- משפחה חברה ומדינה
- נושאים שונים
- ספריה
- ח - המאבק על התודעה
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
ציפורה בת דוד
אחד מהדברים אשר עתיד האדם להישאל בבואו לעולם האמת הוא: "ציפית לישועה?" האדם המאמין צריך לצפות לישועה, ואכן אחד מעיקרי היהדות לפי הרמב"ם הוא הציפייה לביאת המשיח - אף-על-פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא. וכך פוסק הרמב"ם כפסק הלכה ולא כהנהגה ציבורית או סגולה או מנהג, כנאמר בפרק י"א מהלכות מלכים הלכה כ': "וכל מי שאינו מאמין בו או שאינו מחכה לביאתו, לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר אלא בתורה ובמשה רבנו". יש אם כן ציווי להאמין בביאת המשיח ולחכות לו, ומי שאינו עושה כן הרי הוא ככופר!
אך מהי ההגדרה של לצפות לביאת המשיח, למצב של "מלוך על כל העולם בכבודך... וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור שאתה יצרתו..." - האם לשבת בברוקלין במוצאי יום-הכיפורים ולשיר בהתלהבות ובעצימת עיניים ובדמעות שליש "לשנה הבאה בירושלים הבנויה", כשכל הכוונה של האדם היא מקסימום לבוא לחופשה של שבוע ימים במלון בירושלים, או שאנו נדרשים לדברים קצת יותר מעשיים? האם גם יושבי ארץ-ישראל נדרשים לפעול פעולות מעשיות של בניין הארץ, ולהיאבק מאבק עיקש נגד מדיניות גלותית של ממשלה, או שמא עלינו להתרכז רק בחינוך, לעורר את הכוחות החיוביים ולזרום עם המציאות - להשלים עם החלטות הממשלה בכל דבר, למרות שאנו מתנגדים לכך מהצד הרעיוני, תוך כדי כך שנמשיך לחנך לאהבת המדינה, ארץ-ישראל השלמה, צבא וכיו"ב?
מרן הרב קוק בספרו "עין אי"ה" במסכת ברכות לא ע"א, בד"ה "ציפית לישועה" כותב: "והציפייה כולל שימת עין תדירית וגם באין שום הכרה גלויה חיצונית אל הישועה כמו שהמצפה עומד ימים על שנה לפעמים גם אין לפניו דבר מחודש ולא יעזוב עמדתו ועוד כלול בזה שבכל עת מצא איזו הערה שיראה ראוי לעשות איזה דבר לישועה יחיד פעולתו ולא יעזוב, כמו שהמצפה בראותו ע"פ צפייתו שבא שעת מעשה, לבריחה או הגנה מאיזה אויב ואלה, עליו לעשות מה שדרוש לטובת המצב, כן יזרז לעת נכון בלי איחור רגע וזמן". אם כן, יש כאן שתי פעולות המשך לעצם עניין הציפייה לרצות להגיע לשלמות - לדבר על השלמות ועל מצב מתוקן שעם ישראל הולך על-פי דעת תורה, וממילא המציאות יותר משתכללת. זהו דבר שיש להאמין בו. לפעמים כאשר עוסקים בסברות ומדברים על כך שהמצב מסובך ומורכב, כשלעצמו זה נכון אך השאלה מה אנו מקרינים והאם אנחנו עוסקים בסיבוך או בציפייה השלמה, שהיא הכוח המעמיד של הגאולה, ודיבורי חולשה הם רק מפילים. וכך כותב הרב חרל"פ זצ"ל בספרו הנפלא "ממעייני הישועה": "ולא עוד אלא שכל יסודה של הגאולה הוא ציפיית הישועה האמיתית שסוף סוף תקום בתורת ישראל ותחזור לקדמות נעוריה. ואם לפעמים מתחילים אורות הגאולה להתנוצץ ולהתגלות ובדרך פתאומית נעלמים, אין זה אלא מפני שהציפיה לישועה לא היתה שלמה". וכפי שכבר ביררנו, הציפייה לישועה היא שהאדם ירצה בה בכל מאודו, היא חינוך מה זה עם ישראל ומה זו ארץ-ישראל ומה תיתן לנו הגאולה, מיהו העם היהודי. ואולם בצד המחשבה יש גם לפעול פעולות של הגנה ולהביע מחאה, כשם שאני מתגונן מול אויב או גוף שפוגע בי.
מזכיר מדינה עם דם על הידיים
אנו צריכים להציג עמדה איתנה מול המנהיגים וביטחון בצדקת דרכינו, גם אם לפעמים עמדה זו יכולה לפגוע בכבודו של שלטון, ואין זה משנה באיזה שלטון מדובר. עמדה נחושה מולידה יחס של כבוד והערכה לדעותיו של האחר. בשנת תרפ"ט רצחו הערבים חלק גדול מקהילת היישוב היהודי בחברון. כאשר הרב קוק זצ"ל שמע על הפוגרום, הוא התקשר למי שהיה מזכיר המדינה של הממשל הבריטי בארץ, מר לוק, ואמר לו שעליו לנקוט באמצעים חריפים ונמרצים כנגד הפורעים הערבים. כאשר נשאל הרב מה יש לעשות, השיב הרב שיש לירות ברוצחים. מר לוק השיב שהוא לא קיבל פקודה כזאת, ותשובתו של הרב זצ"ל היתה: "אני מפקד עליך, הנני דורש זאת בשם המצפון האנושי". בשעת קבלת פנים רשמית שערכו בימים ההם ראשי השלטון בארץ לנכבדי היישוב היהודי, הושיט מר לוק את ידו לרב, אולם הרב סרב ללחוץ את ידו באומרו בקול תקיף "איני לוחץ יד המגואלת בדם יהודים". וכך מביא הסופר שמחה רז בספר "מלאכים כבני אדם" עמ' 157: "לולא איש אחד יחיד ומיוחד שעמד על משמר כבודנו הלאומי והאנושי, כי אז היינו קורעים קריעה גם על מות כבודנו".
הרב קוק כאב את העובדה שיהודים נרצחים, ויש אוזלת-יד מצד הממשלה. הוא כאב את העובדה שנעשים דברים כנגד המצפון האנושי, וקל-וחומר נגד הגישה היהודית, שהיא הפך הגישה שאומרת לתת את הלחי השנייה. הטבע הברור של האדם הוא לחיות ולהתקיים על-פי אורח חיים רגיל ונורמלי. באותה תקופה עמדה תקיפה זו עשתה רושם חזק בעיני הציבור כולו. אומנם היו כאלה שהסתייגו, אבל תמיד ישנם אנשים שמפחדים מהצל של עצמם וחוששים ממה יאמרו הגויים. מעניין כיצד היה מגיב הרב קוק זצ"ל כנגד מח"טים ואלופים שמפקירים יהודים, כדוגמת המקרה שקרה בהר עיבל שבו נרצח הרב הרלינג הי"ד, ומה היתה תגובתו למראה קצינים וראש ממשלה שמגרשים יהודים מחבל נחלתם - האם גם אז היה הרב שותק? האם היה רוקד עם המפנים, או שהיה מגיב בצורה נורמלית ומתנגד לפינוי? אדם שפוי לא נותן לאנשים לפנות אותו מביתו, אלא זועק שלא יגזלו את ביתו שבנה בעמל בעשרות שנים. הרב חינך את תלמידיו לזעוק, וכך גידל אנשים בריאים ברוחם ובנפשם שזועקים כאשר הם רואים שמול עיניהם נעשה פשע. אנו צריכים לחנך לשכל ישר את עצמנו ואת הציבור, ואולי זה היתרון של אנשי שוק מחנה יהודה על פני תלמידי חכמים מסוימים - שכל ישר.
ואולם כל האמור לעיל אינו סותר כהוא-זה את הנקודה של אהבת ישראל שצריכה להיות בלב כל יהודי ויהודי, וכלפי כל יהודי. דבר זה צריך לימוד וחינוך, על-מנת שאפשר יהיה לעסוק בכך. וכן אנו מוצאים באחת מסוגיות האמונה החזקות, אשר דורשות לימוד רב והעמקה, סוגיית משפט שלמה. הסוגיה מובאת בתנ"ך בספר מלכים א' פ"ג פס' ט"ז-כ"ז. שתי נשים מתווכחות ביניהן, ומי שנלחמת יותר, מי שכואב לה יותר - הרי שהיא מחוברת יותר. ואם בעניינים פרטיים כך, על אחת כמה וכמה בענייני הכלל שלאדם אין נגיעה בדבר. אם הפינוי כואב למישהו, הוא צריך להצטער, לכאוב, לזעוק ולא להסכים למצב, בוודאי לא להיכנע למצב ובטח שלא לרקוד ולשמוח עם מי שבא לפנות אותו. כל הדברים הנ"ל אמורים באדם פרטי שנעשה לו עוול ובאופן טבעי זועק, כהגדרת הרא"ש בבבא-מציעא סימן א': "כל דאלים גבר ויותר ראוי לומר להם שכל מי שתגבר ידו בכח או בראיות שיזכה וסומכין על זה שמי שהדין עמו קרוב להביא ראיות, ועוד שמי שהדין עימו מוסר נפשו להעמיד את שלו בידו יותר ממה שמוסר האחר נפשו לגזול, ועוד יאמר זה מה בצע שאמסור נפשי היום או למחר יביא ראיה ויוציאנה מידי". מתוך דברי הרא"ש אנו למדים שטבעו של האדם הוא לעמוד ולהלחם על שלו. ואם הדברים נכונים בעניין אדם פרטי, קל-וחומר בן בנו של קל-וחומר שהם נכונים כאשר מדובר בנכסי ה' בארץ-ישראל, ארץ אשר עיני ה' א-לוהיך בה מראשית שנה ועד אחרית שנה. ארצנו הקדושה, שאלפיים שנה חלמנו לעלות אליה וליישב אותה - ודאי שאנו צריכים לעשות כל שביכולתנו להשאירה בידינו ושהצד שכנגד יבין שלא כדאי לנסות לגזול אותה.
על מה אבדה הארץ?
הגמרא מביאה במסכת בבא מציעא פ"ה ע"ב:
"אמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגידה על מה אבדה הארץ דבר זה אמרו לחכמים ולא פירשוהו אמרו לנביאים ולא פירשוהו עד שפירש הקב"ה בעצמו שנאמר ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם אמר רב יהודה אמר רב שלא ברכו בתורה תחילה".
בראש ובראשונה צריך להרביץ תורה, לצאת במסעות של הפצת התורה, הקמת דוכנים בסופי שבוע, עלונים, מבצע תפילין, ואולי שקבוצות רבנים יגיעו למרכזי קהילה חילוניים, כדוגמת מסע הרבנים שעשה בזמנו הרב קוק לחיזוק בדקי הדת, ולהחדיר את תורת ישראל ובנין ארץ-ישראל השלמה. ואולם הגמרא לא הסתפקה בכך, אלא אמר רב יהודה: משום שלא ברכו בתורה תחילה. הרבה פירושים נאמרו בעניין זה (ועיין רש"י בגמ' בב"מ, נדרים, הקדמת המהר"ל לספרו "תפארת ישראל", הב"ח באו"ח סי' מז סעיף א' וכו'), ואחד מהם הוא של הרב חרל"פ בספרו "מעייני הישועה" פרק ג', הנקרא "תקומת ישראל ע"י הרמת קרן התורה": "תקומת ישראל לא תתכן רק ע"י הרמת קרן התורה שידעו ויבינו לתת קדימה לתורה, ויד התורה תהיה תמיד על העליונה, וכל יסודה של הגלות הוא מפני שלא ברכו בתורה תחילה שלא נתנו דין קדימה לתורה". דהיינו בעם ישראל יש הרבה אידיאלים ורעיונות נשגבים, כוח אחדות העם, צבא, מדינה וכו'. אבל צריך לזכור שהתורה היא מעל לכל ציוויי התורה מאת נותן התורה, הקב"ה, וכך הוא רוצה שיתגלו הדברים בעולם, עקרונות התורה גם בדינא דמלכותא דינא זה כל זמן שאינו מנוגד לתורה.
הרב חרל"פ מרחיב ומבאר שם שזהו יסוד טעותו של ירבעם בן נבט, שלא הבין שערך התורה גדול מהערך של לאחד את עם ישראל וטעותו היתה שבדה חג מלבו כדי לאחד את העם ועשה עגלים על-מנת שלא יעלו לירושלים וישמעו רעיונות אחרים. עד כדי כך לא הבין ירבעם, שהקב"ה תפסו לירבעם בבגדו ואמר לו: חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן (סנהדרין ק"ב ע"א). ומסביר שם הרב חרל"פ שאמר לו הקב"ה: ערך עם ישראל וערך התורה שווה ובוא נטייל ביחד. אמר לו מי בראש, דהיינו מה יותר עיקרי, ענה לו הקב"ה בן ישי בראש, דהיינו התורה בראש. ירבעם לא שמע, כי הוא לא קיבל את העניין שהתורה בראש. עם כל הערך של ישראל, בוודאי שעניין זה צריך לימוד והעמקה, אבל אם אין הדבר נובע מתוך תורה, ישראל אינו שווה כלום. לכן ודאי שצריך לעסוק בעניין להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, כמובא בסוף ספר מלאכי, ולקרב את האבות והבנים, ולקרב את ישראל לאביהם שבשמים, לאחד את העם ולעסוק בקירוב לבבות. אך אסור לשכוח את סדר הפסוקים, כמובא בסוף מלאכי, המלמד אותנו כיצד ניגשים לסוגיית קירוב רחוקים וסדרי קדימות: "זכרו תורת משה עבדי אשר ציויתי אותו בחורב על כל ישראל חוקים ומשפטים. הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום ה' הגדול והנורא, והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם". צריך לזכור שישנה תורת משה, שהיא היסוד שעליו מושתת הכול וממנו הכול נובע והוא מעל הכול, וישנם חוקים בלא טעם שצריך לקיים וזה עוד יסוד, ועל-פי היסודות האלו אנו ניגשים לעניין של קירוב האבות לבנים והבנים לאבותם, מתוך גישה של הרמת קרן התורה כדבר עליון ומעל לכל, וכך נאמר בכל פורום אזרחי וצבאי כאחד. אנחנו צריכים לתקן את עניין ברכה בתורה תחילה, שבגללה אבדה הארץ, ללמוד תורה מתוך תשוקה ושמחה, להרביץ תורה ולהרים את קרן התורה מעל לכל, לזעוק בקול גדול "בן ישי בראש", התורה בראש!
גדול בתורה - לא סחיט ולא לחיץ
לאחר שביררנו את המחלוקת האם יש לשים את אחדות ישראל בראש, גם אם לפעמים היא מתנגשת בתורה, כמו פינוי יישובים שהוא נגד ההלכה והכנסת כלל ישראל למצב של פיקוח-נפש, או האם יש לשים את התורה בראש וכשם שלא מחללים שבת בצבא כך לא מפנים יישובים, נבוא לברר את השאלה שירבעם שאל "מי בראש?". אומנם השבנו שבן ישי בראש - "שכל המלכים יושבים אגודות אגודות בכבודם ואני ידי מלוכלכות בדם ובשליא". דוד המלך היה מהסנהדרין ומגדולי ישראל, גדול אמיתי בתורה. אך נשאלת השאלה האם לשים בראש הקהל גדול בתורה אבל לא דרשן גדול, שזה דבר הנצרך בעבודה ציבורית, או לשים רב דרשן גדול, שכוחו בפיו והציבור נהנה מלשונו החלקה השוטפת והקולחת. וכאן המקום להדגיש שכל ר"מ, רב ומחנך בכל אתר ואתר עושה מלאכת קודש מופלאה במסירות נפש מופלאה שאין למעלה ממנה, וזו גדולתה של הציונות הדתית.
שאלה זו נשאלה בקהילת פאסווענון, וראשי הקהילה החליטו להעמיד בראשה רב גדול בתורה הבקיא בהלכה, מאשר לקחת רב דרשן, כמובא בספר "טל הראיה" עמ' קסו-ז. הרב קוק זצ"ל מגיב על הדברים באיגרת משנת תר"ס: "כי באמת רב גאון וחכם לבב יפעל בדברים קצרים אבל מחוכמים וערוכים במיטב ההיגיון... על דברי חז"ל כאשר יאתה לאיש גדול בתורה יותר מהמון דברים חלקים אשר לא יכירם מקומם באיש אשר על שרשי הלכות קבועות וגדולות יתחקה".
הגדול בתורה מחובר לתורה, ושום רוח זרה לא תזיזנו, כי התורה נותנת עוז ועוצמה, נותנת לו "ממשלה ומלכות". הכוח לעמוד בלחצים ולא לפחד מפני איש, "לא תגורו", נובע מתוך בירור עוצמתי של הדברים, לומר דברי חיזוק וגבורה. הציבור, הן הדתי והן החילוני, זקוק לדמויות רבניות ארץ-ישראליות שאומרות את דעת התורה, ולא לאנשים גלותיים שמפחדים מהצל של עצמם ושואלים שאלות כגון: איך נעמוד מול האמריקנים? מה יאמרו חברי הכנסת? לא הסתכלות חגבית, בבחינת "ונהיה בעיננו כחגבים", אלא הסתכלות של גבורה - "הלא נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה" - עם כל הקשיים והסיבוכים.
בעם ישראל קיים צימאון גדול מאוד לשמוע את דבר ה', כפי שמובא בגמרא במסכת שבת קלח ע"ב עה"פ בעמוס פ"ח: "הנה ימים באים נאום ה' אלוקים והשלחתי רעב בארץ, לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה' - דבר ה' זו הלכה דבר ה' זה הקץ דבר ה' זו נבואה". לשמוע את דבר ה' הוא סם חיים. יש שמוצאים את עצמם מול סמים אחרים, אבל אנחנו יכולים לתת להם רק סם אחד, והוא סם החיים - התורה. עלינו להגיע לכל האנשים האלה, הצמאים, לרומם אותם בהלכה ובאגדה, להסביר את מהלך שיבת עם ישראל לארץ-ישראל, את תפקידנו בעולם, להיות אור לגויים, ולא מתוך נמיכות אלא מתוך עוז וגבורה, עם סגולה וממלכת כוהנים וגוי קדוש.
----------
מתוך הירחון "קומי אורי" היוצא לאור ע"י תנועת קוממיות.
לפרטים והזמנות: [email protected]
טלפון: 02-9974424
מה צריך לעשות בשביל לבנות את בית המקדש?
הלכות קבלת שבת מוקדמת
הזיכרון המשותף לראש השנה ושבת
ראיית המבט השלם
איך נדע שהלב שלנו במקום הנכון?
חכמת התורה ומדעים
איך השבת היא זכר ליציאת מצרים?
מהי המצווה "והלכת בדרכיו"?
מה מיוחד בעבודת יום כיפור?
איך מגדירים כללי מלחמה?
שלוש המצוות שנצטוו ישראל בכניסתם לארץ ישראל