בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • כי תבוא
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

גילה בת רחל ז"ל

פרשת מקרא ביכורים - כי תבוא

שיעור זה עוסק בעניינה המיוחד של מצוות מקרא ביכורים, הן בנוסח המקרא עצמו ותוכנו המהותי, והן במשמעות חיוב הקראתו במקדש.

undefined

הרב רוני קלופשטוק

יב אלול ה'תשס"א
6 דק' קריאה
פרשת "והיה כי תבוא אל הארץ" פותחת במצות הבאת ביכורים:
"ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ד' א-לקיך נתן לך ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר ד' א-לקיך לשכן שמו שם".

ופירש רש"י בשם חז"ל:
"אדם יורד לתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה, כורך עליה לסימן ואומר הרי זו ביכורים".

מיד בעשותו כן, מתחייב בהבאתן למקדש ד' בירושלים, ולהניפם ע"י הכהן אשר יהיה בימים ההם.
אך כאן מוסיפה התורה מצווה נוספת, מקרא ביכורים. דהיינו, המביא את ביכוריו מתחייב בהקראת פסוקים אלו, בשעת הנפתן של הביכורים והנחתן לפני מזבח ד'.

וכך אומר מביא הביכורים:
"וענית ואמרת לפני ד' א-לקיך, ארמי אבד אבי וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט והי שם לגוי גדול עצום ורב. וירעו אתנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבדה קשה. ונצעק אל ד' א-לקי אבתינו וישמע ד' את קלנו ואת עמלנו ואת לחצנו.ויוציאנו ד' ממצרים ביד חזקה ובזרע נטויה ובמרא גדל ובאתות ובמפתים. ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש".

נעיין במקרא זה, ובתחילה נעיר כמה הערות.
לכאורה, אמירה זו יש לה חלק מהותי בתוך מצות הבאתם של הביכורים. שהרי לא מצאנו במצוות עשה אחרות, חובה לקרוא בשעת עשייתן את הפרשיה המצווה על המצווה.
אפילו מצות אמירתו של וידוי מעשר הנזכרת בפרשתנו, איננה "מלווה" עשייה אחרת, אלא היא עצמה המצווה - להתוודות. ואילו בביכורים יש חובת קריאה הצמודה למעשה הבאת הביכורים למקדש.

ובספרי דרשו כמה הלכות המצביעות בבירור על חשיבות המקרא.
"וענית ואמרת - לשון הרמת קול" (רש"י שם לפסוק ה).

ועוד דרשו:
"וענית ואמרת - מכאן אמרו - בראשונה כל מי שהוא יודע לקרות קורא וכל מי שאינו יודע לקרות מקרין אותו. נמנעו מלהביא, התקינו להיות מקרין את מי שיודע ואת מי שאינו יודע. סמכו על המקרא "וענית" - אין ענייה אלא מפי אחרים".

כל כך הכרחית היא הקריאה של פסוקים אלו, עד שמזקיקים את זה שאינו יודע לקרוא בעצמו, לחזור מילה במילה אחרי הכהן, עד שנמצא קורא את כל הפרשיה בשלמותה מפיו ממש.

וקשה, וכי אי אפשר להסתפק בקריאה כללית של הכהן לפני כל מביאי הביכורים.
אף סדר הדברים שבפרשית מקרא ביכורים, איננו מובן כל צרכו.
מיהו "ארמי אבד אבי"? ומדוע אין מציינים מה היה בסוף המאבק עם ה"ארמי" הלז, אלא מיד מדלגים לגלות מצרים. רק לאחר "וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו" מזכיר הכתוב את ה"גאולה" - "ויוציאנו... ובמופתים"
ותמיהה נוספת עולה גם בפסוק האחרון. "ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ". מהי הכפילות הזו - "המקום הזה... הארץ הזאת". אם א"י היא ה"מקום הזה" מהי "הארץ הזאת"?
ולכן דרשו בספרי:
"המקום הזה - זה בית המקדש... הארץ הזאת - הרי ארץ-ישראל אמור... בשכר ביאתנו אל המקום הזה ניתן לנו את הארץ הזאת".

בשלמא מזכירין את א"י משום שמפרותיה, פירות שבעת המינים שנשתבחה בהן מביא הוא ביכורים, וצריך להודות לד' שנתן לו הארץ. אך מה שייכות בית המקדש לעניין? אמנם הכהן ומביא הביכורים עומדים שניהם בעזרת המקדש, אך מהי מהות הקשר שבין פירות הביכורים לבית המקדש?
ננסה לענות בקצרה על שאלות אלו.

בתחילה נעיין כיצד פירשו חז"ל את המילים "ארמי אבד אבי".
רש"י מפרש על פי הספרי:
"מזכיר חסדי המקום, ארמי אבד אבי - לבן ביקש לעקור את הכל כשרדף אחר יעקב, ובשביל שחשב לעשות, חישב לו המקום כאילו עשה".

על פי פירוש זה, משמעות הפסוק כך היא: לבן הארמי שביקש לאבד את יעקב אבינו.
וכבר נתקשה ר' אברהם אבן עזרא , דאם כן היה צריך לומר - "ארמי מאבד אבי", ולכן פירש הא"ע - יעקב אבינו הוא ה"ארמי", על שם שהיה בארם, והיה אובד כמעט בעוניו.

המהר"ל בפירושו על התורה "גור אריה" וכן בספר "גבורות ד'" פרק נ"ד, דוחה את טענותיו של א"ע, ומתרץ את דברי חז"ל.
וכך עיקר דבריו - "ובספרי (פ' תבא) ארמי אובד אבי מלמד שלא ירד יעקב לארם אלא לאבדם ומעלה עליו כאלו אבדו, פירוש כי "ארמי אובד אבי" יש לפרש אותו ארמי היה אובד אבי... ולפיכך מעלה הכתוב על ארם כאלו אבדו רק שהקדוש ברוך לא נתן ליעקב לאבדו חס ושלום:
והנה הראב"ע כאשר הגיע לפירוש זאת המלה מפני שבדעתו היה רחוק שיהיה נקרא לבן הארמי אובד אבי, כי אין טעם לומר ארמי אובד אבי וירד מצרימה ואין הדברים נקשרים ביחד, ועוד כי אובד פועל עומד, ובשביל זה היה נוטה מדברי האמת הוא פירוש רז"ל וחתר לו דרך אחרת.
(מכאן המהר"ל מתרץ את דברי הספרי מקושיית הא"ע) כי במקומות הרבה נקרא הדבר על מה שהוא גרום ומסבב, ולא כתב לך מאבד אבי כי לא אבדו חם ושלום, רק נקרא אובד שלשון זה אף על גב שלא פעל כלל נקרא אובד. כמו שיקרא האבן מכשול אף על גב שלא נכשל בו אדם רק מוכן הוא למכשול, כך מוכן לבן לאבוד של יעקב אם לא שעזרו הקדוש ברוך הוא. ועוד כי אם כתיב מאבד אבי היה משמע פעם אחד, כי הפעל הוא לפי שעה ואלו שם דבר לא יסור ממנו, ולכך מפני כי תמיד רצה לאבד אותו לא בשעה אחת נקרא אובד, שם דבר שלא יוסר".
דהיינו, רצונו של לבן הארמי לאבד את יעקב, היה תמידי, מתמשך ולא רק חד פעמי. כל תכניותיו ומעלליו של לבן במשך עשרים שנה שהיה יעקב אצלו, חתרו להשגת אובדנו של יעקב, רוחנית ואף גשמית.

ועוד הקשה האבן עזרא: מדוע כתוב "ארמי אבד אבי וירד מצרימה", וכי איזה שייכות יש ללבן בירידת יעקב ובניו למצרים?
ועל כך מתרץ המהר"ל :
"ומה שהקשה שהיה לו להזכיר תחלה שהצילו הקדוש ברוך הוא מלבן, ואחר כך - "וירד מצרימה", אין זה קשיא, שצריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח, ולפיכך לא רצה להזכיר השבח עד ויוציאנו ה' ממצרים וגו', ואין להזכיר שבח ואחר כך יחזור להזכיר גנות אלא מתחיל בגנות ומסיים בשבח וכך יהיה נשאר אצל השבח, וממילא כאשר אמר וירד מצרימה מלמד שהצילו מלבן".


ואפשר להוסיף, סמיכות הגלות בארם אצל לבן לגלות מצרים, מצביעה על כך שגם לבן וגם המצרים עינו וגזלו את ישראל מתוך מטרה לשקען ולאבדן רוחנית בתוך הגויים. והשי"ת ברחמיו המרובים הצילנו מזה וגם מזה. ויתר על כן, העלנו לארץ הקדושה ולבית המקדש.
לומר לקורא הפרשה, כי סדר הגלויות והיציאה מהן, מכוון כל כולו לתכלית הבאתן של ישראל לארצם, ולבנין המקדש על ידם.
והוא מה שאנו מוצאים בגמרא פסחים (קטז, ב) על ההגדה של פסח - "מתחיל בגנות ומסיים בשבח". מתחיל בגנותם של ישראל שהיו משוקעים בגלות, ומסיים בשבחם שעלו ובאו לא"י ובנו מקדש לד'. זהו שבחה של כנסת ישראל, שבנינה הרוחני הנצחי בא"י נבנה הוא דווקא מתוך חושך של גלות ששרה בו יעקב בארם, ושבניו ובני בניו שקועים היו בו במצרים.
והנה בהבאת הביכורים "ראשית" פירותיו ותבואתו של האדם, חובה עליו להדגיש את הכרת הטוב שיש לו כלפי בורא עולם.

וכך כתב בעל ספר החינוך:
"משרשי המצווה, לפי שהאדם מעורר מחשבותיו ומצייר בלבבו האמת בכח דברי פיו. על כן בהיטיב אליו ד' ברוך הוא ובברכו אותו ואת אדמתו לעשות פירות וזכה להביאם לבית א-לוקינו, ראוי לנו לעורר לבנו בדברי פינו ולחשוב כי הכל הגיע אליו מאת אדון העולם ויספר חסדיו יתברך עלינו ועל כל עם ישראל דרך כלל. ועל כן מתחיל בעניין יעקב אבינו שחלצו הא-ל מיד לבן הארמי, ועניין עבודת המצריים בנו והיצילנו הוא ברוך הוא מידם. ואחר השבח מבקש מלפניו להתמיד הברכה עליו".

אך מן המתבאר בדברינו לעיל, עולה כי הכרת הטוב של הישראלי לבוראו, איננה רק על הצלחתו בשדותיו וכרמיו, אלא הינה הכרת הטוב על חסד של דורות. על החסד של הקב"ה עם כל ישראל, בדורות שהיו למן ירידתו של יעקב לגלות ארם, וחסדו שלא ימוש מאתנו גס בעתיד לבוא.
משבח הקורא מקרא זה את הבורא, על הנס הגדול של כבשה אחת בין שבעים זאבים, וכדברי יעקב אבינו - "ולא נתנו ד' להרע עמדי".
כל תכניותיו של לבן הארמי, ואף אלו של פרעה הרשע במצרים ("הבה נתחכמה לו") להאביד את ישראל, עלו בתוהו.
יעקב בבורחו מפני לבן הרודף אחריו להשיגו, זוכה להשגחה מיוחדת, שהרי כך מעיד לבן על חלומו - "יש לאל ידי לעשות עמכם רע, וא-להי אביכם אמש אמר אלי לאמר השמר לך מדבר עם יעקב מטוב עד רע".
וכן זרע יעקב בגלות מצרים זכה לגאולה פלאית, שמתוכה קם ועלה לארץ ישראל. ממש בבחינת "מגו חשוכא אתי נהורא".
על כן יזכיר הקורא לא רק את א"י בשעת הבאת פירות ביכוריה, אלא גם את "המקום הזה" - בית המקדש.

וכן הדגיש הרמב"ן את חשיבות המקדש לענין הבאת ביכורים (פס' ב) -
"ובספרי - והלכת אל המקום... לשכן שמו שם, זה שילה ובית עולמים, ושמא יאמרו (כלומר, וכנראה רצו לומר) כי הבמות אסורות בשני זמנים אלו (אף לבכורים), אבל גם בנב ובגבעון (במשכן) יקריבו ביכורים, אבל בבמת יחיד אינן קרבין, ד"מזבח" כתיב. ואולי ממה שכתוב "ראשית בכורי אדמתך תביא בית ד' א-לקיך", לא קרבו באהל ובמשכן אלא בשילה שהיה שם בית אבנים, ובבית עולמים (במקדש בירושלים)".

ללמדך שתכלית בואם של ישראל לא"י היא לתת מקום לשכינה לשכון בעולם התחתון. לאפשר לקדושה להתגלות בתוך עולם הגשם.
סגולתן של ישראל מאפשרת לארץ להוציא את סגולתה הפנימית מן הכוח אל הפועל, במקדש שבירושלים. כוח קדושתה גלום הוא גם בפירות ביכוריה, ב"ראשית" התבואה של ארץ שהיא "ראשית" הבריאה, וניתנה לישראל הקרויים "ראשית".

מכוח הבאת ראשית זו אל המקדש שהוא מקום ראשיתו של עולם, שהרי משם הושתת העולם, מתפשטת היא הקדושה אצל כל העם המכיר טובה לבוראו, על שהנחילם את כל הטובה הזאת. ממצווה זו ילמד האדם לכל ימות השנה, שאין די בהודאה לד' רק על הטובה וההצלחה האישית, אלא מחויב הוא להודות על החסד הרב שעשה ד' לעם ישראל כולו מדורי דורות. על ידי כך תתחזק בלבו של המביא והקורא את המקרא הזה, תחושת האחדות והערבות ההדדית כלפי כל אחד מישראל.

בהרגשה של אחריות רוחנית, מתוך הכרה בתלות בבורא עולם, אפשר לצעוד לירושלים, ולהניף מעלה את פירות אמונתנו כי נזכה במהרה לשובה של השכינה לבית מקדשנו.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il