בגמרא (יבמות דף צט) מסופר שרבי אלעזר ברבי יוסי העיד על עבד שהוא כהן וגרם לו לעלות לכהונה, הגמרא מקשה שהדבר לא יתכן משום שהקב"ה לא מביא תקלה על ידי צדיקים, ולכן היא מתקנת את הדברים, ומסבירה שרק רצו להעלות עבד לכהונה ולא ממש העלו.

התוספות (ד"ה ס"ד השתא) כתבו שלא גורסים את שאלת הגמרא משום ששאלה כזו נכונה אך ורק כאשר החכם עצמו נכשל באכילת איסור ולא כאשר הוא מכשיל אחרים באיסור, או אפילו עובר איסורים אחרים (כמבואר באריכות בתוספות חגיגה טז ע"ב ד"ה אם לא). לעומתו התוספות בחולין (ה ע"ב ד"ה צדיקים עצמם) כתבו שכן שייך כאן להקשות קושיה זו משום שמדובר באדם שאוכל אוכל אסור בעקבות מעשי החכם, ובאכילת איסור החכם לא נכשל או מכשיל אחרים, למרות שבאיסורים אחרים יכול להיות שייכשל או יכשיל (כך כתב גם התוספות רא"ש והריטב"א בכתובות דף כח ע"ב ד"ה בהמתן). ר' יהודה משפירא (קובץ שיטות קמאי שבת יב ע"ב) דחה את דבריו משום שבזמנו של ר' אליעזר בר' יוסי לא היה בית מקדש ולא היו קדשים שאותם אסור לעבד לאכול (ותרומה מותר לו לאכול), ואם כן לא היה מכשול של אכילה שעליו ניתן להקשות זאת.

לעומתו הרמב"ן (חולין ז ע"א ד"ה הא דאמרינן) הסביר שאין הבדל בין אכילה לאיסורים אחרים, אלא שהקב"ה לא מביא תקלה לצדיקים בפסיקות שלהם, כאשר הם מתכוונים לפסוק נכון, אולם יכול לקרות מכשול לצדיקים כאשר הם גורמים לעצמם מכשול, כגון שהם כועסים, או עושים מעשים של פשיעה שמביאים אותו למכשול, ולכן גם בסוגייתנו שייך לשאול שאלה זו, משום שלא היתה פשיעה במעשי ר' אליעזר. ר' יהודה משפירא (שם) הביא דעה נוספת שבכל מקרה שחכם מנסה שלא לעבור עבירה אין מכשילים אותו, אלא אם כן לא נזהר, אולם בהוראה לאחרים יתכן שיכשל, כמו שרואים במסכת הוריות שיתכן שבית הדין יטעו ויורו טעות.


סיכום: ישנה מחלוקת מתי אומרים את הכלל ש"הקב"ה לא מביא תקלה על ידי צדיקים", יש אומרים את הכלל רק כשהחכם עצמו אוכל איסור, יש אומרים שהכלל חל גם כאשר החכם גורם לאחרים לאכול איסור, ויש הסוברים שהכלל שייך בכל דרכיו של החכם כשהוא לא פושע בדבר, יש הסוברים שכלל זה שייך אפילו על פסיקות של חכמים, ולא רק על מעשיהם.