שם ה' אקרא (בשעה שאני מזכיר שם ה', אזי אתם -) הבו גדול לאלקינו".
3. משנה: בא לו למזרח העזרה, לצפון המזבח, הסגן מימינו וראש בית אב משמאלו. ושם שני שעירים, וקלפי היתה שם ובה שני גורלות. של אשכרוע היו, ועשאן בן גמלא של זהב, והיו מזכירין אותו לשבח. בן קטין עשה שנים עשר דד לכיור, שלא היו לו אלא שנים. ואף הוא עשה מוכני לכיור, שלא יהיו מימיו נפסלין בלינה. מונבז המלך היה עושה כל ידות הכלים של יום הכיפורים של זהב. הילני אמו עשתה נברשת של זהב על פתחו של היכל. ואף היא עשתה טבלא של זהב, שפרשת סוטה כתובה עליה. ניקנור נעשו ניסים לדלתותיו, והיו מזכירין אותו לשבח.
4. מבואר במשנה שהסגן הלך לימין הכהן הגדול וראש בית אב בשמאלו. אין הכוונה לצידו ממש אלא בצד שלו לאחוריו משום שאין זה דרך ארץ ללכת לימין רבו והעושה כן הרי זה בור.
5. דיני הגורלות: למדו מהפסוקים שיש לתת גורל אחד על כל שעיר, אחד לה' ואחד לעזאזל. הגורלות צריכים להיות שווים בגודלם ובחומר מהם עשויות, למשל ששני הגורלות יהיו עשויות מזהב (מותר גם לעשותם מעץ).
6. בשעה שהחמה זורחת ניצוצות יצאו מהנברשת של הילני המלכה וידעו העם שבירושלים שהנצה החמה והגיע זמן קריאת שמע. הכהנים עצמם קראו קריאת שמע מוקדם יותר שמא תימשך עליהם העבודה וימנעו מלקרות.
7. במשנה מבואר שהילני עשתה טבלא של זהב שפרשת סוטה כתובה עליה. אין להוכיח מכאן שמותר לכתוב פסוקים לתינוק להתלמד בה אף שאינו ספר תורה שלם, משום שיתכן שבטבלא שעשתה הילני לא היתה כתובה בטבלא כל הפרשה כפי שהיתה כתובה בתורה עם סיפור הדברים אלא היה כתוב רק תחילת הפסוק ושאר הפסוק היה כתוב בראשי תיבות.

דף לח
אלו שנזכרו לשבח ואלו שנזכרו לגנאי

1. אף כאשר העשירו ונשתנו שערי המקדש להיות של זהב, שער ניקנור נשאר נחושת. שלשה הסברים נאמרו: א. נעשה בו נס. ב. נחושתן מוצהבת היתה. ג. נחושת מזוקקת היתה והיתה מאירה כשל זהב.
2. משנה: ואלו לגנאי: של בית גרמו, לא רצו ללמד על מעשה לחם הפנים. של בית אבטינס לא רצו ללמד על מעשה הקטורת. הוגרס בן לוי היה יודע פרק בשיר ולא רצה ללמד. בן קמצר לא רצה ללמד על מעשה הכתב. על הראשונים נאמר, זכר צדיק לברכה. ועל אלו נאמר, ושם רשעים ירקב.
3. בית גרמו ובית אבטינס הסבירו שלא רצו ללמד אחרים משום שידעו שהבית עתיד להיחרב ושמא ילמוד אדם שאינו הגון וילך ויעבוד עבודה זרה בכך. חכמים בכל זאת הקפידו עליהם משום שנטלו שכר יתר. לבסוף לאחר שאחד מצאציהם מסר את שמות סממני הקטורת לרבי יוחנן בן נורי, פסק רבי עקיבא שמעתה אסור לספר בגנותן.
4. שיבחו חכמים את בית גרמו ובית אבטינס שנזהרו שלא לעורר על עצמם חשד שהם נהנים מהמקדש לצרכם האישי וקיימו בעצמם בהידור "והייתם נקיים מה' ומישראל".

יומא