בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • התבוננות אמונית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

חנה בת חיים

מלכות מתוך יראת ה' היא מלכות נצח

מתי יש סכנה בכוחה של התורה? האם ראש הסנהדרין יכול לטעות? על קנאה, על לב ועל עמלק.

undefined

הרב צבי גולדפישר

תשס"ו
5 דק' קריאה
אל תהיה דואג
עם ישראל קיבל את תורת ה', שהיא מתנה גנוזה, כלי חמדה. בתורה כוח אדיר, א-לוהי, היכול לרומם את האדם, לקדשו ולהביאו למעלות נישאות. בשל מעלה זו יש צורך בהכשר מוקדם של יראת ה' ומידות לפני הלימוד. ללא הכשר, התורה לא תרומם את האדם. חז"ל אסרו ללמד תורה לתלמיד שאינו הגון ולגוי. החיבור של אדם כזה עם כוחה העליון של התורה, לא רק שלא ירומם אותו, אלא יש חשש גדול שייצור כוח הרס אדיר. אדם כזה, המקבל כוח ציבורי - כוחו מתעצם וסכנתו מרובה. דוגמה לכך היא פרשת דואג האדומי. שאול המלך היה מצוין במידותיו ובתורתו, נחבא אל הכלים, עניו ותלמיד חכם. בשנתו הראשונה הקים צוות שרים ויועצים, ואחד מהמיוחדים שבהם היה דואג האדומי. דואג היה גדול וגיבור בתורה, אביר הרועים אשר לשאול, ראש הסנהדרין. בגמרא דורשים עליו שהיה בקי בכל אותיות התורה ובכל הלימודים שבה ובקי בהלכות פסוקות ואפילו בסוגיות נדירות. הוא שאף לקדושה והיה מתבודד במשכן שילה. ואולם למרות מעלתו וגדולתו, הוא טעה והטעה את שאול בענייני תורה והנהגה, המיט אסון על עצמו, על שאול ומלכותו ועל העם. דואג חשב שבגלל גדלותו הוא רשאי לחלוק על שמואל ועל בית דינו.

במלחמת עמלק היה דואג הגורם לכך ששאול לא קיים את ציווי שמואל, למחות את עמלק, כפי שכתוב במדרש תהילים. הוא סבר שיש לרחם על עמלק, והסיק זאת מהתורה, שאסרה להמית בהמה ובנה ביום אחד משום רחמים, וכן מקל-וחומר מעגלה ערופה, שהתורה חסה על נפשות. בעוצמתו התורנית והמוסרית הפחיד את שאול ואילצו לפעול על-פי דעתו, כנאמר בילקוט שמעוני: "כי יראתי את העם", והכוונה היא לדואג ששקול כנגד כל העם ושאול היה ירא ממנו. דואג קבע שדוד וכל צאצאי בועז ורות המואביה פסולים לבוא בקהל, והוא למד זאת מדין "לא יבוא מואבי בקהל ה'". זאת בניגוד לקבלת חז"ל, שעל-פי פסוק זה מואביה אינה נפסלת. בספקותיו על דרשה זו בלבל את חכמי שאול. שמואל, ששמע מפי אבנר את הספקות, הבין שספקות אלו הן של דואג והגדירו כמין. למרות שהיה גדול בתורה וראש הסנהדרין, נחשב מין.

דואג גרם לשאול לקנא בדוד. נראה שהוא סייע להגדירו מורד במלך ומחויב מיתה, והמשיך בפלפולו וקבע שבכך נחשב כמת ולכן אשתו מיכל מותרת להינשא. ובמדרש נאמר על כך שהתיר שפיכות דמים ועריות. דואג סיפר לשון הרע על אחימלך הכהן הגדול שסייע לדוד. נראה שסבר שלשון הרע מותרת נגד מורדים ובעלי מחלוקת. הוא החיל על אחימלך דין מורד בעצמו, כיוון שסייע לדוד שחשבו למורד. בנוסף הוא הוכיח שאחימלך נחשב מורד כיוון שנשאל באורים ותומים על-ידי דוד, ודעתו היתה שרק מלך רשאי לשאול באורים ותומים. זאת למרות שכל חכמי הסנהדרין ושמואל פסקו שכל מי שהציבור צריך לו יכול לשאול באורים ותומים. כיוון שפסק בניגוד לכל החכמים, הוגדר כ"ממרה בית-דין". הוא הוסיף ופסק מיתה לכל כוהני נוב, הרג במו ידיו גם את הנשים הטף והבהמות, מה שלא עשה לעמלק, והחריב את משכן ה' שהוקם על-ידי שמואל הנביא בנוב.

גדול בתורה, לקוי במידות
נשאלת השאלה, כיצד הגיע גדול בתורה לטעויות נוראיות כאלו?
הגמרא בסנהדרין מביאה שלושה הסברים:
ההסבר הראשון הוא שדואג לא סבר שמועתו. כלומר, הוא למד הרבה תורה אך לא עמל והעמיק בטעם ההלכות. הטעם הוא העיקר לפסק ההלכה וללא ידיעתו טועים. לכן יש ללמוד מרב. דואג סמך על הבנתו שהיתה שטחית. אולם הגמרא דוחה הסבר זה, שהרי נאמר עליו שהיה עמל וספר ושקל כל אותיות התורה.

ההסבר השני הוא שדואג לא הסיק שמועתו בהתאם להלכה. שנאמר: "סוד ה' ליראיו". אפשר שהכוונה שלא למד תורה על-מנת לקיים. הוא אכן פלפל בתורה, אך לכלל הכרעה לא הגיע ולא שאף לכך. התורה היתה מופשטת בעבורו, וכשהיה צריך להכריע הכרעותיו לא היו בהתאם להלכה אלא על-פי נטיות לבו.

את ההסבר השלישי רבא עונה: "רחמנא ליבא בעי, שנאמר: וה' יראה ללבב". כלומר, לא היתה לו יראת שמים. ולרש"י זה ההסבר לדעה הקודמת: בגלל חוסר יראת שמים לא זכה לכוון להלכה. גם מידותיו היו לקויות, שכן כדברי חז"ל הוא היה קנאי, אוהב לשון הרע ואכזרי. מידות טובות ויראת ה' הם תנאים בסיסיים לתורת אמת. לתורה יש כוח עצום לקדש ולרומם את האדם, אולם אצל אדם בעל מידות גרועות, הכוח הזה יכול להרוס. במדרש: "אמר ה' מתורתי אתה בא למרוד בי".

כשדברים אלו נוגעים להנהגת הציבור הם חמורים יותר. אפשר שכל הנ"ל קשור להקמת המלכות הראשונה של שאול. דואג מרגיש אחראי בתורתו ובעוצמתו לבסס את מלכות שאול, שהיא מלכות ישראל. כשדוד גילה גבורה א-לוהית מול גולית והיה יוצא ובא לפני העם, והעם החל לאהוב אותו, ראה בכך שאול ערעור מעמדו כמלך (ייתכן שבעצתו של דואג). הדברים הגיעו לכך שדוד הוגדר כמורד במלכות, למרות שלא עשה מעשה במגמה זו. דואג מרחיב את השימוש בדין מורד במלכות, שבעצם אינו דין מוגדר כרוב דיני התורה ונועד לחזק את מעמד המלך. השימוש הרחב בדיני מורד במלכות נועד לחזק את מעמדו של שאול שהחל להתערער. ייתכן שהריגת כל כוהני נוב, נשיהם, טפם ורכושם, למרות שהם לא עשו שום מעשה מרידה, נועדה להרתיע את כל העם. אפשר שהחיל עליהם דין שמלך ובית-דין מכין ועונשין שלא מן הדין משום צורך השעה ומשום "מגדר מילתא". ואולם גם דין זה אינו מוגדר ונועד לחזק מעמד הדת, והוא מאוד מוגבל בשימושו.

דואג השתמש בדיני תורה חריגים אלו שלא במקומם, וגרם קלקול חמור במלכות שאותה רצה לחזק. גם בפרשת כשרות דוד לבוא בקהל, אפשר שניסה לדאוג לייחוס של מלך ישראל שיהיה כשר מכל פקפוק. לכן אמר לשאול שדוד, למרות מעלותיו האשיות, לא רק שלא ראוי למלכות אלא שלא ראוי לבוא בקהל.

מלכות ארצית שהביאה לנתק
אפשר שרצונו של דואג היה לבסס את הנהגת המלכות על בסיס הגיוני אנושי ולא על בסיס א-לוהי ושיעבוד לגזירות התורה. קשה היה לו לקבל את ציווי התורה שהיה נראה לו אכזרי, להשמיד את עמלק. ובאצטלא של קדושה הוא מוכיח שרצון התורה הוא רחמים ומוסיף על זה "לזבוח לה' אלוקיך". ועל זה אומר שמואל לשאול ובעצם לדואג: "החפץ לה' בעולות וזבחים כשמוע בקול ה', הנה שמוע מזבח טוב להקשיב מחלב אלים".

דואג היה מבוסס כלכלית, כפי שכתוב בתהילים: "הנה הגבר לא שם א-לוהים מעוזו ויבטח ברוב עשרו יעוז בהוותו". ייתכן שהוא חשב שהמלכות צריכה להיות מבוססת כלכלית, להיות ארצית, להתקיים בדרך העולם. היה איש ההווה ככתוב: "יעוז בהוותו". בכך הוא גרם לנתק בין שאול המלך לשמואל הנביא, ששפט את ישראל בדרך של שיעבוד לה'. לאחר שלא קוים הציווי להשמדת עמלק - "ולא יסף שמואל לראות את שאול עד יום מותו". אפשר שהגדרת שמואל את דואג כמין לא היתה רק כיוון שלא קיבל את דברי חז"ל, אלא בגלל הדרך שבה השפיע על התנהלות ישראל וייחסם לתורה ולציווי ה'. כך אפשר להסביר את מלחמתו הקשה של דואג נגד דוד, שבמאבקו נגד גולית קבע שעיקר המאבק הוא על "חירוף מערכות א-לוהים חיים". כלומר שדוד ראה את הצבא כמייצג את שם ה' בעולם.

חז"ל דרשו על הפסוק: "קנאת ביתך אכלתני וחרפת חורפך נפלו עלי" - על זה קינא דואג בדוד. דוד שאף וחשב על בית-המקדש ביודעו שזה עיקר מהותו של עם ישראל, וממנו תבוא קדושה לכלל ולפרט. על זה קינא בו דואג וחרף וביזה אותו. אולי כיוון שלא ראה בכך את העיקר. ואכן דואג הוא זה שהרס את משכן נוב שבנה שמואל לאחר הרס משכן שילה. בסופו של דבר התברר ששאיפת דואג לחיזוק המלכות וביסוסה היתה שקרית. בילקוט שמעוני נאמר, שהגר העמלקי שהרג את שאול במלחמת פלשתים בגלבוע היה דואג או בנו של דואג. דוד, ששאף לקדושה, דאג לחיזוק המלכות באמת מתוך הקודש שבה. לכן דאג לשלומו של שאול למרות שרדף אותו, ובמותו ראה מות משיח ה'.

מאישיותו ומתורתו של דואג לא נשאר מאומה. לפי המשנה בסנהדרין, אין לו חלק לעולם הבא. תורתו ופלפוליו לא נידונו בבתי מדרשות ונגזר שלא יהיו מצאצאיו תלמדי חכמים. שאול המלך, לעומתו, אף שניתן היה לחשוב שהוא אשר חטא בחטאים המוזכרים, לא נידון בעונשים החמורים. הוא זכה במסירות נפשו לעולם הבא ואף להיות במחיצתו של שמואל הנביא. מצאצאיו היו גדולי תורה ומושיעי ישראל - מפיבושת בן יהונתן ואסתר המלכה. דוד, שביטל עצמו לתורה ולקדושה ועמל בתורה, זכה שתהא הלכה כמותו. זכה למלכות נצח וצאצאיו - גם בזמן הגלות - זכו להיות ראשי גלויות ונשיאי העם בתורה ובהנהגה.
----------
מתוך הירחון "קומי אורי" היוצא לאור ע"י תנועת קוממיות.
לפרטים והזמנות: kumiori@gmail.com
טלפון: 02-9974424
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il