'טרף בקלפי' | הרב דניאל קירש | בית המדרש

משנה וגמרא
יומא

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב יורם אברג'ל

14 דק' קריאה

דף לט
הקלפי

1. משנה: טרף בקלפי והעלה שני גורלות. אחד כתוב עליו לשם ואחד כתוב עליו לעזאזל. הסגן מימינו וראש בית אב משמאלו. אם של שם עלה בימינו, הסגן אומר לו, אישי כהן גדול, הגבה ימינך. ואם של שם עלה בשמאלו, ראש בית אב אומר לו, אישי כהן גדול, הגבה שמאלך. נתנו על שני השעירים ואומר, לה' חטאת. רבי ישמעאל אומר, לא היה צריך לומר חטאת, אלא לה'. והן עונין אחריו, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
2. הסיבה שהכהן 'טרף' כלומר הכניס את ידו במהירות ובחטיפה הוא בשביל שלא יכוון ויקח את של שם ביד ימין, שסימן יפה אם עולה של שם ביד ימין.
3. הקלפי היתה עשויה מעץ ולא מזהב משום שהתורה חסה על ממונן של ישראל. משום שהיתה עשויה מעץ לא קידשוה שאין עושין כלי שרת מעץ. עשו את הקלפי קטנה שאינה מחזקת אלא שתי ידים ולא יותר שלא יכוון ויקח את של שם בימין.
4. רבי אליעזר חולק על משנתנו וסבור שהכהן הגדול הכניס את יד ימינו לקלפי והסגן הכניס את יד ימינו משום שלדעתו ימינו של הסגן עדיפה משמאלו של הכהן הגדול.
5. בתחילת ימי בית שני בימי שמעון הצדיק היו כמה ניסים שסימנו על גילוי שכינה ושהקב"ה שמח בישראל, כגון שתמיד עלה של שם ביד ימין והיה נר מערבי דולק. לאחר מכן פעמים היו סימנים אלו ופעמים שלא. בארבעים שנים האחרונות היו סימנים הפוכים כגון שתמיד עלה של ה' בשמאל.
6. עשר פעמים מזכיר הכהן הגדול את שם ה' ביום הכיפורים.
7. לדעת רבי ינאי עליית הגורל מתוך הקלפי מעכבת. ההנחת הגורל על שני השעירים אינה מעכבת. לדעת רבי יוחנן אף העלייה אינה מעכבת, אלא שחיסר מצוה אם לא עשה גורל. לדעת רבי יהודה דברים הנעשים בבגדי לבן מבחוץ אינם מעכבים. לדעת רבי נחמיה מעכבים. נאמרו שתי דעות בגמרא אם רבי יוחנן ורבי ינאי נחלקו בדעת רבי יהודה או בדעת רבי נחמיה.

דף מ
האם הגורל מעכב?

1. למסקנת הסוגיא לדעת רבי יהודה הגורל מעכב. לדעת רבי שמעון הגורל אינו מעכב.
2. לדעת רבי שמעון הוידוי של הכהן הגדול על שעיר המשתלח מעכב, ולדעת רבי יהודה אינו מעכב.

דף מא
מתי קינין מתפרשות, לשון של זהורית, וידוי על כל הכהנים

1. רב חסדא לימד שאין הקינים מתפרשות איזו לחטאת ואיזו לעולה אלא בזמן שהבעלים לוקחים את העופות ומפרשים בזמן הלקיחה איזו לחטאת ואיזו לעולה, או כאשר הכהן מפרש איזו לחטאת ואיזו לעולה בזמן שהוא מקריב אותם. רב חסדא למד זאת מהפסוק "ולקחה", "ועשה" - או בלקיחה או בעשייה.
2. מצורע עני שהביא קרבן עשיר יצא ואילו מצורע עשיר שהביא קרבן עני לא יצא. למדו הלכות אלו מהפסוקים. נחלקו אם הוא הדין שמטמא מקדש עשיר שהביא קרבן עני לא יצא, או שאין ללמוד ממצורע לדברים אחרים, ובמטמא מקדש העשיר יוצא בקרבן עני.
3. משנה: קשר לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח והעמידו כנגד בית שילוחו ולנשחט כנגד בית שחיטתו. בא לו אצל פרו שניה וסומך שתי ידיו עליו ומתודה וכך היה אומר: אנא השם (חטאתי עויתי ופשעתי) לפניך אני וביתי ובני אהרן עם קדושך אנא השם כפר נא לעונות ולפשעים ולחטאים שעויתי ושפשעתי ושחטאתי לפניך אני וביתי ובני אהרן עם קדושך ככתוב בתורת משה עבדך (ויקרא טז, ל) כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו והן עונין אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
4. מה שנאמר במשנה "ולנשחט כנגד בית שחיטתו", הכוונה שכשם שקושר לשון של זהורית בין קרניו של שעיר המשתלח, כך קושר בצווארו של הנשחט כנגד מקום השחיטה.
5. נחלקו אם הלשון של הפרה האדומה צריכה להיות כבידה כדי שתפול לתוך שריפת הפרה כפי שנאמר 'אל תוך שריפת הפרה' או שאינה צריכה להיות כבידה.

דף מב
פרישה לפני יום הכיפורים ולפני שריפת הפרה

1. לדעת רב: שחיטת פרה אדומה פסולה בזר, ושחיטת פרו של כהן גדול ביום כיפור כשרה בזר. לדעת שמואל ההיפך: שחיטת פרה אדומה כשרה בזר ושחיטת פרו של כהן גדול ביום כיפור פסולה בזר. הם נחלקו בדרשות הפסוקים. הגמרא הוכיחה מברייתא כשיטת רב ששחיטת פרה אדומה פסולה בזר.
2. למדו מהפסוקים שאסור להסיח דעת בכל עבודות הפרה אדומה כולל שחיטה ושריפה. אולם בהשלכת עץ ארז ואזוב ושני תולעת שאינם מגוף הפרה האדומה אלא עבודה חיצונית לא נאמר איסור הסחת דעת.
3. מיעטו מהפסוק שרק הפרה אדומה הראשונה נעשתה על ידי אלעזר. לדורות: יש אומרים: דווקא על ידי כהן גדול משום שנלמד מיום כיפור. יש אומרים: שכשרה אפילו בזר.
4. לא מוציאים פרה אחרת עם הפרה האדומה כפי שנלמד מהמילה 'אתה'- לבדה. לדעת רבי אף חמור אסור להוציא איתה. לדעת רבי שמעון מותר להוציא איתה חמור משום שדורשים טעמא דקרא ובחמור אין חשש שיאמרו ששחט את החמור ופסל בכך את הפרה האדומה.

דף מג
דרשת פסוקי פרה אדומה, קטורת של יום כיפור

1. ישנם שני סוגי דרשות: א. 'מוציא מיד'- כלומר שפסוק מסוים בא להוציא ממשמעות הפסוק הקודם. ב. 'ממילא'- כלומר הדרשה עומדת לעצמה ולא קשורה לדרשה בפסוק הקודם. רבי יוחנן וריש לקיש למדו את הפסקים בפרשת פרה אדומה וניסו להסביר את הפסוקים על פי שיטת דרשה אחת אחת ולא הצליחו עד שהבינו שהפרשה הזאת נדרשת בשילוב של שתי הדרשות. הגמרא דרשה את הפרשה עם שני סוגי דרשות אלו.
2. רבי יוחנן סבור שכל השחיטות כשרות בזר כולל השחיטה של פרה אדומה. רבי יוחנן לא קיבל את דעת רבו ודעת הברייתא (ואמר 'פוק תני לברא') ששחיטת פרה אדומה פסולה בזר.
3. בווידוי הראשון הכהן הגדול התוודה על עצמו, ורק בווידוי השני התוודה על אחיו הכהנים. הטעם הוא שמוטב שיבא זכאי ויכפר על החייב ואל יבוא חייב ויכפר על החייב.
4. משנה: שחטו וקבל במזרק את דמו ונותנו למי שהוא ממרס בו על הרובד הרביעי שבהיכל כדי שלא יקרוש. נטל מחתה ועלה לראש המזבח ופנה גחלים אילך ואילך וחותה מן המעוכלות הפנימיות וירד והניחה על הרובד הרביעי שבעזרה. בכל יום היה חותה בשל כסף ומערה בתוך של זהב והיום חותה בשל זהב ובה היה מכניס. בכל יום חותה בשל ארבעת קבין ומערה לתוך שלשת קבין והיום חותה בשלשת קבין ובה היה מכניס ר' יוסי אומר בכל יום חותה בשל סאה ומערה בתוך שלשת קבין והיום חותה בשלשת קבין ובה היה מכניס. בכל יום היתה כבדה והיום קלה. בכל יום היתה ידה קצרה והיום ארוכה. בכל יום היתה זהבה ירוק והיום אדום דברי רבי מנחם. בכל יום מקריב פרס בשחרית ופרס בין הערבים והיום מוסיף מלא חפניו. בכל יום היתה דקה והיום דקה מן הדקה. בכל יום כהנים עולין במזרחו של כבש ויורדין במערבו והיום כ"ג עולה באמצע ויורד באמצע ר' יהודה אומר לעולם כהן גדול עולה באמצע ויורד באמצע בכל יום כהן גדול מקדש ידיו ורגליו מן הכיור והיום מן הקיתון של זהב ר' יהודה אומר לעולם כ"ג מקדש ידיו ורגליו מן הקיתון של זהב בכל יום היו שם ארבע מערכות והיום חמש דברי רבי מאיר רבי יוסי אומר בכל יום שלש והיום ארבע רבי יהודה אומר. בכל יום שתים והיום שלש.
5. צריך לשנות במשנה שהממרס עמד על הרובד הרביעי 'של היכל' ולא 'שבהיכל', כלומר מחוץ להיכל משום שאסור היה לאף אדם להיות בהיכל בזמן הקטרת הקטורת.

דף מד
פרישה בזמן הקטרת הקטורת, המחתה של הכהן הגדול ביום כיפור

1. במשנה במסכת כלים מבואר שבשעת ההקטרה הכהנים היו פורשים מבין האולם ולמזבח. רבי אלעזר פירש שרק בשעת ההקטרה שבהיכל פרשו מבין האולם ולמזבח, אולם בשעת ההקטרה בקודש הקודשים ביום כיפור לא היו פורשים מבין האולם ולמזבח משום שהוא מרוחק ממקום ההקטרה.
2. למדנו במשנה ש"בכל יום היה חותה בשל כסף ומערה בתוך של זהב והיום חותה בשל זהב ובה היה מכניס". הטעם הוא משום שהתורה חסה על ממונם של ישראל וחתיית גחלים שוחקת את הכלי ומחסרתו. ביום כיפור השתמשו רק במחתה של זהב משום חולשתו של הכהן הגדול.
3. למדנו במשנה שבכל יום הייתה ידית המחתה קצרה וביום הכיפורים הייתה ארוכה. הטעם הוא כדי שתהא זרועו של כהן הגדול מסייעתו בנשיאת המחתה משום חולשתו של הכהן הגדול.
4. בן הסגן אמר עוד דבר מיוחד במחתה של יום כיפור שלא הוזכרה במשנה: היה טבעת בראשה שמקשקש ומשמיע קול משום "ונשמע קולו בבואו אל הקודש".

דף מה
שינויים משום כבודו של כהן גדול, מערכות המזבח

1. בכל יום הכהנים היו עולים במזרחו של כבש משום שכל פניות שאתה פונה לא יהיו אלא דרך ימין. ביום כיפור הכהן הגדול היה עולה באמצע ויורד באמצע משום כבודו של הכהן הגדול, להראות חשיבותו שהוא כבן בית ומקיף לצורך ושלא לצורך.
2. משום כבודו של כהן גדול היה נוטל ידיו ביום כיפור מקיתון של זהב.
3. לדעת רבי יהודה היו בכל יום שתי מערכות על המזבח: מערכה גדולה, ומערכה של קטורת. לדעת רבי יוסי היו שלש והשלישית היא: מערכה של קיום האש. לדעת רבי מאיר היו ארבע, והרביעית היא מערכה לאיברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב. לכל השיטות היתה מערכה נוספת ביום כיפור לצורך הגחלים של הקטורת שמקטירים לפני ולפנים. כל תנא למד את שיטתו מדרשות הפסוקים.
4. אש המנורה אף היא היתה באה ממזבח החיצון.

דף מו
מערכה לאברים ופדרים שלא נתעכלו, מכבה גחלים שבמחתה
1. במשנה למדנו שדעת רבי מאיר שאיברי עולה שנותרו על המערכה ולא הספיקו להתעכל בלילה עושה להם מערכה בפני עצמם על המזבח. רבי אבין הסביר בדעת רבי מאיר שאפילו אברים פסולים מסדרם על מערכה זו אם משלה בהם האור, שאז הם נעשו לחמו של מזבח. יש שאמרו בדעת רבי אבין שאפילו אברים כשרים מאתמול מסדרם על המערכה רק בתנאי שמשלה בהם האור.
2. נחלקו בדעת רבי מאיר אם גם בשבת סידרו מערכה זו לאברים של הקרבנות של יום שישי שלא נתעכלו.
3. נחלקו אם הקטרת האברים של אתמול שלא נתעכלו דוחים טומאה או רק הקרבנות של אותו יום דוחים טומאה.
4. כיבוי אש המזבח: לאחר שחתה גחלים מהמזבח לצורך הקטורת או לצורך הדלקת המנורה, וכיבה את אותם גחלים: לדעת אביי חייב שאש המזבח הוא, ולדעת רבא פטור משום שניתק. יש אומרים שהמחלוקת היא כאשר כיבה גחלים אלו בראשו של המזבח לאחר שניתק מהמערכה, ויש אומרים שהמחלוקת היא כאשר כיבה את הגחלים לאחר שהורידו את המחתה לקרקע העזרה.
5. רב נחמן אמר בשם רבה בר אבוה שמי שכיבה את האש לאחר שהורידו את הגחלים מהמזבח לקרקע העזרה חייב. אפשר שגם אביי ורבא יסכימו לדעתו משום שהוא מדבר במקרה שהורידו את הגחלים שלא לצורך מצוה והגחלים נשארו בקדושתם.

דף מז
חפינת הקטורת בידיו והולכתו לקדש הקדשים

1. משנה: הוציאו לו את הכף ואת המחתה. חפן מלא חפניו ונתן לתוך הכף. הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו. וכך היתה מדתה. נטל את המחתה בימינו ואת הכף בשמאלו.
2. המחתה שמוזכרת ברישא של המשנה מדברת על המחתה של הקטורת (ובסיפא מדובר על המחתה של גחלים).
3. הסיבה שלקח הכהן הגדול כף אף שבפסוק כתוב 'מלא חפניו והביא' ולא מוזכרת בפסוק כף, הוא משום שטכנית אי אפשר היה להכניס לקודש הקדשים את הקטורת והגחלים ולהקטיר את הקטורת בצורה סבירה ללא הכף.
4. צריך לקמוץ את המנחה בידיו ממש ואסור לעשות את הקמיצה עם כלי כמידת הקומץ משום שנאמר 'בקמצו'. הגמרא הסתפקה אם אף חפינה נלמדת מקמיצה וצריך לעשות את החפינה בידיו.
5. מבואר במשנה שהכהן הגדול נטל את הכף בימינו והמחתה בשמאלו. אף שהכף עם הקטורת חשוב יותר מהמחתה עם הגחלים, הכהן לקח את המחתה בימינו משום שהיא היתה כבידה יותר. אף אם מדובר בכהן גדול שידיו גדולות והכף עם הקטורת יותר כבדה, בכל זאת לוקחים את המחתה ביד ימין משום שהמחתה קשה יותר לשאת מכיוון שהיא חמה (על פי המהרש"א ולא כהגהות הב"ח אות ד).
6. שבעה בנים היו לקמחית והיא זכתה שכולם שימשו בכהונה גדולה בזכות שמימיה לא ראו קורות ביתה קלעי שערה. היו עוד נשים שהקפידו שלא יראו קורות בתיהן קלעי שערן ולא הועיל להן שיצאו מהן כהנים גדולים.
7. החפינה היתה מעבודות קשות שבמקדש. היה צריך לדאוג שמצד אחד הקומץ יהיה מלא ומאידך שהמנחה לא תבצבץ מכל צד ותצא.
8. הסתפקו בגמרא מה דינו של המנחה שנמצאת בין אצבעותיו של הכהן כשקומץ. החלק שנראה מבפנים בוודאי שדינו כקומץ. החלק שנראה מבחוץ בוודאי שדינו כשיריים. הספק הוא החלק שבין לבין. על מנת לצאת מהספק צריך שכהנים שמנים יקמצו, משום שבשר אצבעותיהם בולט ודוחק זה לתוך זה ואין קומץ בין האצבעות.
9. עוד הסתפקה הגמרא מה הדין של הקטורת שנמצאת בין אצבעותיו בחפינה. יש מקום לומר שגם על הצד שמה שנמצא בין האצבעות במנחה אינו קומץ, בכל זאת לעניין הקטורת זה נחשב למלא חפניו משום שאולי בחפינת הקטורת לא צריך כוונה.
10. רב פפא ביאר שאופן הקמיצה היא כדרך אנשים לקמוץ שצידו של אצבעותיו למטה. הסתפק רב פפא כאשר קמץ בראשי אצבעותיו, או שקמץ מלמטה למעלה או מהצדדים. החפינה צריכה להיות כדרך שאנשים חופנים שחודה של פס היד למטה. הסתפק רב פפא במקרה שחפן בראשי אצבעותיו, מלמטה למעלה, או מהצד, ומה הדין כשחפן בזו ובזו וקרבן זו אצל זו. כל הספיקות של רב פפא נשארו בתיקו.

דף מח
ספיקות בדיני קמיצה, קטורת, והולכת הדם

1. הדין הוא שצריך לקמוץ את המנחה מתוך הכלי שהמנחה מונחת בו ולהניח את הקומץ ולקדשו בכלי אחר (ולאחר מכן להקטירו). הסתפקו במקרה שהדביק את הקומץ בדופן הכלי ולא בתחתיתו או שהפך את הכלי והדביק את הקומץ על קרקעית הכלי מבחוץ אם זה נחשב הנחה טובה או לא. הגמרא נשארה בתיקו.
2. לגבי דם הקרבנות הדין הוא שאם נפל הדם מצוואר הבהמה ישר על הרצפה ואספו פסול. אולם אם קיבל הכהן את הדם ולאחר מכן נפל הדם על הרצפה ואספו כשר. הגמרא הסתפקה אם נתפזר הקטורת מתוך חפניו של הכהן על הרצפה אם ידו כצוואר הבהמה והקטורת פסולה או שידו ככלי שרת והקטורת כשרה. הגמרא נשארה בתיקו.
3. חישב בחפינת הקטורת להקטירה למחרת יום הכיפורים - מועילה בה מחשבה לעשותה פיגול. אולם אם חישב בחתיית הגחלים הסתפקה הגמרא אם מכשירי מצוה כמצוה דמי ומועילה מחשבתו לפוגלה או לא. הגמרא נשארה בתיקו. (רש"י הביא שני פירושים אם הספק הוא לגבי הפסול של הקטורת או של הגחלים).
4. הסתפקה הגמרא אם הולכת הדם בשמאל כשרה או פסולה שלא נאמר בה בפירוש שהיא צריכה ימין. רב ששת רצה להוכיח ממשנתנו שהכהן הגדול הוליך את הקטורת בשמאל. אולם מהברייתא מוכח שהולכה בשמאל פסולה. (ואין ראיה מקטורת – עיין ריטב"א).

דף מט
ספיקות בדין חפינת הכהן הגדול

1. רב פפא הסתפק אם צריך שהכהן יחפון בעצמו או שאפשר חברו יחפון ויתן לתוך חפניו. נשאר בתיקו.
2. אם שחט הכהן הגדול את פרו ומת נחלקו אם הכהן הגדול המשמש תחתיו יכול לקחת את דם הפר של הכהן גדול הראשון. יסוד הספק הוא כך: נאמר בפסוק שהכהן הגדול צריך לבוא אל הקודש ב'פר'. השאלה היא האם דמו של הפר אף הוא קרוי 'פר'.
3. אם לא ניתן להשתמש בדם הפר של הכהן הגדול הראשון וצריך לשחוט פר חדש, אזי לאחר מכן צריך הכהן השני לחפון מחדש קטורת משום שחפינת הקטורת באה אחרי השחיטה. אולם אם כן ניתן להשתמש בדם הפר הראשון אזי יש להסתפק אם ניתן להשתמש בחפינתו של הכהן הראשון לתוך הכף: יש מי שסבור שכיון שצריך לחפון פעם שנייה בתוך קודש הקודשים אזי אין בעיה להשתמש בחפינתו של הכהן הראשון כי ממילא הכהן השני חופן בעצמו בפנים. ויש מי שסבור הפוך שכיון שצריך לחפון שוב בפנים, אזי אין להשתמש בחפינתו של הכהן הראשון משום שאי אפשר שלא יחסיר ולא יותיר.

דף נ
פר כהן גדול – קרבן יחיד או קרבן שותפין או קרבן ציבור

1. למדנו בדף הקודם שיש מי שאומר שאם מת הכהן הגדול אזי הכהן המחליף נכנס בדם פרו של הראשון. לכאורה קשה שהרי חטאת שמתו בעליה הולכת למיתה. אולם פר הכהן הגדול אינו קרבן יחיד אלא קרבן ציבור או קרבן שותפים ואין דינו למיתה. (נחלקו אם דינה כקרבן ציבור או כקרבן שותפים. יסוד המחלוקת הוא אם הכהנים נקראו 'קהל'. נפקא מינה אם צריכים הכהנים להביא פר העלם דבר בהוראה בטעות של בית דין).
2. דעת רבי מאיר שפר כהן גדול נחשב קרבן יחיד. רבי אלעזר הסתפק בדעתו אם עושה תמורה או אינו עושה תמורה. יסוד הספק הוא שקרבן ציבור ושותפים אינו עושה תמורה. בפר כהן גדול מתכפרים כל הכהנים ולכן לכאורה אינו עושה תמורה. אולם אפשר שהכהנים מתכפרים לא כפרה קבועה ואין הקרבן נקרא על שמם, אלא נקרא קרבן יחיד ועושה תמורה.

דף נא
פר כהן גדול, המהלך לקודש הקודשים עם הקטורת

1. למדו מהפסוקים שאם שאר הכהנים חוץ מהכהן גדול רוכשים את פר הכהן הגדול מכספם הפר אינו כשר להקרבה. אף על פי כן שאר הכהנים מתכפרים בו משום שלעניין כפרה התורה הפקירה את הקרבן לגבי אחיו הכהנים.
2. משנה: היה מהלך בהיכל, עד שמגיע לבין שתי הפרוכות המבדילות בין הקודש ובין קודש הקדשים, וביניהן אמה. רבי יוסי אומר, לא היתה שם אלא פרוכת אחת בלבד, שנאמר (שמות כו (והבדילה הפרוכת לכם בין הקודש ובין קודש הקדשים.
3. חכמים סבורים שהפסוק שהביא רבי יוסי מתייחס למשכן. אולם במקדש השני לא היה אמה טרקסין (כותל מחיצה שהפסיק בין הקודש ובין קודש הקודשים), וחכמים הסתפקו האם מקום המחיצה הוא כקודש או כקודש הקודשים ומחמת הספק עשו שתי פרוכות להבדיל בין הקודש לקודש הקדשים, וביניהם אמה.
4. לדעת רבי יוסי הפתח בפרוכת היה בצפון ולכן הכהן הגדול הלך בין השולחן לכותל. לדעת רבי יהודה הפתח היה בדרום ולכן הלך בין המזבח למנורה. לדעת רבי מאיר הפתח היה בצפון כדעת רבי יוסי אלא שהלך בין השולחן למזבח ולא בין השולחן לכותל (כדעת רבי יוסי) משום שהשולחן הפסיק או משום שאין זה דרך ארץ וכבדו השכינה ללכת בדיוק מול הפתח של קודש הקודשים.

דף נב
אמה טרקסין בבית ראשון, ופרוכות בבית המקדש השני

1. אמה טרקסין לא היה בכלל עשרים האמות של קודש הקודשים ולא בכלל ארבעים האמות של הקודש. חכמים הסתפקו אם השטח של הכותל היה קדוש כקודש הקודשים או כקודש. ניתן לפרש את הפסוק בספר מלכים "ודביר בתוך הבית מפנימה" כשתי האפשרויות ואין הכרע בדבר.
2. משנה: החיצונה היתה פרופה מן הדרום , והפנימית מן הצפון. מהלך ביניהן, עד שמגיע לצפון. הגיע לצפון, הופך פניו לדרום, מהלך לשמאלו עם הפרוכת עד שהוא מגיע לארון. הגיע לארון, נותן את המחתה בין שני הבדים. צבר את הקטורת על גבי גחלים, ונתמלא כל הבית כולו עשן. יצא ובא לו בדרך בית כניסתו, ומתפלל תפילה קצרה בבית החיצון, ולא היה מאריך בתפילתו, שלא להבעית את ישראל.
3. המשנה מדברת על הקטרת הכהן הגדול בזמן בית המקדש השני שלא היתה בה אמה טרקסין אלא פרוכות. בבית המקדש השני לא היה ארון ומה שכתוב במשנה שהגיע לארון הכוונה למקום הארון.
4. ישנם שתי דעות בברייתות אם הכהן הגדול פיזר את הגחלים ממנו כלפי חוץ או מהחוץ כלפיו. אביי אמר שמסתבר כשיטה שהיה מפזר מהחוץ כלפיו כפי שמוכח מהמשנה במסכת תמיד שנאמר שם "הזהר שלא תתחיל מפניך שמא תכוה".

דף נג
עשב מעלה עשן, תפילת הכהן הגדול, הזאת דם הפר והשעיר

1. חכמי ישראל למדו מהפסוק "ונתן את הקטרת על האש לפני ה'" שלא יתן את הקטורת על האש מבחוץ ויכניס אלא יתן בקודש הקודשים. הצדוקים טעו לחשוב שנותן את הקטורת מבחוץ מהפסוק 'כי בענן אראה על הכפרת'. באמת הפסוק הזה בא ללמד שנותן בה עשב ששמו 'מעלה עשן'.
2. ישנם שני פסוקים שמלמדים שצריך עשב 'מעלה עשן'. נאמרו כמה דעות מדוע נצרך שני פסוקים: א. אפשר להקטיר גם את ה'עיקר' (השורש) של העשב מעלה עשן ואפשר להקטיר גם את העלה שלו (ונחלקו מה מחודש יותר העלה או העיקר). ב. לא רק ביום כיפור צריך להקטירו אלא אף בשאר ימות השנה. ג. אחד למצוה ואחד לעכב. ד. אחד לעונש ואחד לאזהרה.
3. הכהן הגדול היה יוצא מקודש הקודשים אחורנית ופניו כלפי הארון. למדו שיש לעשות כן מפסוק בדברי הימים. וכן צריך לעשות תלמיד שנפרד מרבו.
4. המתפלל צריך שיפסע שלש פסיעות לאחוריו ואחר כך יתן שלום. לאחר שפוסע אחורנית עליו להשאר במקום מעט ואם יחזור מיד דומה לכלב ששב על קיאו, שנראה כמו שלא נטל רשות מרבו להיפטר. יש לתת שלום לימין לפני שנותן שלום לשמאל. רבא אמר לאביי שהכוונה שיש להקדים שמאל שלנו שהוא ימינו של הקב"ה.
5. הכהן הגדול היה מתפלל: "יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שאם נגזרה עלינו שנה שחונה תהא שנה גשומה". יש אומרים שהוסיף: "לא יסור עושה שלטון מבית יהודה ולא יהיו עמך ישראל צריכין לפרנס זה מזה ולא תכנס לפניך תפלת עוברי דרכים". אין לכהן הגדול להאריך בתפילתו שלא להבעית את ישראל.
6. משנה: משניטל ארון אבן היתה שם מימות נביאים ראשונים ושתייה היתה נקראת גבוה מן הארץ שלש אצבעות ועליה היה נותן. נטל את הדם ממי שהיה ממרס בו נכנס למקום שנכנס ועמד במקום שעמד והזה ממנו אחת למעלה ושבע למטה, ולא היה מתכוון להזות לא למעלה ולא למטה אלא כמצליף. וכך היה מונה אחת אחת ואחת אחת ושתים אחת ושלש אחת וארבע אחת וחמש אחת ושש אחת ושבע. יצא והניחו על כן הזהב שבהיכל. הביאו לו את השעיר שחטו וקבל במזרק את דמו נכנס למקום שנכנס ועמד במקום שעמד והזה ממנו אחת למעלה ושבע למטה וכך היה מונה אחת אחת ואחת אחת ושתים וכו. יצא והניחו על כן הזהב השני שבהיכל. רבי יהודה אומר לא היה שם אלא כן אחד בלבד נטל דם הפר והניח דם השעיר והזה ממנו על הפרוכת שכנגד הארון מבחוץ אחת למעלה ושבע למטה ולא היה מתכוון וכו' וכך היה מונה וכו. נטל דם השעיר והניח דם הפר והזה ממנו על הפרוכת שכנגד הארון מבחוץ אחת למעלה ושבע למטה וכו. עירה דם הפר לתוך דם השעיר ונתן את המלא בריקן.
7. במשנה כתוב שניטל הארון משום שהמשנה סבורה שהארון גלה לבבל. יש אומרים שהארון במקומו נגנז.

דף נד
ארון הקודש ובדיו, מהיכן הושתת העולם

1. המשך מהעמוד הקודם: יש שיטה שהארון בלשכת דיר העצים היה גנוז.
2. בדי הארון היו בולטים ודוחקים בפרוכת ונראים כשני דדי אשה.
3. בזמן המשכן היה אסור לראות את הארון ללא כיסוי. אולם לאחר בניין הבית היו מראים לעם ישראל בשעת הרגל את הכרובים שהיו מעורים זה בזה להראות חיבתם לפני המקום. הטעם הוא שלפני בניין הבית ישראל נמשלו ככלה בבית אביה ולאחר בניין הבית ככלה בבית חמיה. בבית שני חזר האיסור לראות את הארון משום שישראל ככלה לאחר שנתגרשה וחזרה שחיבתה כמו כלה בבית אביה.
4. ישנם כמה דעות מאיזה מקום התחילה בריאת העולם: א. מאמצע העולם. ב. מהצדדים. ג. אבן ירה הקב"ה בים וממנו הושתת העולם. ד. מציון. (ציון זה אמצע העולם, ראה מהרש"א ואהבת איתן). ה. תולדות השמים מהשמים, ותולדות הארץ מהארץ.

דף נה
הזאות למעלה ולמטה ומניין ההזאות

1. הזאת הדם לא היה על הכפורת עצמו אלא היה מזה באוויר כנגד הכפורת. כל הזאה הייתה למטה מההזאה הקודמת לה כמו השליח בית דין שמלקה, שמתחיל בכתפיים ויורד כלפי מטה.
2. בתורה כתוב שדם הפר צריך להזות שבע פעמים למטה, ודם השעיר צריך להזות פעם אחת למעלה. למדו מהפסוק 'כאשר עשה' - שיהו כל עשיותיו שוות, שגם דם הפר צריך להזות למעלה פעם אחת, וגם דם השעיר צריך להזות למטה שבע פעמים.
3. היה מונה את ההזאה שלמעלה עם כל הזאה שלמטה. הנוסח שמנה הכהן הגדול: רבי מאיר אמר: אחת, אחת ואחת אחת ושתים וכו. רבי יהודה אמר: אחת, ואחת שתים ואחת שלש ואחת וכו. אין מחלוקת עקרונית אלא שבמקומו של רבי יהודה היו מונים את הפרט תחילה, למשל אחת ועשרים שתים ועשרים.
4. נחלקו מה הטעם שמנה את ההזאה שלמעלה עם ההזאה שלמטה. לדעת רבי אלעזר עשו כן כדי שלא יטעה בהזאות. לדעת רבי יוחנן כך נלמד מייתור בפסוק. הנפקא מינה הוא שלרבי אלעזר אינו מעכב ולרבי יוחנן מעכב.

דף נו
כן זהב אחד או שניים, הזאות בהיכל

1. במשנה מבואר שלדעת חכמים היו שני כנים של זהב בהיכל, שעל אחד הניח את דם הפר ועל השני הניח את דם השעיר. לדעת רבי יהודה היה רק כן אחד ומכיון שהיה רק מקום אחד היה קודם נוטל מהכן את דם הפר ולאחר מכן מניח את דם השעיר. הטעם שלדעת רבי יהודה עשו רק כן אחד הוא משום שאם היו שני כנים הכהן הגדול משום חולשתו היה עלול להחליף בין דם הפר ודם השעיר, אפילו אם היה כותב על אחד 'דם הפר' ועל השני 'דם השעיר', ואפילו שדם הפר שונה מדם השעיר שהוא מרובה יותר ואדום יותר.
2. למדו מהפסוק 'וכן יעשה לאהל מועד' שאותו מספר של הזאות שמזה הכהן הגדול בקודש הקדשים של דם הפר והשעיר למעלה ולמטה כך מזה בהיכל.
3. למדו מהפסוק 'השכן אתם בתוך טמאתם' שהשכינה שוכנת עם ישראל אפילו כאשר הם טמאים.

יומא