בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • רב ותלמיד
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה
undefined
5 דק' קריאה
אין צורך להרחיב בהצלחה הגדולה של סדרת ספרי 'פניני הלכה' שכתב הרה"ג אליעזר מלמד. אכן ישנם ספרי קיצורים שהם לנו לעזר כי כותביהם השקיעו עצמם בנושא מסוים אותו טחנו עד דק, כשבגוף הספר כתובות ההלכות לכל פרטיהן ובתחתית העמוד מצוינים המקורות. ישנם ספרים של פרשנות או שו"ת שבהם פלפולים ארוכים במספר מועט של נושאים ולבסוף המסקנה. בארון הספרים היה חסר ספר שיגיע עד ההלכה הסופית למעשה, אך יבאר אותה דרך כל השתלשלותה בלי אריכות רבה ובכך ינגיש את ההלכה מחד, ומאידך יבאר באופן המובן אפילו לבעל בית פשוט כיצד הגיעו להלכה זו. משימה זו נטל עליו הרב אליעזר מלמד בחיבוריו הרבים שבסדרת 'פניני הלכה'.
מכאן אעבור להתייחסות לביקורת שהייתה הן על מפגשו של הרב מלמד עם רבאיית רפורמית והן על חלק מהכרעותיו בשאלות הלכתיות לעיתים כבדות משקל. אתייחס לראשון ראשון ולאחרון אחרון.
כשהתחילה הרפורמה עוד בימיו של משה מנדלסון, התגובה הרבנית הייתה החרמה, עד כדי כך שהיו כאלו שממש החליטו על הפרדת קהילות וכתיבת רשימות יוחסין כדי לא להיטמע ברפורמים, ואולי להוציאם מכלל ישראל. נזקם של הרפורמים לעם ישראל עצום. מאות אלפי גויים חדרו לתוכנו דרך נישואי תערובת ונחשבים אצלם כיהודים. פריקת עול המצוות אצלם היא מוחלטת ויש בהשקפת עולמם מעין יצירת דת חדשה בדומה למה שעשתה הנצרות.
הניצחון שמסתמן בעולם על הרפורמים לא הושג בידי האורתודוקסיה, שמספר תומכיה נמוך היה במשך שנים רבות מזה של הרפורמים. הניצחון הוא מפלתם הטבעית של הרפורמים שיסודות טיעוניהם והמסרים האמוניים שלהם חלשים מאוד וגורמים לרוב יהודי העולם להתנתק ולהתרחק מהם. ועם כל זה, בשלב זה הם עדיין גדולים בכמותם מהציבור האורתודוקסי.
ירידה זו בקרנם של הרפורמים גרמה בעקיפין לשוני בהתייחסות אליהם. הפחד מהצלחתם נחלש הן בעולם כולו ובפרט כאן בארץ ישראל, שאווירה הבריא גורם גם ליהודים שהם חילוניים לגמרי או קצת מסורתיים להיות שייכים לזרם האורתודוקסי ולא לרפורמי שהצלחתו בארץ קטנה מאוד.
השוני ביחס באמריקה מובא במאמר של הרב פרופ' אדם פרזיגר, שעיקר מומחיותו ביהדות אמריקה. לדבריו, מאוד נפוץ בקהילות רפורמיות להזמין רבנים אורתודוקסיים, כולל מהזרם החרדי, להעביר שיעורים או הרצאות בפני באי בית הכנסת הרפורמי (לא הפוך), ומתקיים שיח באווירה טובה בין הזרמים השונים למרות המחלוקת הגדולה ביניהם. בארץ המציאות שונה בגלל המאבק שאנו מנהלים שלא לתת להם כל מעמד חוקי במדינת ישראל. בגלל זה גם אני התנגדתי מאוד להופעות של רבנים ופרופסורים דתיים בפני קהילתם שבהוד השרון, כי אני סובר שבכך אנו מחזקים את כוחם. למרות זאת, סובר אני שזוהי לא סיבה להתנגד למפגש, ויכוח או שיח.
לפני עשרים שנה הוזמנתי בעירי הוד השרון לאחד מבתי הספר התיכוניים לסימפוזיון עם הרבאיי הרפורמי שבעיר וב"ה דבריי התקבלו על ידי התלמידים שהתייחסו בלעג לעמדתו של הרבאיי הרפורמי. למרות זאת, מבחינתי לא ראיתי סיבה ל"ברוגז" (החרמה הגיעה דווקא מצידו, לאחר שמנעתי בעזרת המשפחות השכולות אמירת "אל מלא רחמים" על ידו בטקס יום הזיכרון). אגב, אני מכיר רב חשוב באחת מערי הארץ שנפגש באופן קבוע עם רבאיית רפורמית מהאזור שלו, ששואלת לעמדתו בכל מיני נושאים ואולי דווקא על ידי קשר זה הוא ממתן את השפעתה השלילית על צאן מרעיתה.
בטוחני ברב אליעזר שאיננו נושא ונותן עם הרפורמים בנושאים הלכתיים ואינו מושפע מהם כמלוא הנימה, ולמרות שהוא חולק על דעותיהם והשקפותיהם הוא מוכן לדבר עמם. האם השקפה כזו מצדיקה חרם עליו או על כתביו? נכון, הוא סובר שצריך לאפשר להם מקום תפילה משלהם בכותל הדרומי כדי שיתפללו לקב"ה בדרכם ולא יעוררו מריבות ופולמוס בכותל המערבי. יש עוד שסוברים כמוהו ויש רבים שחולקים על כך וטוענים שאין לאפשר בכותל לזרמים אחרים ובוודאי לרפורמים להתפלל על פי דרכם. האם זוהי סיבה לחרמות נגד מי שחולק עליך בסברא וכולם מודים שיש מקום לסברא זו? וכי אין דעתו נובעת מכוונה לשם שמיים ורק כוונת החולקים עליו היא לשם שמיים? האם אי אפשר לומר כמו שחז"ל אמרו "אלו ואלו דברי אלוקים חיים"?

הגיל אינו קובע
הנושא השני שעורר מחלוקת הוא פסיקותיו בתחום טהרת המשפחה, שאף שלכולן הוא מביא אסמכתא הלכתית, לחלקן מתנגדת הדעה הרווחת בקרב חלק גדול מהפוסקים המובהקים. הטענה נגדו היא: איך מלאו ליבו לא ללכת בקו הפסיקה שמקובל אצל אותם רבנים?
ראשית, ידועים דבריהם של רבי חיים (אחיו הבכור של המהר"ל וחברו של הרמ"א) והמהרש"ל שהתנגדו מאוד לפסק חתום כדרכם של הרמב"ם, השולחן ערוך והרמ"א מתוך טענה שהתורה היא תורת חיים ומתחשבת בתנאי הזמן, וטענו שמתאפשר לפוסק לעיתים ללכת אחרי הדעות המחמירות היכן שצריך או היכן שמדובר בקהילה כזו שאכן רוצים או מוכנים להחמיר על עצמם, וללכת אחרי המקילים היכן שהקהילה צריכה לכך או שהדור צריך את זה (דוגמה לכך היא דרכו של הגר"ע יוסף בפסקים רבים שבהם מצא קולות מרעישות, ולמרות זאת הורה לתלמידי חכמים להחמיר על עצמם. למשל לגבי השמיטה, לרבים טען שניתן בהחלט לסמוך על היתר המכירה ולמרות זאת פרסם איגרת שבה כתב שלבני תורה ראוי להחמיר).
התמונה ההיסטורית של עם ישראל השתנתה באופן דרסטי מזו שהייתה לפני מאה וחמישים שנה. לא היה בהיסטוריה מצב כזה ששומרי התורה (למרות תנועת התשובה המבורכת) כל כך מועטים לעומת רוב רובם של מיליוני עם ישראל - שחיים גם בחו"ל - שרחוקים משמירת התורה ומצוותיה. האם מצב זה אינו מחייב שינוי בפסיקה? שיקול דעת שייטה לעיתים קרובות יותר לקולא? הרב מלמד לענ"ד ראה כך את התמונה, ועל כן בבואו לחבר ספר לא רק לתלמידי חכמים אלא בעיקר לכלל, ולאחר התייעצויות מרובות מאוד עם חבר עוזריו שהם תלמידי חכמים גדולים בזכות עצמם, נטה להקל היכן שמצא לכך מקורות רבים למרות שהביא גם את הדעות המחמירות.
מה לא בסדר בזה? הלוא ברור שאם רב מהמבוגרים יותר שברבותינו היה פוסק פסק חדשני, לאף אחד לא היו טענות על כך שהלוא הוא מ"גדולי הדור". אם כן כל הבעיה היא שהרב אליעזר צעיר יותר (למרות שעבר כבר את גיל שישים) ובגלל הסתגרותו באוהלה של תורה לא התפרסם כ"גדול הדור"? אם כן נזכיר לכולם. בכל הדורות, גיל הרבנים לא קבע את גדלותם אלא הגדלות האמיתית שלהם בתורה. הרמ"א היה רבה של קראקוב בירת פולין בגיל שש עשרה. הגר"ע יוסף בגיל שלושים כבר כתב ספרי הלכה שבהם חלק על גדולי דורו. רבי יצחק אלחנן, רבה של קובנה שהיה גדול הדור לפני מאה שנה, התמנה לרב של העיר הגדולה שבליטא בגיל ארבעים ושבע והוכר אז כרבם של כל בני הגולה. רבי מאיר שפירא, מייסד הדף היומי וראש ישיבת חכמי לובלין, התחיל את רבנותו בגיל עשרים ושלוש ובגיל שלושים וחמש היה המנהיג הגדול של מועצת גדולי התורה ונשיא אגודת ישראל באירופה. היכן מצינו שבשביל להיות פוסק גדול או גדול הדור צריך לעבור את גיל שמונים? היכן מצינו שרב תלמיד חכם שעוסק ימים ולילות בבירור הלכה, גדל בישיבות ושימש גדולי הדור וקיבל הסכמות לספריו מגדולים אלו לא יכול לפסוק? האם פסיקה היא עדר שחייבים כולם ללכת עם קו מסוים וכל החולק ורואה על פי לימוד התורה ממקורותיה תמונה קצת שונה נחרים אותו? נחרים את ספריו? האם השתטינו?
בית שמאי ובית הלל חלקו אלו על אלו ולמרות זאת נהגו כבוד זה בזה, ואנחנו כשסוף סוף יש לנו גדולים מהמחנה שלנו שמוציאים ספרים כה חשובים הולכים ומחרימים אותם? הולכים ומחריבים את בניין התורה הגואלת שב"ה הולך ונבנה והולך ומתחזק ובידינו אנו הורסים אותו? כך נחזק את התורה בציבור שלנו או נחליש אותה? כך נחזק את תלמידי הישיבות שלנו באמונת חכמים ונחבר את רבני הציונות הדתית זה לזה או נפרק את החבילה ונחלל שם שמיים?
אני פונה לכל הרבנים: "האמת והשלום אהבו". בואו נכבד זה את זה. בואו נשמח בכל תלמיד חכם שמתווסף לצבאותינו. נדע לייקר תלמידי חכמים ובכך נקרב גאולתם של ישראל.

הכותב משמש כרב בפועל של הוד השרון

מתוך העיתון בשבע
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il