בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • שמחת פורים
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה
undefined
4 דק' קריאה
חודש אדר וחג פורים המתקרב הם הזדמנות טובה לברר קצת את נושא הצחוק ביהדות.

מתי למעשה אנו צוחקים? צחוק פורץ כאשר ישנה שבירה של הרצף ההגיוני הצפוי. לדוגמה, צחוק פורץ בזמן שבו מתברר לפתע שדבר מסוים שעד כה היה נראה גדול וחשוב – איננו כזה. ילדים קטנים מתגלגלים מצחוק כאשר מפוצצים מולם בלון נפוח. על אותו משקל, מבוגרים מתפוצצים מצחוק כאשר מישהו מחקה פוליטיקאי.
אולם יש גם פן נוסף לצחוק: מתברר שהדבר שהיה עד עכשיו גדול ורציני, ולכן גם נתפס רחוק ומנוכר ממני – הופך לפתע לקרוב ונגיש. כאשר ילד מחקה את המורה שלו (ועל אחת כמה וכמה אם הוא מוצא דרך מתוחכמת לצחוק על החולשות שלו) כל הילדים צוחקים כי עתה הדמות כבר אינה מפחידה אלא היא חלק מאיתנו.
הצחוק הופך את הכול לנגיש. זוהי אף הסיבה שצחוק הוא המכנה המשותף הרחב ביותר של האנושות. אין דרך מהירה יותר לחיבור בין אנשים מאשר הצחוק. צחוק שובר את הקרח.

פניו האפלות של הצחוק
ישנו כמובן גם צד אפל לצחוק. אם הכול נגיש ואין שום תוכן וסמכות שיש להתייחס אליהם ביראת כבוד, אזי "ליצנות אחת דוחה אלף תוכחות". צחוק המבטא זלזול וציניות, זהו הצחוק המגונה כל כך על ידי חז"ל. אבל כאמור יש גם צחוק אחר – צחוק המבטא את חוסר ההשלמה כשהדברים מנוכרים ממני, וביטוי לאושר על כך שכעת הם קרובים אליי. צחוק מגיע לא רק בסיטואציות של זלזול. צחוק מתפרץ כאשר אדם חש קרבה והזדהות כלפי תוכן או דמות מסוימת עקב עומק חדש שהתוודע אליו. זהו הצחוק במשמעות של אושר וחברות.
אם נתנסח במונחים מופשטים יותר, נאמר זאת כך: המכנה המשותף לשני סוגי הצחוק, השלילי והחיובי, הוא חוסר ההסתפקות במציאות הקיימת. צחוק שלילי הוא זלזול במציאות הנוכחית בלי בנייה של קומה חדשה, מה שמותיר את הצוחק מתבוסס בצחוק לשם הצחוק, בחוסר רצינות העלול לגרום להתפרקות יצרית. צחוק חיובי, לעומת זאת, מבטא אף הוא אי־הסתפקות במצב הקיים, אולם הוא מגיע מתוך חתירה למימד העומק המצוי במצב שעליו צוחקים. בשל כך, צחוק חיובי יכול לשמש כריפוי נפשי ואפילו גופני, למשל בעזרת ליצנות רפואית. צחוק מאפשר להתגבר על המצבים הקשים והמאיימים ביותר בחיים. "עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון" (משלי לא, כה) – לא במובן של הדחקה, אלא מתוך הבנה שאף המוות אינו סוף פסוק וקיים מימד נצחי יותר המלווה את האיש המאמין.

הומור במקום ציניות
ככל שהאדם והתרבות עמוקים יותר, חוש הביקורת מתפתח בהתאם. כאשר חוש הביקורת אינו בא על סיפוקו מתוך השקפת עולם סדורה, הנוגעת גם בחוויה הקיומית של האדם – הוא מתפרץ לעיתים בציניות ורדוקציה, הנמכה. בתרבות הפוסט־מודרנית שבה אנו מצויים קיים פער אדיר, שלא היה כמוהו בהיסטוריה, בין היכולות והכישורים של המין האנושי ובין התודעה המוסרית. אחת ההשלכות לכך היא שליטתה של הציניות בשיח הציבורי וכוחה הגובר והולך של הסאטירה. לא בכדי הופכים כוכבי הסטנדאפ למובילי תרבות.
יחד עם זאת, כאמור, דווקא בתרבות הנוכחית, השואפת במהותה לעומק, הצחוק יכול לשמש כמנוף להתקדמות ולחידוד חוש הביקורת. אם משתמשים נכון בהומור ניתן לגעת במעגלים רחבים יותר ויותר של אנשים. לעיתים ניתן לפתח שמחה אמיתית מתוך צחוק בריא, שמתחיל אומנם מגירוי חיצוני אולם מניע את העולם הפנימי. השאלה אם הצחוק נוגע בנקודה נכונה וקונסטרוקטיבית, או שהוא לא יותר מאשר דגדוג גופני או שכלי, למשל במקרה של בדיחה תפלה. השאלה האם אתה צוחק על האדם שמולך, או שאתה צוחק איתו. האדם המאמין הוא אדם צוחק, במשמעות של אדם שחותר כל העת אל הפנימיות, אל החיבור. אדם ענו, חכם וביקורתי במובן החיובי של המילה. וכן, גם זורק בדיחה מדי פעם. מה יש?

צחוק מול מציאות קשה
הדברים נכונים ביתר שאת במישור הלאומי של עם ישראל. הילד היהודי הראשון בעולם נקרא יצחק מפני שלידתו שברה את חוקי הטבע: למרות ש"אברהם ושרה זקנים באים בימים" (בראשית יח, יא) הם מתבשרים שייוולד להם ילד. שרה צוחקת בתחילה בחוסר אמון למשמע הבשורה, אולם מתברר שניתן לצאת מן החוק ולהביא חיים לעולם נגד כל הסיכויים. מצד המבט של ההווה זהו מצב בלתי אפשרי לכאורה, ולכן הילד נקרא יצחק – בתוספת יו"ד העתיד, שמרמזת על החזון העתידי שטמון באירוע. על פי מדרש חכמים, ביום שבו נולד יצחק "בא הצחוק בעולם" כי בו "נתרפאו החולים, נתפתחו החרשים ונתפקחו הסומים" (מדרש תנחומא ב, וירא לז) – נולד הפוטנציאל לניפוץ מגבלות הטבע. זהו צחוק שנושא את העיניים בתקווה לימים טובים יותר.
המדרש (איכה רבה ה, יח) מתאר את רבי עקיבא שהיה "משחק" בראותו שועל שיוצא מהריסות הר הבית לאחר החורבן. לשאלתם של חבריו מדוע הוא צוחק, ענה להם שבמקום שהתקיימה הנבואה "ציון שדה תחרש וירושלים עיים תהיה" (ירמיה כו ,יח), תתקיים גם הנבואה "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם... ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים" (זכריה ח, ד-ה). זוהי שאלה של פרספקטיבה: האם אדם שייך להווה או לעתיד? רבי עקיבא מביט אלפיים שנה קדימה ורואה כיצד ירושלים תיבנה והרומאים יהיו לזיכרון רחוק. גם תלמידו, רבי שמעון בר יוחאי, הולך על אותו קו ופוסק: "אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה" (ברכות לא, א). אם תביטו רק על העולם הנוכחי לא תוכלו לצחוק בפה מלא, מקסימום תוכלו לספר בדיחות של הומור שחור. רק בשייכות למבט העתידי אפשר יהיה לשמוח באמת, שנאמר "אז יימלא שחוק פינו ולשוננו רינה" (תהלים קכו, ב).
זהו הרעיון העמוק שעומד מאחורי תחושות העליצות וההומור סביב חג הפורים. עובדה ידועה היא ששם ה' אינו מוזכר במגילה. סיפור מגילת אסתר, יותר מכל סיפור אחר, מתאר התמודדות שנדמית כנעדרת השגחה אלוקית, חסרת סיכוי בליל אפלה, ואף על פי כן בסופו של דבר מפציע השחר. "אמר רב אסי: למה נמשלה אסתר לשחר? לומר לך: מה שחר סוף כל הלילה אף אסתר סוף כל הניסים" (יומא כט, ב(.
קו ישיר נמתח מימי מגילת אסתר דרך ימי החשמונאים, לוחמי מצדה, אנוסי האינקוויזיציה, מורדי הגטאות, מגיני המעוזים במלחמת יום הכיפורים ועד המתמודדים מול פיתויים פנימיים וחיצוניים בכל דור ודור. בכל אחת מן המערכות הללו קמים מרדכי ואסתר של אותו דור שצוחקים מול המציאות הקשה. גברים ונשים שמעזים לשבת בשער המלך ולהשיב מלחמה שערה. תבונה ורגש אמוניים, שגם בעת קריסת המערכות סביבם אינם כורעים ומשתחווים לפחד, לייאוש, להיסטריה, להתלהמות או לרפיון הידיים. גיבורים הפועלים מתוך קור רוח, אופטימיות, תחכום, נחישות ואמונה – לעיתים במשך שנים – עד לניצחון. לעיתים הם עצמם רואים את פירות הניצחון בחייהם, ולעיתים זוכים לכך רק הדורות הבאים. אולם השחר בסוף מפציע תמיד.

בימים ההם, בזמן הזה.
בימים אלו יצא לאור ספרו של הרב לונדין 'מגילת אסתר של הנפש' - ביאור פסיכולוגי־רוחני לסיפור המגילה, בהוצאת מגיד־קורן

מתוך העיתון בשבע.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il