בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • תנ"ך ונוספים
קטגוריה משנית
  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • שלח לך
לחץ להקדשת שיעור זה
undefined
6 דק' קריאה
בספר במדבר (טו, לב-לו) מסופר שבני ישראל מצאו איש מקושש עצים בשבת, ולא ידעו מה דינו:
"וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת: וַיַּקְרִיבוּ אֹתוֹ הַמֹּצְאִים אֹתוֹ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל הָעֵדָה: וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה מוֹת יוּמַת הָאִישׁ רָגוֹם אֹתוֹ בָאֲבָנִים כָּל הָעֵדָה מִחוּץ לַמַּחֲנֶה: וַיֹּצִיאוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ בָּאֲבָנִים וַיָּמֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה:"

תרגום יונתן מבאר שכוונת המקושש היתה לשם שמים, וז"ל בתרגום חופשי לעברית:
"ויהיו בני ישראל במדבר, מצוות שבת נודעה להם אך העונש של מחלל שבת לא נודע להם, קם איש ממשפחות בית יוסף ואמר אלך ואתלוש עצים ביום של שבת ויראו אותי עדים ויגידו למשה, ומשה ישאל את ה' מה דיני וישפטו אותי, ובכך יוודע העונש לכל בית ישראל, ומצאו עדים את האיש תולש ועוקר עצים ביום השבת:"

התרגום מוסיף שכוונת המקושש היתה לשם שמים ושהמקושש היה ממשפחות "בית יוסף". ובתלמוד (שבת דף צו,ב) רבי עקיבא מוסיף ומפרט שמדובר בצלפחד. נראה שהתרגום מרמז שמה שגרם לצלפחד לחטוא לשם שמים היה היותו ממשפחות בני יוסף. ויש לברר את פשר הדבר.

הבדלנות של בני יוסף
בפרשת פנחס מסופר על המפקד האחרון שעשו בני ישראל לפני הכניסה לארץ, ומסופר שם על מספר האנשים וכן על מספר המשפחות שנמנו בכל אחד מן השבטים. אצל רוב השבטים מספר המשפחות שבכל שבט היה שווה פחות או יותר למספר הבנים שהיו לכל אחד מהשבטים (בני יעקב) בבואם למצרים. אך היו כמה יוצאי דופן, לבנימין היו עשרה בנים ברדתו למצרים ואילו בפרשת פנחס נמנו אצלו רק חמשה משפחות, וביאר רש"י (במדבר כו,כד), שמשפחות שהיו להם בנים רבים יצרו לעצמן שם עצמאי, ומאידך משפחות שלא היו להם בנים רבים וויתרו על השם העצמאי והתאחדו עם המשפחות הגדולות ונקראו על שמן.
הסברו של רש"י מתבקש, אך אינו מספיק, שהרי לשבט דן היה מספר רב מאוד של אנשים וכולם התייחסו למשפחת 'השוחמי' על שם חושים בנו היחיד, ומאידך ליוסף היו שני בנים מנשה ואפרים, וכל אחד מהם התפצל למשפחות רבות. בשבט אפרים נמנו ארבע משפחות, ובשבט מנשה נמנו שמונה משפחות, ומספר גדול שכזה (שמונה) לא נמצא בשאר השבטים. ונמצא שבסך הכל בני יוסף התפצלו לשנים עשר משפחות, וזהו מספר גדול בהרבה ביחס לשאר השבטים בני יעקב.

בדלנות שיש בה דבר טוב
בדרך כלל מקובל לראות את הנטיה להתפצלות ולבדלנות כדבר שלילי, שהרי האחדות מביאה שלום. אולם לפעמים הבדלנות מביאה להפריה של דעות שונות ומתוך כך מגיעים לברור האמיתי. וכן מצאנו שהסנהדרין הגדולה מונה שבעים אנשים כדי שמתוך כך יגיע הבירור האמיתי של הדין.
בדומה לכך, האנושות מורכבת משבעים עמים מרכזיים שמיוחסים לשבעים בני נוח, ונראה שטעם הדבר הוא מפני ששבעים הוא מספר שמסמל מיצוי של מגוון הדעות השונות. וכנגד שבעים האומות יש שבעים משפחות בעם ישראל, כאשר כל משפחה בעם ישראל משמשת גם מעין נציג של אומה מסוימת בבני נוח, וכפי שמרומז בתורה (דברים לב,ח, ורש"י): "בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". כאשר בני ישראל ירדו למצרים הם ירדו כדי שתתקיים בהם גזירת הגלות שלאחריה יזכו בארץ ישראל, והתורה מציינת שכבר בירידתם למצרים הם מנו שבעים נפש. ואמנם במספר מדוקדק הם מנו רק ששים ותשע, וחז"ל ביארו שלשם כך מנו גם את יוכבד שעתידה היתה להיוולד תוך זמן קצר (בראשית רבה צד,ט).
כאשר בני ישראל עמדו בפני הכניסה לארץ הם היו אמורים למנות שבעים משפחות. הנטיה לבדלנות של בני יוסף (ובמיוחד מנשה) סייעה לכך משום שבני יוסף התפצלו והקימו שנים עשר משפחות, אך לא היה די בכך משום שנמנו אז חמישים ושבע משפחות מישראל ושמונה משפחות לויים, ובסך הכל רק ששים וחמישה משפחות. מה שסייע לכניסה לארץ היה הרצון של חמש בנות צלפחד לשמור את שם אביהן ולשם כך לקבל את נחלת אביהם ולחלק אותה בינן. הן באו למשה, ומשה שאל את פי ה', וה' אישר את בקשתן ואמר "כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת". בנות צלפחד נטו לבדלנות ורצו לשמור את שם אביהן, והקב"ה ראה את הרצון הזה כדבר חיובי.
הנטיה לבדלנות חזרה והופיעה גם בהמשך, בסוף ספר במדבר מסופר שקרובי משפחתן של בנות צפלחד חששו שהן תינשאנה לבני שבטים אחרים, ונחלת צפלחד תעבור בסופו של דבר לבנים שייוולדו מנישואין אלו אך יתייחסו לשבטים אחרים. קרובי המשפחה האלו רצו שנחלתם תהיה נבדלת ומיוחדת בלא שיתערבו ביניהם בני שבטים אחרים, והם פנו למשה והתלוננו על כך. ומשה פנה לה', וה' הורה לו: "... כֵּן מַטֵּה בְנֵי יוֹסֵף דֹּבְרִים: זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים". ומסופר: "וַתִּהְיֶינָה מַחְלָה תִרְצָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְנֹעָה בְּנוֹת צְלָפְחָד לִבְנֵי דֹדֵיהֶן לְנָשִׁים". הקב"ה ראה שהנטייה לבדלנות תמשיך ותתפתח, וחמש בנות צלפחד תיפרדנה בעתיד לחמש משפחות גדולות נפרדות זו מזו שתקראנה כל אחת בשם עצמאי. והידיעה על חמש משפחות עתידיות אלו סייעה להשלים כבר אז את המספר של שבעים משפחות מעם ישראל, שבזכותן עם ישראל יכול היה להיכנס לארץ המיועדת שנמצאת ממערב לירדן.

יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
ספר במדבר מסתיים בנטייה לבדלנות שסייעה ליצירת 70 המשפחות העתידיות, שבזכותן עם ישראל יירש את ארץ ישראל. נטייה לבדלנות שהכתוב מייחס אותה ל'בני יוסף': "כֵּן מַטֵּה בְנֵי יוֹסֵף דֹּבְרִים".
יש להוסיף שבמנין שבפרשת פנחס נמנו 601730 יוצאי צבא מבני עשרים שנה ומעלה, וכן 23,000 לויים מבני חודש ומעלה. ומקובל להתעלם ממספר הלויים ולהתייחס למספר זה באופן מעוגל כמספר של 'ששים רבוא' אנשים מישראל (ולא כמספר מעוגל של 'ששים ושנים רבוא' הכולל גם את הלויים). ונראה שטעם הדבר הוא משום שלשבט לוי לא ניטלה נחלה בארץ. ורק יוצאי הצבא שהיו כ'ששים רבוא' קיבלו נחלה בארץ ישראל. וארץ ישראל אינה קנין חיצוני לעם ישראל, אלא שנשמות ישראל קשורות במהותן לחלק ולנחלה שיש לכל אחת מהן בארץ ישראל ולחלק שיש לכל אחת מהן בתורת ישראל. וזאת משום שתורת ישראל קשורה בקדושתה העליונה לארץ ישראל, וכפי שכבר כתב הראי"ה קוק 1 . ואמנם וודאי שגם הלויים קשורים לעם ישראל ולתורת ישראל, שהרי הם מורי התורה. אלא שהקשר של הלויים לארץ ישראל ניתן להם על פי הערים שיוצאי הצבא מישראל יפרישו להם לאחר הכיבוש. אך הקשר שבין הלויים לבין ארץ ישראל מבוסס על הכיבוש הצבאי שאמור היה להיעשות על ידי 'ששים ריבוא' יוצאי צבא מישראל. וגם לכך היה ל'בני יוסף' חלק מכריע, 'בני יוסף' מנו יחד 85200 יוצאי צבא, וזהו חלק גדול (בערך כשביעית) ביחס למנין יוצאי הצבא שהיו בשאר השבטים.
'שבעים המשפחות' מייצגות את שבעים הפנים שהתורה נדרשת בהן, ו'ששים רבוא' מייצגים את 'ששים רבוא' נשמות ישראל ואת 'ששים רבוא' אותיות התורה. ונמצא של'בני יוסף' היה חלק מכריע הן במנין 'שבעים המשפחות' מישראל והן במנין 'ששים רבוא' מישראל. שכן כאמור, ארץ ישראל היא במהותה חטיבה אחת עם התורה. ונמצא שלבני יוסף היה חלק גדול בזכויות האלו שקשורות לארץ ישראל ולתורת ישראל.

כל שמעשיו ומעשה אבותיו סתומים
בתלמוד (מגילה דף טו,א) מובא:
"כל שמעשיו ומעשה אבותיו סתומין, ופרט לך הכתוב באחד מהן לשבח, כגון 'דְּבַר ה' אֲשֶׁר הָיָה אֶל צְפַנְיָה בֶּן כּוּשִׁי בֶן גְּדַלְיָה..." - בידוע שהוא צדיק בן צדיק. וכל שפרט לך הכתוב באחד מהן לגנאי, כגון 'וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בָּא יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה בֶן אֱלִישָׁמָע' - בידוע שהוא רשע בן רשע."

בנות צלפחד היו צדיקות, ובזכות הרצון שלהן ושל 'בני יוסף' להיות מיוחדים ונבדלים, זכו בני ישראל להיחשב כמי שהגיעו לשבעים משפחות, ולהיות ראויים להיכנס לארץ ישראל. ואם התורה הזכירה את שמן וגם את שם אביהן – צלפחד – יש להסיק שגם הוא היה צדיק. ובמיוחד אם התורה מכנה אותן על שמו ואומרת "כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת". ומאידך למרות הסימן הזה שמרמז על היותו צדיק, בנותיו אמרו שהוא חטא באופן אישי: "אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה' בַּעֲדַת קֹרַח כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת...". מה פשר הדבר?
תרגום יונתן מרמז לכך כשהוא כותב שהמקושש חטא לשם שמים והיה מ'בני יוסף'. הנטייה של 'בני יוסף' לנבדלות הופיעה אצל בנות צלפחד בדרך טובה – להקמת משפחות עצמאיות נוספות - והביאה לידי כך שבני ישראל זכו להיכנס לארץ ישראל שקשורה בקדושתה העליונה לתורה. והנטייה הזו הופיעה גם אצל המקושש - אך בדרך לא טובה. הוא רצה להרבות תורה בישראל, ושבני ישראל ידעו מה עונשו של המחלל שבת. הוא יכול היה לנהוג בדומה לבנותיו ולשאול את משה, ומשה היה שואל את פי ה', וה' היה עונה על שאלה זו. אך הנטייה לבדלנות שקיימת אצל בני יוסף גרמה לו לבחור בדרך בדלנית וייחודית. והוא בחר לחטוא לשם שמים כדי להיענש, ושבאופן זה ידעו בני ישראל מה עונשו של מחלל שבת. ונמצא שמצד אחד המקושש הוא צדיק שהרי רצה להרבות תורה בישראל, ומצד שני הוא חוטא שהרי חטא בחילול שבת. ולפיכך בפרשיית בנות צלפחד היחס אליו הוא יחס כפול, מצד אחד בנות צלפחד שהן צדיקות מתייחסות אל שמו, ומכאן שהיה צדיק, ומצד שני נאמר עליו "כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת...".

ידועים דברי התלמוד (סנהדרין דף קד,א) "ברא מזכי אבא". שאם האב היה חוטא, בנו שהוא צדיק מזכה אותו. במקרה זה בנות צלפחד שהיו צדיקות מזכות את אביהן, ובמיוחד שהזכות שהיתה להם קשורה לדבר בו פגם אביהן. אביהם פגם בבדלנות שאינה ראויה, ואילו הן תיקנו זאת באמצעות בדלנות ראויה שיש בה ברכה.




^ 1.וז"ל הראי"ה קוק בספרו "שבת הארץ" (מבוא פרק טו): "...על פי עיקר יסודה של תורה, התלויה ביסוד קדושתה העליונה גם היא בארץ ישראל".
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il