בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • שיעורים בספר שופטים
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה
undefined
10 דק' קריאה
אירוסי שמשון עם בת פלשתים
למדנו בתחילת הפרק ששמשון התחבר עם פלשתים וקשר אתם קשרי נישואין כדי שתהיה לו על ידי כך אמתלא שתסייע לו להצר את צעדיהם ולסלק את השעבוד מעל ישראל, "כִּי תֹאֲנָה הוּא מְבַקֵּשׁ מִפְּלִשְׁתִּים" 1 , ומפורש בפסוק שרצונו של שמשון לקחת אישה מבנות הפלשתים הערלים היה מאת ה' בכוונת מכוון - "כִּי מֵה' הִיא". וכן הזכרנו את דברי הרמב"ם 2 , לפיהם לא יעלה על הדעת ששמשון נשא נשים נוכריות בלי לגיירן כהלכה.
נמצאנו למדים, ששמשון קשר את עצמו בקשרי נישואים עם הפלשתים כדי להתסיס את המרד מולם, וה' הסכים על ידו.
שמשון ירד יחד עם הוריו אל עיר הפלשתים תמנת, ובהגיעם אל כרמי העיר נפרדו דרכיהם. הוריו הלכו העירה לבית הנערה על מנת לדבר עם הוריה, ושמשון היה ממתין שם עד שיגמר הענין בין ההורים כמנהג הימים ההם. והנה בהיותו לבדו הגיח לפניו אריה צעיר, והיה האריה נוהם ומתקרב אליו לטורפו, ונחה עליו רוח ה', רוח גבורה ואומץ עילאי, ושיסע את האריה בידיים חשופות כאילו היה גדי רך.
שמשון בענוותו ובמידת צניעותו, לא התפאר במעשה גבורתו, ואפילו להוריו לא סיפר את מעשה גבורתו. לאחר שהסכימו ההורים ביניהם הותר גם שמשון לבוא אל בית הנערה, ולאחר שדיברו ביניהם, נוכח לדעת שאכן היא אישה כלבבו כפי ששיער מתחילה, וקיימו מעין אירוסין.

חידת שמשון
בשובו מתמנת, חזר שמשון באותו מסלול, כדי לראות את נבלת האריה ששיסע בידיו, ומצא בתוך גוויית האריה נחיל דבורים וחלות דבש. שמשון רדה מן הדבש לתוך ידיו, והיה הולך ואוכל מן הדבש, ובהגיעו לבית הוריו כיבדם והגיש לפניהם מן הדבש, אך לא גילה להם מהיכן בא דבש זה.
כעבור זמן מה בא אביו של שמשון שנית לתמנת, ושמשון ערך משתה שבעת ימים לאנשי המקום הפלשתים, וכמנהגם מינו חבורת בחורים שתלווה את החתן ותנצח על המשתה והשמחה.
ביום השלישי למשתה חד להם שמשון חידה והבטיח להם בעד פתרונה סדינים וחליפות בגדים, בתנאי שיפתרוה בתוך שבעת ימי המשתה. וזו לשון חידתו: "מֵהָאֹכֵל יָצָא מַאֲכָל וּמֵעַז יָצָא מָתוֹק" 3 .
לאחר שלושה ימים בהם התאמצו הבחורים לפתור את החידה ולא עלה בידם, נהגו הבחורים כמנהג בני מקומם, פנו אל הכלה ואיימו עליה שישרפו אותה ואת בית אביה באש אם לא תפתה את בעלה לגלות לה את הפתרון, ולאחר מכן תמסור אותו להם.
האיום פעל את פעולתו. האישה בכתה והתייפחה לפני שמשון בעלה שיגלה רק לה את פתרון החידה, ומשהגיד לה את דבר הפתרון, מיד גילתה אותו לבני עמה.
הבחורים באו אל שמשון לפני שקיעת השמש של היום השביעי משבעת ימי המשתה, ופתרון החידה בפיהם: "מַה מָּתוֹק מִדְּבַשׁ וּמֶה עַז מֵאֲרִי" 4 , ושמשון שהבין כי לא בחוכמתם הגיעו אל הפתרון השיב להם במליצה: "לוּלֵא חֲרַשְׁתֶּם בְּעֶגְלָתִי לֹא מְצָאתֶם חִידָתִי", לאמור: לולא השתמשתם באשתי לא הייתם מגלים את פתרון חידתי.
התנהגותם הבלתי הוגנת של בחורי פלשתים עוררה את כעסו של שמשון עליהם, ומכיוון שהתחייב לתת שכר לפותרי החידה, בחר לתת להם את שכרם בדרך יצירתית שתהווה גם נקמה. שמשון ירד אל העיר הפלשתית אשקלון, הרג מהם שלושים איש, לקח את חליפותיהם והעניקם לפותרי החידה. ומכיוון שהיה בליבו כעס גם על מעילת אשתו בנאמנותה, קם ועזבה ושב אל בית אביו.


גבורתו של שמשון אל מול הארי הנוהם
פרשיית גבורתו של שמשון אל מול הארי הנוהם, מזכירה לנו פרשיה אחרת שהתרחשה מאוחר יותר בתקופתו של דוד, שבהיותו רועה את צאן אביו, כאשר ראה ארי נוטל שה מהעדר, יצא אחריו והיכהו בגבורה והמיתו והציל את השה מפיו 5 . וגם זה נזכר בהקשר של מלחמת ישראל בפלשתים, בתיאור המערכה מול גוליית הענק הפלשתי.
האריה מבטא עוצמה של מלכות. על שבט דן, שבטו של שמשון, נאמר: "וּלְדָן אָמַר דָּן גּוּר אַרְיֵה יְזַנֵּק מִן הַבָּשָׁן" 6 , ואולי ניתן לומר שהמפגש עם האריה מבשר את תחילת מימוש ברכתו של יעקב לבני שבט דן והגשמתה.

ותצלח עליו רוח ה'
הזכרנו כי בבוא שמשון עם הוריו אל כרמי תמנת נפרדו דרכיהם - ההורים עברו בין הכרמים ושמשון היה ממתין, ומבואר במלבי"ם 7 שהיה מעקם דרכו והולך סביב סביב, משום: "לך לך אמרין, נזירא, סחור סחור, לכרמא לא תקרב!".
והנה כפיר אריות בא לקראתו בהיותו לבדו. ומסתבר שאם הוריו היו אתו, לא היה האריה מתנפל עליו, כי כך הוא הטבע, "אריה אבי תרי לא נפיל", אריה אינו מתנפל על שניים ההולכים יחדיו. והנה, סוֹבְבָה ההשגחה שילך שמשון לבדו ויבוא האריה לקראתו, ואז "וַתִּצְלַח עָלָיו רוּחַ ה' וַיְשַׁסְּעֵהוּ כְּשַׁסַּע הַגְּדִי וּמְאוּמָה אֵין בְּיָדוֹ" 8 .
ביטוי ייחודי זה המבטא את מעלתו המיוחדת של שמשון מעורר אותנו לשאול: מהי אותה מעלה הנקראת בפי הנביא "ותצלח עליו רוח ה'", ולשם מה זכה שמשון במעלה זו?
על כך משיב הרמב"ם בספרו "מורה נבוכים" 9 בזמן שהוא מונה את מדרגות הנבואה השונות בזו אחר זו, וכה דבריו:
"תחילת מדרגות הנבואה, שילוה לאיש עזר אלקי, שיניעהו ויזרזהו למעשה טוב גדול, כהצלת קהל חשוב מקהל רעים, או הציל חשוב גדול, או השפיע טוב על אנשים רבים, וימצא מעצמו לזה מניע ומביא לעשות, וזאת תקרא 'רוח ה''. והאיש אשר ילוה אליו זה הענין, ייאמר עליו שצלחה עליו רוח ה'... וזאת היא מדרגת שופטי ישראל כולם... ונאמר בשמשון 'ותצלח עליו רוח ה''... אבל תכלית זה הכח להעיר זה המחוזק לפעל אחד, ולא לאי זה פעל שיזדמן, אלא לעזור עשוק, אם אחד גדול או קהל, או מה שמביא לזה...".
כשאדם הולך בשליחות אלקית להושיע את עם ישראל, "וְהוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל" 10 , מתעורר אצלו כוח של חיים, כוח של גבורה ישראלית מתוך רוח הקודש.

גבורה כפולה
המלבי"ם מבאר שהתגלתה אצל שמשון גבורה כפולה - עצם גבורת השיסוע, וגבורה נוספת הנוגעת לאופן הביצוע - בידיים חשופות. ולשם מה אינה ה' לידו כפיר אריות זה?
על שאלה זו משיב המלבי"ם 11 :
"ושמשון הבין שהקרה ה' זאת לקראתו, למען יכיר כוחו וידע שהוא מוכן להצליח נגד אויבי ה', כמו שאמר דוד 'גם את הארי גם הדוב הכה עבדך' וכו' (שמואל א' יז, לו), ולכן לא הגיד לאביו ולאמו".
כהכנה לקראת עמידתו של שמשון אל מול האויב הפלשתי, מקרה ה' לפניו כפיר אריות שבא עליו לטורפו, והוא נאזר בגבורה ומשסע אותו בידיו. מאורע זה בחייו נוסך בו ביטחון ומעניק לו הכרה בכך שריבונו של עולם אתו, מלווה, משגיח ושומר. ומוכן הוא להצליח במלחמתו נגד אויבי ה'.

שמירת הסוד
שמשון נוצר פיו ושומר את מעשה גבורתו בליבו, ואפילו להוריו אינו מגלה דבר. לפי המלבי"ם, שמירת הסוד נבעה מחששו של שמשון פן יבהלו הוריו מהשליחות האלקית המוטלת עליו בזה, לעמוד בגבורה אל מול האויב המר. מעין חששם של הורים בבואם לחתום לבנם היחיד על שירות קרבי בסיירת מטכ"ל.
ואולי היה בגילוי זה משום מידע מסווג, וצריך היה להסתיר את דמותו של מי שנבחר להוביל את המערכה מול הפלשתים גם משיקולים ביטחוניים.
וב"מצודת דוד" מבואר, שגבורתו של שמשון היתה כה גדולה עד שלא ראה צורך לספר על מה שאירע לו, כי שיסוע כפיר אריות לא היה נראה בעיניו דבר גדול המעיד על גבורה יוצאת דופן.

שעשה לי נס במקום הזה
הזכרנו כי לאחר מעמד האירוסין שב שמשון אל בית הוריו, ובדרכו סר לראות את גוויית כפיר האריות ששיסע בידיו. המלבי"ם 12 מבאר, שלא יצר ההרפתקנות והסקרנות הביא אותו בחזרה אל מקום הנס, אלא רצונו להודות על טוב ה' וחסדו, וכה דבריו:
"סר מן הדרך לראות את מפלת האריה, כי הרואה מקום שנעשה לו שם נס צריך לברך (ברכות נד ע"א), וסר לשם להודות לה' חסדו".

אכילת הדבש דרך הילוכו
שמשון ראה בתוך גוויית האריה כוורת של דבורים, לקח מן הדבש ואכל תוך כדי הליכתו. ואת שארית הדבש שברשותו הוא שמר והביא להוריו, אך מאין לו דבש זה, לא גילה להם.
תיאור זה מעורר אותנו לשאול: מה ראה הכתוב לציין שאכל באופן לא מנומס, דרך הילוכו?
חשבתי לומר, שבמסגרת קשרי הנישואין שקשר שמשון עם הפלשתים כדי למצוא אמתלא שתסייע לו לסלק את השעבוד מעל ישראל, הוצרך שמשון לנהוג כמנהגם וללכת על פי נימוסיהם. היה עליו להראות שהוא מתאים בהתנהגותו לעם הפלשתי שהורגל לנהוג בחוסר נימוס. ומעין זה כתב הרד"ק 13 , ובכך נתן פשר להתנהלותו הכללית של שמשון, וכה דבריו:
"הוא לבדו היה עושה הרעות בפלשתים, ועם פלשתים היה שוכן בעוד שהיה מריע להם, ומיראתם אותו גם כן היו נמנעים מלהלחם בישראל, לפיכך כשביקשוהו פלשתים מבני יהודה כשהלך לסלע עיטם, מסרוהו להם, וכן עדת דבורים בגויית האריה ודבש, וכן היות אשת שמשון למרעהו, הכל סיבה להנקם מפלשתים, יתברך הא-ל אשר לו נתכנו עלילות וסיבות ומאתו הכל".
שמשון היה קדוש ה' וזכה להשראת שכינה ולגילוי מופלא של גבורה על טבעית, וכדי להטיל מורא ופחד על הפלשתים ולהביא תשועה לעמו, עשה עצמו כאילו הוא אחד משלהם - אכל כמנהגם, נשא אישה מנשותיהם וחד להם חידה כמנהגם.
וכיצד נטמא לאותם שלושים פלשתים שהרג ונטל חליפותיהם?
על שאלה זו משיב הרמב"ם 14 :
"שמשון לא היה נזיר גמור, שהרי לא נדר בנזיר אלא המלאך הפרישו מן הטומאה, וכיצד היה דינו, היה אסור ביין ואסור בתגלחת ומותר להטמא למתים, ודבר זה הלכה מפי הקבלה".

הוראה גדולה משמים
בספר "כלי יקר" 15 לרבי שמואל לנייאדו מבואר, שמראה הדבש והדבורים בתוך גוויית האריה נועד להזהיר את שמשון מפני הבאות ולהורות לו הוראה גדולה משמים, שיתגבר על יצרו ולא יקח את האישה מתמנת גם אם מתוקה היא בעיניו, כי עתידה היא לעקוץ בו כאותן דבורים, ומוטב שיאמר לה: "לא מדובשך ולא מעוקצך", כי "מה מתיקות בנופת אשר תטופנה שפתי זרה ואחריתה מרה כלענה".

חידת בילוש
הזכרנו כבר את חידתו של שמשון למסובים. חידה זו נראית לא הוגנת, כי היא מבוססת על מקרה פרטי שאיש אינו מכיר, לכן כתב המלבי"ם 16 :
"והנה חידה זו הוא דבר שמן הנמנע כלל שיגיד האדם, כי הכי נביאים המה שידעו שהוא הרג כפיר אריות, וששמה קננו עדת דבורים והולידו דבש, רק גילה להם מקום ידיעת החידה במה שאמר ומצאתם, פירוש בקשו בעיר ובסביבותיה שם תמצאו עז שיצא ממנו מתוק, כי אחרי החיפוש תמצאו גוויית האריה והדבש".
כלומר היתה זו 'חידש בילוש', ושומעיו של שמשון התבקשו לחפש בסביבה סימנים לפתרון החידה.
הימים חלפו והפתרון לא נמצא, לכן החליטו בני אותו חבר מרעים לאיים על האישה בשריפה אם לא תשדל את שמשון לגלות לה את הפתרון ולאומרו להם. בתרבות הפלשתית אין זה דבר נדיר, והקשר שנשמר בין האישה לאותם מרעים מעיד כי האישה לא התנקתה מתרבות זו.
אמנם הזכרנו בתחילת דברינו את דברי הרמב"ם, לפיהם בודאי התגיירה כהלכה, אבל התרבות הפלשתית כנראה עוד השפיעה עליה השפעה עמוקה.

הדבורה מוציאה דבש במקום פסולת
נתבונן כעת בתוכנה של החידה, "מֵהָאֹכֵל יָצָא מַאֲכָל וּמֵעַז יָצָא מָתוֹק" 17 , וננסה להבין מה גרם לשמשון לבחור דווקא באריה ובדבש כגיבורי חידתו.
המלבי"ם 18 מבאר בהרחבה את פתרון המילים "מהאוכל יצא מאכל" שבראש החידה, וכה דבריו:
"מהאכל יצא מאכל - וזה יופתר בקל, שכיון על דבורים ודבש, כי בכל בעלי חיים יתהפך אצלם המזון לעצם הניזון והפסולת יצא לחוץ, לבד הדבורה וכל אשר ממינה ימוצו פרחי העשבים ויוציאו מאכל מגופם, עד שהאוכל הזה לא יוציא הפסולת רק המאכל".
הדבר הרווח אצל בעלי החיים הוא, שהם אוכלים והאוכל מתפרק בגופם, והפסולת מופרשת החוצה. אבל אצל הדבורה ישנה תופעה מיוחדת - היא אוכלת מצוף הפרחים, מעבדת אותו ומפרישה דבש במקום פסולת.
דבש הוא מאכל שמצד הדין היה אמור להיאסר באכילה, שכן "כל היוצא מן הטמא - טמא" 19 , והדבש בא מן הדבורה שהיא שרץ העוף?
הביאור בזה הוא, שכל מה שאנחנו אומרים "היוצא מן הטמא - טמא", זה רק כשהדבורה מפרישה את זה ממש מגופה, אבל כיוון שהדבש רק מעובד בפי הדבורה והיא לא בולעת אותו ולא הופכת אותו להיות חלק מגופה, הוא נשאר טהור 20 .
שמשון מלמד אותנו בחידתו לימוד יסודי וחשוב: בכוחו של אדם לשמור על טהרתו הפנימית גם אם הוא נתון בתוך תרבות חטאים של אנשי רשע ומרמה. כשם שצוף הפרחים עובר תהליך של עיבוד אצל הדבורה ואיננו נטמע בתוכה, כך שמשון קושר קשר מגמתי עם העם הפלשתי ואיננו נטמע בו, אלא אדרבא, משתמש בקשר זה כאמתלא לנקום נקמת עמו ולהביא לו גאולה וישועה.

ארץ זבת חלב ודבש
לא בכדי תכונתה של ארץ ישראל משולה לחלב ודבש, ארץ ישראל מהפכת הכול לטוב, ולכן היא נקראת 'ארץ זבת חלב ודבש'.
חלב ודבש הם מאכל ומשקה שמצד הדין היו אמורים להיאסר, שכן, כאמור, "כל היוצא מן הטמא - טמא" 21 . החלב נעשה מדם עכור 22 . וכי מותר לשתות דם, הלוא נאמר: "וְכָל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ" 23 , אם כן כיצד אנו שותים חלב שבמקורו היה דם? וכך גם בנוגע לדבש 24 , הלוא הדבש בא מן הדבורה שהיא שרץ העוף? ואמנם ניתן לתרץ בנוגע לדבש שכל מה שאנחנו אומרים "היוצא מן הטמא - טמא", זה רק כשהדבורה מפרישה את זה ממש מגופה, אבל כיוון שהדבש רק מעובד בפי הדבורה והיא לא בולעת אותו, הוא נשאר טהור 25 , כפי שהסברנו כבר, על כל פנים ישנה תשובה נפלאה של הרב זלמן סורוצקין 26 בשם המהר"ם שפירא, וזו לשונו:
"וכאן מקום אתי להזכיר מה ששמעתי מפי קדוש, הגאון החסיד מרן ר' מאיר שפירא זצ"ל אב"ד ור"מ דלובלין, שחלב בא מדם, כאומרם ז"ל דם נעכר ונעשה חלב וכאבר מן החי הוא, וכן דבש דבורים הלוא הוא יוצא משרץ העוף, אלא שהתורה התירתו ולא עוד אלא שטבע הדבש להפוך את רגלי הדבורים המעורבים בו... לדבש. והוא הדבר בארץ הקודש, שהיא מסוגלת להפוך רשעים לצדיקים (אלא שהבחירה היא ביד האדם...), וכאמרם ז"ל: כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוק (כתובות קי ע"ב), ורמזה תורה דבר זה בהתואר שנתנה לארץ ישראל 'ארץ זבת חלב ודבש', דברים שנתהפכו מאיסור להיתר... הרי שיש בתואר זה גם סוד רוחני".
כלומר יש בכוחה של ארץ ישראל להפוך את החלב ואת הדבש לטובה.

שתי סגולות בדבש
בגמרא 27 מבואר, שכל בריה שאין בה עצם אינה מתקיימת י"ב חודש, ולכן פרי שדרכו להתליע כשהוא מחובר, אם עברו עליו י"ב חודש לאחר שנעקר, אוכלו בלא בדיקה. ובשו"ת הרשב"א 28 נשאל בדבר מרקחת שנפלו לתוכה נמלים רבים שאי אפשר לברור אותם מתוכה, ועברו עליה י"ב חודש, וזו לשונו:
" שאלת: מרקחת שנפלו לתוכה נמלים הרבה שאי אפשר לברור
אותם מתוכה ועברו עליה שנים עשר חודש אם מותרת אם לאו? ואמרת שיראה לך שהיא מותרת מפני שאמרו ז"ל כל דבר שאין בו עצם אינו מתקיים שנים עשר חדש.
תשובה: יפה אמרת. לפי שאינו מתקיים אמרו לומר לא חי ולא מת. וזו היא שאמרו הני תמרי דכדא בחד תריסר ירחא שתא שריין.
אלא שאני חוכך קצת במרקחות שהן נעשות על ידי דבש, לפי שהדבש נראה שיש לו שתי סגולות: האחת - למהר למחות ולכלות הדברים הנחתכים הנופלים לתוכו. והשניה - להעמיד ולקיים הדברים השלמים הנטמנים בתוכו. וכמו שאמרו בבבא בתרא (ג ע"ב) גבי הורדוס, הטמינה בדבש שבע שנים".
כלומר הרשב"א מתיר את אכילת המרקחת, אך חוכך להחמיר כאשר מדובר במרקחת של דבש, מפני שלדבש שתי תכונות - מצד אחד הוא מהפך דברים חלקיים שנפלו לתוכו לְדבש, ומצד שני דרכו להעמיד דברים שלמים הנטמנים בתוכו.
שמשון ביקש להיות בחינת דבש - לקשור קשר עם הפלשתים מבלי שטומאתם תדבק בו, ולקחת אישה מנשותיהם ולגיירה ולטהרה, כאותם דברים חלקיים שנופלים לתוך דבש ונעשים חלק בלתי נפרד ממנו, אך כוח הטומאה הפלשתי גבר, ותרבותם הרעה השפיעה על האישה וגרמה לה לקלקל, להפר את נאמנותה ולגלות את החידה, ואף לבגוד בבעלה לאחר שבעה ימים בלבד וללכת עם איש ערל מאותו חבר מרעים.
זהו השיעור הראשון ששמשון עובר בבקשו להתחכך עם התרבות הפלשתית כדי לצמצם את כוחה ולהרחיק אותה מישראל.
שמשון היה נתון בתוך בפעילות מבצעית מתמשכת, הוא חי בתוך תרבות פלשתית, באווירה של חיי הוללות, ואף על פי כן השכיל לשמור על יהדותו ואמונתו - הוא היה שם בגופו, אך רוחו היתה בשמי שמיים.




^ 1.שופטים יד, ד.
^ 2.רמב"ם הלכות איסורי ביאה יג, יד.
^ 3.שופטים יד, יד.
^ 4.שופטים יד, יח.
^ 5.ראה שמואל א' יז, לד.
^ 6.דברים לג, כב.
^ 7.ראה מלבי"ם שופטים יד, ה. על פי עבודה זרה נח ע"ב.
^ 8.שופטים יד, ו.
^ 9.מורה נבוכים ב, מה.
^ 10.שופטים יג, ה.
^ 11.מלבי"ם שופטים יד, ו.
^ 12.מלבי"ם שופטים יד, ח.
^ 13.רד"ק שופטים יג, ד.
^ 14.רמב"ם הלכות נזירות ג, יג.
^ 15.כלי יקר שופטים יד, ח.
^ 16.מלבי"ם שופטים יד, יב.
^ 17.שופטים יד, יד.
^ 18.מלבי"ם שופטים יד, יח.
^ 19.בכורות ז ע"ב.
^ 20.ראה רש"י בכורות ז ע"ב ורמב"ם מאכלות אסורות ג, ג.
^ 21.בכורות ז ע"ב.
^ 22.ראה נידה ט ע"א.
^ 23.ויקרא ג, יז.
^ 24.ראה שו"ת הרדב"ז ח"ג סימן תתקסב, שם מבואר שדבש האמור בתורה הוא דבר מתוק, יהיה מה שיהיה, בין דבש פירות בין דבש דבורים, והארץ נשתבחה בכולם.
^ 25.ראה רש"י בכורות ז ע"ב ורמב"ם מאכלות אסורות ג, ג.
^ 26.אזנים לתורה דברים כו, ט.
^ 27.חולין נח ע"א.
^ 28.שו"ת הרשב"א ח"א סימן פ.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il