בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • תרומה
לחץ להקדשת שיעור זה

חנון המרבה לסלוח

undefined

הרב יוסף נווה

אדר א תשפ"ב
3 דק' קריאה
בתחילת פרשתנו נאמר: "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה, מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי".
'השפת אמת' זי"ע (תרומה תרל"א) מביא את דברי המדרש: "את מוצא שנתקשה משה במעשה המנורה יותר מכל כלי המשכן, עד שהראהו הקב"ה באצבע. כיון שנתקשה, אמר לו הקב"ה למשה טול כיכר זהב והשליכהו לאור והוציאהו והיא מעצמה נעשית, שנאמר 'מקשה תיעשה'. כלומר, מעצמה תעשיה, מיד יצאה המנורה כתיקנה".
מקשה 'השפת אמת' - אם המנורה נעשתה מאליה, מדוע הקב"ה הראה למשה את המנורה מלכתחילה.
ומתרץ - שראשית ועיקר עבודת האדם הוא הרצון וההשתדלות שלו, ומה שאין האדם יכול לעשות הרי הדבר נעשה מעצמו. וזה לשונו: "ועל ידי שרצה משה לעשות רצונו יתברך, רק שהיה למעלה מכוחו, לזה נעשה מעצמו. וכן הוא בכל מצוה מכל איש ישראל, כי וודאי אין בכוח אדם לעשות רצונו יתברך, רק כפי רצון האדם נגמר מעצמו".
בעל ספר 'הלקח והלבוב' כותב: "בשנת העיבור גילו לנו צדיקים מאורי העולם זיע"א, כי נתוסף שתי פרשיות 'תרומה תצוה' לימי השובבי"ם, ויש להם שייכות לברכת 'חנון המרבה לסלוח' שמזכירים בתפילת העמידה. היינו, אף אם ימי השובבי"ם לא עלו לנו כראוי, ואבדנו את המתנה הגדולה של ימים אלו, הרי עכשיו נותן לנו הקב"ה אפשרות נוספת, ימים שיש ביכולתנו לתקן.
ומוסיף: ובזה מובן מה שאמר הרב הקדוש בעל 'חמרא טבא' זי"ע, כי "ברוך אתה ה' חנון המרבה לסלוח עולה בגימטריה שובבי"ם ת"ת". והוא רמז נפלא לדברים אלו, שבימים הללו הקב"ה מרבה ומרחיב את מידת הסליחה ומאיר מידת חנון, לחונן בני ישראל במתנה גדולה, מתנה של מרבה לסלוח".
רבי נפתלי מרופשיץ זי"ע בספרו 'זרע קודש' (ליל ה' חנוכה) מפרש ברכה זו על פי משל, לבן כפר ששבר חלון יקר שהיה עשוי אבנים טובות ומרגליות בארמון המלך. והבן כפר תיקן את החלון השבור בחלון אחר גרוע. המלך הלך והוסיף עליו אבנים טובות ומרגליות עד שהיה חלון יפה מאוד ואז הבין הבן כפר את היזקו.
ובזה פירש ה'זרע קודש' שכך הוא בנמשל, שהרי בכל חטא שעושים, הפגם והנזק גדול מאוד, אבל אנו לא מבינים את גודל הנזק שגרמנו בעולמות, ואנו מבקשים סליחה ועושים תשובה לפי השגתנו.
ובאמת הוא כמו במשל - אנו מביאים דברים חסרים לתקן את הדברים הנשגבים שנשברו על ידי החטאים, ולכן הקב"ה הוא 'מרבה לסלוח', היינו שהוא מתקן את הדבר לפי האמת, הרבה יותר ממה שהאדם עושה, ואחר כך האדם משיג מה שקלקל ומוסיף תשובה על תשובתו.
כותב רבי צדוק הכהן מלובלין זי"ע (תקנת השבין יד) שעל ידי בקשת 'סלח לנו' האדם פותח פתח לסליחה מלמטה, וכבר נפתח ומתרחב הפתח לריבוי הסליחה עבורו מלמעלה. וזה לשונו: "מלבד מה שהדין נותן לסלוח, ה' יתברך ברוב רחמיו וחסדיו מתפייס בתחנונים, למחול גם על החמורות בלא יום כיפור ויסורים".
מדבריו, יש לנו חידוש עצום והוראה ליום יום - על ידי השתוקקות ורצון לתקן את הפגמים, ועל ידי בקשת סליחה על מה שכן יש ביכולתו לבקש ועד שידו מגעת, ממילא נפתחים שערי שמיים לסליחה ומחילה עבורו, באופן שיזכה לתשובה בשלמות מעל הטבע.
על האדם להיות חזק ותקיף מול היצר הרע. היצר הרע מראה לאדם את "המציאות", שהנה ימי השובבי"ם עומדים להסתיים, והרי בכלל לא ניצלת אותם כפי שראוי למי שמקבל כזו מתנה מהמלך.
לכן, חייב האדם להתחזק כנגדו ולומר ש"המציאות" האמיתית היא שהקב"ה הוא אבא רחמן שמצפה ומחכה לתשובת בניו, וזה מה שייתן לו את הכוח לנצל ימים קדושים ונעלים אלו להתחנן לפני אב הרחמים, כאשר מתפללים 'סלח לנו אבינו', 'אבינו' דווקא שתמיד רחמי האב על הבן.
וכמו שאמר הרב הקדוש רבי יצחק יעקב מביאלה זי"ע, שיש הבדל גדול בין סליחת אדם לחברו לסליחת אב לבנו. כי כל אדם אף לאחר שסולח לחבירו, עדיין נשאר טינה בלבו ואין הקשר נשאר כפי שהיה. ואילו אבא שמוחל לבנו לא נשאר שום רושם מהחטא, ועוד שמרבה לו אהבה על אהבתו.
כותב 'הלקח והלבוב': "והאדם צריך להאמין בזה שהקב"ה מרבה לסלוח, ומועיל תשובה על הכול. וכמו שמובא בקדמונים כי אם מברכים בשם ומלכות 'חנון המרבה לסלוח', אז אין זו ברכה לבטלה, רק כך היא האמת ממש, שהקב"ה מרבה לסלוח לכל אדם, ויש ריבוי סליחה אפילו על דברים קשים שגם עליהם מועיל תשובה".
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il