בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • עיונים בעניני חנוכה
לחץ להקדשת שיעור זה

הקרנבל של רומי

undefined

הרב עזרא כהן

כסליו תשפ"ב
8 דק' קריאה
ישנם מספר רמזים הקושרים את יעקב אבינו לחנוכה. יעקב אבינו חזר על פכים קטנים ששכח, וגם בחנוכה מצאו החשמונאים פכים קטנים של שמן. החזרה בשביל הפכים הקטנים גרמה ל"ותקע כף ירך יעקב" (בראשית לב, כה), וגם בנרות החנוכה מצאנו את ה"רגל" מוזכרת: "עד שתכלה רגל מן השוק" (שבת כא:), וכן "נר לרגלי דבריך" (תהלים קיט, קה), ואף את הרגילות וההרגל: "הרגיל בנר הווין לו בנים תלמידי חכמים" (שבת), וכפי שפירש רש"י שם: "בנר שבת ובנר חנוכה". לשם הבנה עמוקה של הקשר, נתבונן מעט במהותם של יעקב ועשיו.
במסכת עבודה זרה (יא:) מסופר על עיר אחת ברומי הנוהגת לעשות קרנבל מיוחד אחת לשבעים שנה. במסגרת הטקס לוקחים אדם רגיל ומרכיבים אותו על אדם חיגר, מלבישים את האדם השלם בלבושו של אדם הראשון ומניחים את דמות פניו החנוטה של ר' ישמעאל כהן גדול בראשו. עוד תולים לו בצוארו שרשרת יקרה מאוד ומקשטים את כל השווקים באני ספיר יקרות. במהלך הצעדה קוראים לפניו "חשבון הקיצים הוא שקר, אחיו של אדוננו רמאי, הרואה את הקרנבל רואה ושאינו רואה לא יראה, ומה הועילה לו רמאותו של הרמאי וזייפנותו של הזייפן?" ומסיימים את הדברים באמירה: "אוי לזה (האיש השלם) כאשר יקום זה (האיש החיגר)".
המהר"ל בנצח ישראל (פרק ט"ז) אומר כי במאמר זה גילו חז"ל את יסוד התמודדותה של המלכות הרביעית עם ישראל. האדם השלם זהו עשיו, והאדם החיגר הוא יעקב. ההרכבה אחד על גבי השני מורה על היסוד של "ולאום מלאום יאמץ". אין מצב ששני האחים נמצאים יחד באותה המדרגה - כאשר זה למעלה השני למטה, וכאשר אחיו למעלה הוא חייב להיות למטה. כאשר אדם אחד רוכב על גבי חברו, לעולם לא יהיו שניהם יחד באותה המדרגה, תמיד כשיעלה התחתון למעלה, העליון ישאר מעליו, וכן הדבר אם ירד.
יעקב הוא החיגר, שכן נעשה צולע כאשר נאבק עם שרו של עשיו. יעקב ועשיו רבו עוד בבטן אימם על ירושת העולם. זה מושך לכיוון בתי עבודה זרה וזה מושך לכיוון בתי מדרשות, וחילקו ביניהם שזה נוטל את העולם הזה וזה נוטל את העולם הבא. חלקו של יעקב הוא העולם הבא, ובמציאות העולם הזה הוא אינו שלם. בעולם הזה עשיו הוא זה שמגלה את שלמותו, הוא השלם ויעקב הוא החיגר. יעקב הוא איש תם יושב אוהלים, איש אלוקי, שדמות פניו כדמות אדם הראשון (בבא מציעא פד.). דמותו של אדם הראשון היא צלם אלוקים, שנעשתה על ידי הבורא ישירות, וכך גם דמותו של יעקב אבינו. הירך זהו ההיפך מן הצלם. הירך הוא חלק מן הרגל – החלק הנמוך והתחתון שבגוף האדם. הירך נמצאת בסתר ואינה נגלית, לעומת הפנים שנמצאים בגלוי. הצלם האלוקי אינו מתגלה בגלוי בירך, שם ההופעה האלוקית מוסתרת, ויש להסתיר את הירך. בחלק הנמוך, הגשמי הזה הצליח שרו של עשיו לגבור על יעקב. העולם הזה זהו ה"מגרש" של עשיו, בו הוא מנצח את יעקב.
יעקב אבינו ירש מאדם הראשון את החלק האלוקי שבו, את הצלם. עשיו אף הוא קיבל ירושה מאדם הראשון – את בגדיו (בראשית רבה פרשה ס"ג). בגדים זוהי הקליפה, ההופעה החיצונית, אלו הם כתנות העור שהכין הקב"ה לאדם וחוה, הכתנות שהגיעו כתוצאה מן החטא של האכילה מעץ הדעת. יעקב ירש את המעלה העליונה האלוקית של אדם הראשון, ועשיו את הפחיתות והגשמיות.
כאשר רבקה שולחת את יעקב לקבל את הברכות מיצחק, היא מלבישה אותו בבגדי עשיו בנה הגדול החמודות אשר איתה בבית, ואלו הם בגדיו של אדם הראשון. יצחק מבין שעל עם ישראל לפעול ולהופיע את שם ה' בתוך מציאות העולם הזה. הוא היה משוכנע שעשיו הוא המחובר למציאות העולם ולכן הוא זה שיופיע את שם ה' בהופעה שלמה. יעקב היה רוחני, היה מחובר כולו לעולם הבא. אך רבקה באה ומלבישה את יעקב על גבי הפנימיות הטהורה שלו, בלבוש החיצוני של עשיו, ומחברת אותו לעולם הזה, כדי שיקבל הוא את הברכה.
תפקידו של יעקב להמשיך את הקודש שהוא חי בו אל תוך מציאות העולם הזה. להתחבר ולגלות את הקודש גם בתוך החול. הרומאים שמו על האדם השלם את פניו של ר' ישמעאל כהן גדול. מסופר על ר' ישמעאל שהיה יפה מאוד, וביתו של הקיסר חמדה את יופיו כאשר הוציאו אותו להורג. יופי זהו מושג ששייך לעשיו. זהו דבר ששייך לעולם הזה. אך יופי של כהן גדול המשמש בבית המקדש, זהו יופי אחר. "ממקום בית המקדש נבראת האורה" (בראשית רבה פרשה ג'), בבית המקדש יש יופי שמקורו ביופי פנימי, שמקורו אמנם בקודש מוחלט אך הוא יודע להתגלות גם בתוך מציאות העולם הזה. זהו יופיו של ר' ישמעאל כהן גדול, הכהן הנכנס לפני ולפנים, למקום קודש הקודשים.
אך גם את היופי הזה גזלו הרומאים "בדורו של שמד". המדרש אומר "ויגע בכף ירכו – נגע בצדיקים שעתידים לצאת ממנו, אלו דורו של שמד". הצלחתו של שרו של עשיו לגעת בכף ירך יעקב השאירה רושם לדורות, וגרמה לנצחונו של עשיו בדורו של שמד. דורו של שמד אלו הם עשרת הרוגי מלכות, שמתו כתיקון לחטא מכירת יוסף על ידי עשרת אחיו.
"נפילתו" של יעקב והיותו חיגר במציאות העולם הזה, נובעת מנפילה מוקדמת יותר. הכל החל בחטאו של אדם הראשון. אדם הראשון התפתה מן הנחש וקנס מיתה על עצמו ועל העולם. בספרו של ר' מאיר כתוב שהקב"ה עשם לאדם וחוה "כתנות אור" ולא "עור". ואכן, אלו היו הכתנות המקוריות של אדם וחוה. קרני אור כעין מה שקרן עור פניו של משה רבנו, וכמו שדרשו חז"ל שעקבו של אדם הראשון היה מכהה גלגל חמה.
אולם גרם החטא והקרנים הפכו ללבוש – לכתנות של עור. עור יסודו מן האדמה, מן העפר, ומסביר השל"ה הקדוש (תורה שבכתב, צאן יוסף אות י"ב) שזהו יסוד ההבדל שבין קרן לפך. הגמרא במסכת מגילה (יד.) דורשת "'רמה קרני' ולא רמה פכי – דוד ושלמה שנמשחו בקרן נמשכה מלכותם, שאול ויהוא שנמשחו בפך לא נמשכה מלכותם". יש הבדל בין משיחה בקרן לבין משיחה בפך שמן. קרן מזכירה את קרני השמש, דבר עליון, רוחני. פך עשוי מחרס, מן האדמה, דבר גשמי. אדם הראשון חטא וירד מקרנו ומן הקירון לחרס, שהוא פך. כשהיה האדם במדרגתו העליונה, היה הוא כעין קרבן לה': "אדם כי יקריב מכם", כמו הצדיקים המכפרים לאחר מותם, אך ירד ממדרגת האדם למדרגת שור, בהמה, כמו שנאמר "כי אדם ביקר בל ילין, נמשל כבהמות נדמו".
מובא במסכת עבודה זרה (ח.) שאדם הראשון ראה את הימים מחשיכים בזמן החורף וחשש שהדבר בגלל חטאו ושהעולם חוזר לתוהו ובוהו. התענה והתפלל שמונה ימים, עד שהתחילה תקופת טבת וחזרו הימים להתארך והבין שכך מנהגו של עולם, וקבע את שמונת הימים הללו לימי שמחה בכל שנה. מלכות רומי באה ושינתה את ימי השמחה הללו מימי שמחה לשם שמים לימי שמחה לשם עבודת כוכבים. וכן מסופר שכאשר שקעה השמש ביום הראשון לבריאתו חשש אדם הראשון שהעולם חוזר לתוהו ובוהו וישבו הוא וחוה בתענית ובתפילה כל הלילה. כיוון שעלה עמוד השחר, הבין שזהו מנהגו של עולם והקריב את השור הראשון שנברא על ידי הקב"ה. ומספר רב יהודה בשם שמואל: "שור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היתה לו במצחו".
הקרן הזו במצחו של השור, אומר השל"ה, היא מדרגת הקרן שנשארה עדיין לאדם הראשון, אך במדריגה התחתונה של בהמה, ולא במדרגה העליונה של אדם, כפי שהיתה בתחילה.
ארבעה סוגי מזיקים יש, ואחד מהם הוא הקרן. כאשר הקרן מזיקה – אם היא מועדת משלמת נזק שלם, ואם תמה, שלא התרו בה – חצי נזק. אדם הראשון היה מועד, שכן "אדם מועד לעולם בין ער בין ישן" (בבא קמא ג:), ובאדם הראשון העיד והתרה הקב"ה: "דע כי ביום אכלך ממנו מות תמות". האדם חטא כשהוא ער ואכל מעץ הדעת וחטא כשהוא ישן במשך 130 שנה, כפי שמספרים חז"ל שבתקופה זו נולדו רוחות ושדים מטיפות הקרי שיצאו ממנו כשפרש מחוה. טיפות הקרי הללו, מקורן בזוהמתו של הנחש.
זוהמתו של הנחש הלכה ונתבררה, עד שכאשר נולדו יעקב ועשיו, מספר המדרש שעשיו נולד עם דמות נחש על ירכו. לעומתו, ירכו של יעקב נעשתה צולעת. יעקב לא ראה קרי מימיו, וכפי שאומר לראובן: "ראשית אוני", שנוצר מטיפה ראשונה של זרע שיצאה ממנו. יעקב היה איש "תם" ולא מועד, ולכן שילם רק חצי נזק. במקום המיתה השלמה שנקנסה על אדם הראשון, מת יעקב רק בנגלה, אך בפנימיות – "יעקב אבינו לא מת" (תענית ה:). 130 שנה תיקן יעקב אבינו את חטאו של אדם הראשון והגיע למצרים בגיל זה. החל מגיל זה היו צריכים צאצאיו להמשיך את התיקון. יוכבד, שנולדה בין החומות כאשר נכנסו "כל יוצאי ירך יעקב" למצרים, הולידה את משה בגיל 130. 130 שנה נוספות של תיקון כנגד חטאו של אדם הראשון, ואז זכו סוף סוף בני ישראל שיוולד מושיעם ש"קרן עור פניו", והקרן חזרה לישראל.
הגמרא במסכת עבודה זרה בתחילת פרק שני (כב:) שואלת מהו ההבדל שבין הגויים לישראל, ומדוע אלו להוטים אחר עריות, וענתה שזה בגלל הזוהמה שהטיל הנחש בחווה. שואלת הגמרא שאם כן, גם בישראל הוטלה זוהמה זו, ומתרצת שכאשר עמדו ישראל על הר סיני פסקה זוהמתן. אך קשה לתירוץ זה – א. האם אכן עד למתן תורה היו ישראל להוטים אחר עריות כמו הגויים? ב. מובא במדרש שלאחר חטא העגל חזרה זוהמתן של ישראל, ואם כן הושוו שוב ישראל לגויים?
השל"ה הקדוש אומר שזוהמת הנחש עברה לעשיו ונחקקה בירכו, "כי לא נחש ביעקב". תירוץ הגמרא שישראל במעמד הר סיני פסקה זוהמתן, מורה כי במעמד הר סיני נתגלה כי עם ישראל אינו עם ככל העמים. הוא עם אלוקי, הראוי להופיע שם שמים במציאות. זוהמה הנמצאת בו אינה עצמית לו ואינה משפיעה עליו כשם שהיא משפיעה על הגוי. גם אם חזרה הזוהמה פנימה אל ישראל, וגם אם היתה בהם עוד לפני מתן תורה, השייכות של ישראל אל התורה, מורה כי הם קרוצים מ"חומר אחר". קדושת ישראל גוברת על זוהמת הנחש.
יעקב אבינו ירש אם כן את דמותו של אדם הראשון את אור פניו הקורן, והיה תיקון לחטאו. מעבר לדמותו קיבל יעקב מרבקה גם את בגדיו של אדם הראשון. משימתו היתה להפוך את ריח שטף העזים היוצא מבגדיו של עשיו לריח גן עדן. לקבל את הברכות מיצחק על מנת לדעת להתעלות ולרומם את העולם הזה.
אך שרו של עשיו הצליח לגעת בכף ירכו והתיקון אינו שלם עדיין. מובא במדרש כי בנימין זכה למלוכה היות ולא כרע ברך לפני עשיו כמו יעקב ושאר השבטים. אך מלכיו של בנימין לא נמשכו בקרן אלא בפכי שמן. הקרן שמורה למלכי דוד. אדם – ראשי תיבות אדם, דוד, משיח.
מדרגתו של האדם היתה עדיין מדרגה תחתונה של חרס, כאשר נמשכו מלכי בנימין, למרות שרגלו וירכו לא כרעה לפני עשיו. אך מדרגה זו פעלה ויצרה חיבור של קודש אל החול, מדרגה זו יצרה את מידת המלכות – המידה העליונה התחתונה ביותר הנושקת אל המציאות הגשמית.
יעקב חזר ולא יכל להתקדם בדרכו כי שכח פכים קטנים. הפכים הקטנים הללו הם בנימין שעוד לא נולד ועליו נאמר "ומלכים מחלציך יצאו". מה שהיה עתיד עוד להופיע בכך שבנימין עוד לא נולד זו המלכות. אולם מידת המלכות השלמה לא אמורה להופיע דרך בנימין אלא דרך יהודה ודוד. חוסר שלימות זה של יעקב התבטא בצליעתו, וביכולת של שרו של עשיו לגבור עליו.
מלכות יון היא ה"קרן" מצד הטומאה. דניאל רואה "והצפיר קרן חזות בין עיניו" (דניאל ח, ה). מלכות יון רצתה להחשיך לגמרי את עיניהם של ישראל וגזרו עליהם שיכתבו על קרן השור שאין להם חלק באלוהי ישראל. אך החשמונאים ניצחו אותם ומצאו פך של שמן שמונח בחותמו של כהן גדול. החשמונאים היו כהנים ולא ממלכות דוד ולכן מצאו רק פך, אך חטאו וסברו שיש להם אחיזה במלכות. כמו כן, תיקנו החשמונאים להודות ולהלל בימי החנוכה, שזו גם כן מידתו של דוד המלך ש"ריוהו להקב"ה בשירות ותשבחות".
שמונת ימי השמחה שתיקן אדם הראשון סביב תקופת טבת (הנקבעת לפי לוח השנה השמשי) ושקלקלו מלכות אדום ועשו אותם לימי שמחה לעבודת אליליהם, תוקנו מחדש על ידי החשמונאים על ידי קביעת שמונת ימי החנוכה, בתקופה המקבילה לפי לוח השנה הירחי. כאשר שמונת הימים מתחילים בכ"ה בחודש, כשם שבריאת העולם היתה בכ"ה בחודש.
שרו של עשיו נגע ב"כף" ירך יעקב וה"כף" נתהפך ל"פך". "כף" מורכב מכ' סגורה ופ' פתוחה. הכ' זו כף היד שעליה להיות פתוחה כלפי עני ואביון, והפ' זהו הפה שעליו להיות סגור, שכן אין גדולה ממעלת השתיקה – "מילה בסלע ושתיקה בתרי". יוסף ואחיו קלקלו ב"כף". יוסף קלקל בפה והביא את דיבתם רעה אל אביהם ואחיו קלקלו בכסף ומכרו את אחיהם בעשרים (כ') כסף. קלקול זה פגע ב"כף" ירך יעקב, ונתן לעשיו אחיזה בדורו של שמד – עשרת הרוגי מלכות, שמתו כנגד עשרת אחי יוסף.
בספר יוסיפון מביא שהחשמונאים חילקו לעניים את השלל מן הקרבות והכ' שלהם היתה פתוחה. לאחר מכן הרגו את המוסרים והמלשינים מישראל וסגרו ותיקנו את הפ'. כך ניתקנה ה"כף" והפכה ל"פך" של שמן, המאיר באורה של תורה וקדושה. הפך מכיל בתוכו את השמן הדולק ומאיר, אך לעתיד לבוא, התיקון השלם יהיה על ידי קרן. הקרן היא עליונה וכולה אור. היא אינה כלי ואינה נמצאת בתוך כלי. בקרן אין חילוק בין הגוף לבין הנשמה, גם הלבוש הוא "כתנות אור" וגם הגוף מאיר כמו הנשמה, אלא שזה המאור הגדול וזה המאור הקטן.
תיקונו השלם של יעקב מצליעתו הוא כאשר בבוקר זורחת עליו השמש. השמש מבטאת את הרגילות, המחזוריות של העולם הזה, לעומת ההתחדשות של עם ישראל שנמשלו ללבנה. וכאשר השמש תשוב לכהות מאורו של יעקב, והאור במציאות העולם יבוא מן הקודש, תתוקן צליעתו של יעקב ותהיה מלכותו ומלכות ה' שלמה, על ידי מלכותו של מלך המשיח.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il