בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • בהעלותך
לחץ להקדשת שיעור זה

כוחה של שמחה

undefined

הרב מאיר גולדויכט

י' סיון תשפ"ב
5 דק' קריאה 4 דק' צפיה
יום העצמאות ויום ירושלים חלים בספירת העומר. במבט ראשון, הדבר מעורר פליאה, שהרי ימים אלו הם ימי דין ונוהגים בהם דיני אבילות, בעקבות מותם של תלמידי ר' עקיבא. כיצד דווקא בימים אלו התרחשו ימי שמחה? על מנת לענות על כך, צריך להעמיק בהבנת המושג "מידת הדין". אנו טועים בפירוש "מידת הדין", ומתארים זאת כדבר קשה העומד לקרות, אך אינו כן. העולם נברא בחסד שנאמר "עולם חסד יבנה". חסד, פירושו, מהלך שהוא רק מצד הנותן. בעת בריאת העולם היה הקב"ה הנותן לבדו, ולפיכך אנו אומרים שהעולם נברא בחסד. לעתיד לבוא, לעומת זאת, תשלוט מידת הדין לבדה ללא מידת החסד (וכן מבואר במספר מקומות). אין הכוונה שהעולם ייחרב, אלא על פי באורנו, שהחסד הינו מהלך מצד הנותן הרי שלעתיד תשלוט מידת הדין שהיא מצד המקבל. האדם יקבע את הכל והכל יונהג על פי מעשיו.

מדוע מצטייר הדין כדבר קשה? משום שאיננו מסוגלים לעמוד בו. אם הקב"ה יקבע את העולם רק ע"פ מעשה האדם העולם ייחרב, לפיכך צריך את החסד. אך אם בני אדם יוכלו לעבוד את הקב"ה באופן מלא, אין סיבה שלא יתנהג ע"פ מידת הדין. מציאות זו תהיה בעתיד, כאשר רוח הטומאה תעבור מהארץ ובלע המוות לנצח. אז מידת הדין תהיה ראויה להם - בזרוע - בכח המעשי.

ימי ספירת העומר ימי דין, לפי באורנו, אין הכוונה שאלו ימים קשים כי אם ימים שבהם המעשים שבעולם תלויים בנו. אם לא נתנהג כראוי יהיה מצב קשה, אך אם כן נתנהג כראוי - יהיה מצב טוב. אלו ימי ספירת העומר לעומת הפסח שקודם להם. א"כ היחס בין פסח לספירה הוא כיחס בין מידת החסד לדין. פסח כולו מעלה - איננו שותפים בו. "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר" - אתם לא מתערבים במהלכים. "ועבר ה' לנגוף את מצרים" - מהלך עליון, ללא התערבות אדם. כשישראל במדבר - הכל ע"י הקב"ה ולפיכך "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון", לא זמנכם עתה לפעול. בכך טמון הטעם של אכילת מצה, שהרי עניין המצה הוא התערבות מינימלית של האדם: קמח ומים בלבד. חימוץ זה בעצם נתינה לאדם להתערב בעיסה (האדם הוא ששם את השמרים ומחליק פני העיסה ונותן לה לתפוח), לעומת המצה, שהיא פעולה עליונה ומעשה האדם בה מינימלי. זהו עניין הלילה הראשון, זה עניין הפסח - בלי להתחשב במצב העם אם הם ראוים לכך. זה נקרא חסד אמיתי.

אחר יום א' של פסח נעלם החסד ומתחיל ה"דין" לפעול, היינו, הגיע תורנו לפעול - "וספרתם לכם " - לטובתכם ולהנאתכם. "כי תבואו אל הארץ... והבאתם את עומר ראשית קצירכם " - קציר שלכם - אתם פועלים. זה מהלך של כל אחד מאיתנו ולפיכך מביאים עומר, כי עומר בדרך כלל מופיע כעומר לגולגולת - כל יחיד נדון כמעשיו, מה שאין כן בקרבן פסח "שה לבית אבות שה לבית" שנאכל בחבורה. אין כאן מהלך של יחיד במעשיו כי אם כלל של הציבור, בניגוד ל"וספרתם לכם " ולעומר, שהוא שייך לגולגולת.

כשהעניינים נמסרים לאדם, הרי האדם מתחיל מקטנות ולאט לאט גדל. כך ימי ספירת העומר הם מהלך של התגדלות האדם. בתחילה מביאים את קרבן העומר בטז בניסן העשוי ממאכל שעורים - מאכל בהמה, ולבסוף, בשבועות, מביאים קרבן העשוי מחיטים - מאכל אדם. יתרה מזאת - ביחזקאל טז נאמר "רבבה כצמח השדה נתתיך ותרבי ותגדלי" - בתחילה כצמח, אח"כ כבהמות ורק בשבועות מגיעים לדרגת אדם. ישנה מעלה נוספת בחיטים, לבד מהעובדה שהם מאכל אדם. ישנה דעה בברכות שהחיטה היא עץ הדעת. הדעת היא זו המבדילה את האדם מן הבהמה. לכן בשבועות, כשמגיעים לדרגת אדם, מביאים אנו קרבן מן החיטה. דבר נוסף בו נבדל האדם מן הבהמה הוא הדיבור, ולכן שבועות מצטיין במצוות העוסקות בדיבור - וידוי מעשרות ומקרא ביכורים, בניגוד לעומר התנופה בפסח, שאין בו מצוות אמירה. כמו כן, בשבועות התרחש הדיבור הגדול - מתן תורה. "וידבר אלוקים את כל הדברים האלה לאמור". ומשם - כדברי המשנה בביכורים - מעצרת ועד חג מביא וקורא. אם כן, אנו נמצאים בתקופה זו במהלך של התקדמות. מתחילים בפסח, שכולו מעשה ה', ממשיכים בספירת העומר, שכולה מעשה אדם, אך עדיין מביאים עומר ממאכל בהמה, ולבסוף בשבועות מביאים לחם וביכורים, מעשה ידי אדם, שהם גם מאכל אדם. כמו כן, ישנה הדגשה ששתי הלחם יהיו חמץ, מאחר ובחמץ ניכר מעשה ידי האדם (בגלוסקאות הנאות שהכניס בהם שמרים).

מכיוון שהמהלך הוא מהלך של התגדלות, נקרא העומר - "עומר התנופה". וכל מתעלים עד שבועות, ואח"כ ממשיכים בהתעלות זו עד להשראת השכינה בחג הסוכות. אם כן, עניין העומר וספירתו הוא עניינו של האדם ולכן נקרא "דין", כי זה תלוי בנו. אם לא נעמוד בכך יהיה מצב קשה, אך אם נתנהג בזמן זה בצורה טובה - נזכה לראות דברים טובים.

הגאולה שלפנינו קשורה מאוד במעשה האדם - מלחמות ומאבקים. הגאולה אינה ניתנת במתנה יפה מהשמים, כי אם בעמל וביגיע כפיים. לכן, האירועים הגדולים התרחשו בימי הספירה, שהרי אלו ימים שבהם אנו צריכים להוכיח את עצמנו. אך יש גם מעשים של הקב"ה שאינם תלויים בנו. ביניהם, מעשה גוג ומגוג ותחית המתים ("ויצא ה' ונלחם בגויים"; "בפתחי את קברותיכם"), ומעשים אלו יתרחשו בפסח ובסוכות. בפסח - קראנו את הפטרת תחית המתים, ובסוכות - את מלחמת גוג ומגוג. יום העצמאות ויום ירושלים - שאלו מעשינו - מתרחשים בימים שנתנו לנו לפעול. כשהגיעו עם ישראל לארץ ישראל, שבת המן ממחרת הפסח, מפני שהמן כולו מעשה ה'. כשנגמר הפסח, שענינו מידת החסד, שבת המן. ואז - "ויאכלו מעבור הארץ". מכאן אפשר להוכיח את דברי חכמים, ש"וספרתם לכם ממחרת השבת" אינו מתייחס לשבת בראשית, כי אם ליום הפסח, שהרי ממחרת הפסח מתחילה הנהגת הדין שהיא עניין הספירה (ולא משבת בראשית). ההגעה לארץ ישראל שבה התחיל מעשה העם בתור כיבוש, מלחמות ואכילה מעבור הארץ - כל זה התחיל בימי הספירה.

אנו כיום במצב של "ואכלתם אכול ושבוע" - השמחה שאנו עושים היום היא על אכילה ושתיה וזה דבר גדול כשלעצמו, מעבר לכך שהוא מהווה שלב ראשון לקראת הבאות. ומניין לנו שדבר גדול הוא לשבת בארץ ולאכול מפירותיה? "נשבע ה' בימינו (- התורה) ובזרוע עוזו (- תפילין) אם אתן את דגנך עוד מאכל לאויבך, ואם ישתו בני נכר תירושך אשר יגעת בו, כי מאספיו יאכלוהו והללו את ה' ומקבציו ישתוהו בחצרות קדשי". מהי השבועה הגדולה של אלוקים? שעם ישראל יאכל דגנו וישתה תירושו. א"כ עצם העובדה שאנו אוכלים ושותים מתנובת הארץ זו כבר ברכה גדולה, אך זה רק השלב הראשון. השלב השני הוא שנהלל את ה' על הרוח שבקרבנו, ובשלב השלישי כולנו נתעלה למדרגת נביאים.

שלוש המדרגות הללו כתובות בספר יואל פ"ב, ושם נאמר "ואכלתם אכול ושבוע..." - היום אנו במצב זה למרות התלוננות הרבה אנשים. ועל זה נאמר "והללתם את שם ה'" - וזה מה שאנו עושים היום. אך פסוק אחריו נאמר "וידעתם כי בקרב ישראל אני" - אחר האכילה כל העולם יודע שזה מעשה ה'. בשני הקטעים הללו כתוב "ולא יבוש עמי לעולם" אלא שבקטע א' לא יבוש בכך שדגנו לא יהא לאויב ובקטע ב' לא יבוש בכך שהאויב לא יאמר "איה אלוהיהם". ושלב שלישי שפסוק שלאחריו - אחר שכל העם יכיר את ה' - כל העם הופכים נביאים. א"כ ימי הספירה אמנם ימי דין הם, אך פרוש הדבר שזה תלוי בנו, ואם נעמוד בהם, יהפכו לששון ולשמחה ובע"ה כשעם ישראל יסיים לפעול את כל אשר ביכולתו - יופיע ה' וימהר את גאולתנו, אמן.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il